שלושה ימים. זה הזמן שלקח לפקולטה שאני לומד בה להודיע על חזרה ללמידה מלאה באמצעות הקלטות. יומיים אחרי, והגיע גם המתווה המלא לקראת המבחן שיתקיים בעוד שבועיים. אחסוך לכם את הניחושים, לא הייתה שם בשורה גדולה. מלבד קיצוץ מינורי של כמה הרצאות בתמורה ליום שהתפספס, הוחלט על למידה מלאה מאותו רגע. בכוונה אני לא כותב את שם הפקולטה והאוניברסיטה, כי לא הן העניין. למעשה, זה קורה בפקולטות ובאוניברסיטאות בכל הארץ. ולא רק שם. בעצם, זה רק עוד סימפטום של ״השגרה״ החדשה.
בשגרה הזו, שהתרחקה לגמרי מההגדרה המילונית של המילה, אנחנו חיים בשני יקומים מקבילים. אנחנו מחכים בנסיעה לרגע שבו נוכל לנשום לרווחה ונדע שאנחנו במרחק סביר שמאפשר להגיע הביתה גם אם תהיה התרעה ובאותו זמן חוזרים למקומות העבודה. אנחנו מחשבים ומתזמנים כל יציאה לסופר, מעכלים את הרעיון שיכול להיות שאפילו המרחבים המוגנים לא הכי מוגנים כמו שהתרגלנו, צמודים לחדשות, מוקפים בחוסר וודאות מכל כיוון, ובאותו זמן אנחנו חוזרים לשגרה מהר מאי פעם. ואז מה שהילדים בבית. ועוד לא דיברנו על פריווילגיות כמו תחושות ומחשבות או על זה שפרקטית על כל שעה של פעילות אתה חצי שעה במקלט, וגם זה במקרה הטוב ואם המרחב המוגן קרוב אליך. וגם נתעלם בינתיים משעות השינה בלילה או מזה שאפשר לקום שלוש פעמים ועדיין להידרש להתייצב.
מי ידע שכדי לחזור לשגרה צריך פשוט להגיד את זה מספיק פעמים בקול רם. ושלא אובן לא נכון, יש בשגרה גם משהו מרפא. אם יש אנשים שיצאו לקפה או לאימון, זה מבורך אם זה מה שעוזר להם לשמור על שפיות במצב הלא שפוי הזה. וברור שאין מה לעשות ושלמלחמה יש מחירים כבדים, והם כבדים יותר מעוד קצת חומר שצריך ללמוד למבחן או מיום עבודה שהתפספס בגלל שאין מי שיהיה עם הילדים. אבל בכל זאת, התרגלנו מהר מדי לעובדה שאנחנו בודדים במערכה.
תקראו לי בכיין. תגידו שאני לא מבין את המורכבות ואת גודל השעה. אפילו תאשימו אותי בילדותיות. אבל בדהירה לשגרה תוך חגיגות החוסן הלאומי, פספסנו את הדבר הבסיסי. חוסן לא נמדד רק בשורה התחתונה של כמה כסף חסך המשק, ברמת המדינה, או בכמה חומר הצליחו לדחוס למבחן לצורך העניין ברמת הפרט. חוסן אמיתי גם לא נבנה מאמירות חלולות וממצג שווא של עסקים כרגיל. וגם ככה לא נראית באמת נראית שגרה. לאט לאט, שנתיים לתוך המלחמה, עברנו למצב של הישרדות מוחלטת. אתה נושם? יש לך בית? כל השאר זה בונוס.
כן, כולם צריכים להתגייס עכשיו. אבל כשאומרים כולם, זה כולל גם את המדינה ואת המעסיקים ואת האוניברסיטאות. כולם. האם נאלץ לשלם מחירים? כמובן. גם האזרחים. אבל ממתי המחיר הוא בלעדית של האזרח הקטן?
כן, כולם צריכים להתגייס עכשיו. אבל כשאומרים כולם, זה כולל גם את המדינה ואת המעסיקים ואת האוניברסיטאות. כולם. האם נאלץ לשלם מחירים? כמובן. גם האזרחים. אבל ממתי המחיר הוא בלעדית של האזרח הקטן? אה, ויותר מהכל, גם מותר עדיין להתלונן. כי היכולת לעשות את זה, היכולת לשאוף ולהאמין לטוב יותר, היא גם משהו שאנחנו נלחמים עליו, והיא חשובה לא פחות מהחוסן הלאומי. ואם ניתקל בחזרה בהבנה או בתחושת שותפות גורל אמיתית ולא רק בהצהרה על ״תקווה לימים שקטים יותר״, החוסן הזה יחזיק מעמד הרבה יותר זמן.
