המתיחות בין ישראל לטורקיה, שקיבלה בימים האחרונים ביטוי נוסף סביב הפעילות הצבאית בסוריה, מעלה מחדש שאלה שהפכה בשנים האחרונות לרלוונטית יותר ויותר עבור מערכת הביטחון בישראל: עד כמה חזק הצבא הטורקי? התשובה מתחילה במספרים החריגים, אבל ממש לא מסתיימת בהם.
טורקיה אינה רק חברה מרכזית בנאט"ו. היא מעצמה צבאית אזורית שהשפעתה משתרעת מהים השחור והים האגאי, דרך סוריה ועיראק ועד הקווקז וצפון אפריקה. נאט"ו עצמה הגדירה אותה לקראת הפסגה שנערכה באנקרה ביולי כמדינה המחזיקה ב"צבא השני בגודלו בברית", אחרי ארצות הברית. מיקומה בין אירופה, אסיה והמזרח התיכון, והשליטה שלה במצרי הבוספורוס והדרדנלים, מעניקים לכוח הזה משמעות אסטרטגית גדולה אף יותר.
לפי נתוני Global Firepower ל-2026, שמבוססים בחלקם על הערכות, לטורקיה כ-481 אלף אנשי צבא בשירות פעיל, 380 אלף אנשי מילואים ועוד כ-150 אלף אנשי כוחות פרא-צבאיים. בחיבור של שלוש הקטגוריות מדובר ביותר ממיליון בני אדם. במספר החיילים הפעילים מדורגת טורקיה במקום העשירי בעולם לפי המדד.
יותר מ-2,280 טנקים וכמעט 100 אלף כלי רכב
הכוח היבשתי הוא עמוד השדרה של הצבא הטורקי. לפי Global Firepower, הארסנל כולל כ-2,284 טנקים וכ-98 אלף כלי רכב מסוגים שונים. לצדם מחזיקה טורקיה כוח אש ארטילרי גדול: יותר מ-1,000 מערכות ארטילריה מתנייעות, 635 תותחים נגררים ו-237 משגרי רקטות. המספרים משקפים מלאי מוערך, ולא את מספר הכלים שזמינים בהכרח לפעילות מבצעית בכל רגע.
חיילי צבא טורקיה
(צילום: Burak Kara/Getty Images)
(צילום: Burak Kara/Getty Images)
הציוד הטורקי הוא תערובת של מערכות מערביות ותיקות לצד דורות חדשים של פלטפורמות מתוצרת מקומית. במשך עשרות שנים נשענה אנקרה במידה רבה על נשק אמריקני ואירופי, אך בשנים האחרונות היא משקיעה סכומי עתק בניסיון לצמצם את התלות הזאת: מטנקים וכלי רכב משוריינים ועד טילים, מערכות הגנה אווירית, אלקטרוניקה צבאית וכלים בלתי מאוישים.
התוצאה היא צבא שמבקש לא רק להיות גדול, אלא גם להיות מסוגל לתחזק ולחדש חלק הולך וגדל מהמערכות שלו בעצמו.
יותר מ-1,100 כלי טיס, והחלום על ה-F-35
לכוחות הטורקיים יש, לפי הערכות Global Firepower, כ-1,101 כלי טיס. הנתון כולל 201 מטוסי קרב, 84 מטוסי תובלה, 301 מטוסי אימון ו-509 מסוקים, מהם 111 מסוקי תקיפה. גם כאן מדובר במלאי הכולל ולא בהכרח בכשירות המבצעית בפועל. האתר מעריך, למשל, שכ-141 מתוך 201 מטוסי הקרב יהיו זמינים בתרחיש הכשירות שבו הוא משתמש.
עמוד השדרה של מערך הקרב הטורקי ממשיך להיות צי מטוסי ה-F-16, אבל אנקרה פועלת במקביל בשני מסלולים: ניסיון לחזור אל מטוס הקרב האמריקני המתקדם F-35, שממנו הורחקה בעקבות רכישת מערכת ה-S-400 הרוסית, ובניית מטוס קרב מקומי משלה - KAAN. ה-KAAN המריא לראשונה ב-2024, והוא אחד הפרויקטים היוקרתיים ביותר של התעשייה הביטחונית הטורקית. אנקרה רואה בו מרכיב מרכזי בתוכנית להקטין את תלותה במטוסי קרב זרים, אף שגם הפרויקט המקומי עדיין נעזר ברכיבים אמריקניים, ובראשם מנועים מתוצרת ג'נרל אלקטריק.
מטוס F-35 בשירות צה"ל. גם טורקיה תקבל?
(צילום: דובר צה"ל)
במקביל ממשיכה טורקיה ללחוץ על וושינגטון כדי לשוב לתוכנית ה-F-35. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הביע בפסגת נאט"ו באנקרה פתיחות לאפשר מכירה של המטוסים לטורקיה, אך הדרך לכך עדיין רצופה מכשולים משפטיים ופוליטיים, בין היתר בשל סוגיית ה-S-400. ישראל מתנגדת בתוקף למהלך מחשש לפגיעה ביתרון האיכותי שלה באזור, וראש הממשלה בנימין נתניהו אף הביע את התנגדותו בפומבי.
הכוח ששינה את שדה הקרב: הכטב"מים
אם יש תחום אחד שבו הפכה טורקיה בתוך זמן קצר לשם עולמי, הרי שמדובר בכלי הטיס הבלתי מאוישים. Baykar הטורקית, יצרנית משפחת Bayraktar, הצליחה להפוך את ה-TB2 לאחד הכטב"מים המוכרים בעולם בעקבות השימוש בו בשורה של עימותים, ובהמשך פיתחה מערכות מתקדמות יותר ובהן TB3.
הכטב"מים הטורקיים הפכו לא רק לכלי מבצעי אלא גם למנוע יצוא ולנכס מדיני. טורקיה משווקת את מערכותיה לעשרות מדינות, ובתחום הזה הפכה גם למתחרה משמעותית של התעשיות הביטחוניות הישראליות בשוק העולמי. לפי רויטרס, יצוא התעשייה הביטחונית הטורקית הגיע ב-2025 לכ-10 מיליארד דולר - פי שלושה לעומת 2021 - ואנקרה מכוונת כעת להרחבה נוספת בשווקים באירופה ובעולם.
17 פריגטות, 14 צוללות וספינה שהפכה לבסיס כטב"מים
גם הים הוא חלק מרכזי בתפיסת הכוח הטורקית. לפי Global Firepower, הצי מחזיק ב-192 כלי שיט, ובהם 17 פריגטות, תשע קורבטות ו-14 צוללות. טורקיה מפעילה את הכוח הימי שלה בשלוש זירות עיקריות - הים השחור, הים האגאי והים התיכון - ומיקומה מאפשר לה לשלוט במעבר הימי היחיד בין הים השחור לים התיכון.
חיל הים הטורקי. פועל בשלושה ימים
(צילום: Burak Kara/Getty Images)
(צילום: Burak Kara/Getty Images)
אחת הפלטפורמות הבולטות של הצי היא TCG Anadolu, ספינת סער אמפיבית רב-תכליתית והגדולה בצי הטורקי. אחרי שטורקיה הורחקה מתוכנית ה-F-35, היא פיתחה בין היתר תפיסה שבמסגרתה הספינה יכולה לשמש בסיס ימי להפעלת כלי טיס בלתי מאוישים.
בתרגיל EFES-2026 שנערך במאי הופעל ממנה ה-Bayraktar TB3 במסגרת תרחיש קרבי. עוד קודם לכן, בתרגיל של נאט"ו בים הבלטי, המריא TB3 באופן אוטונומי מהסיפון הקצר של Anadolu ותקף מטרות ימיות. בכך מנסה טורקיה לפתח מודל חדש יחסית של כוח ימי: ספינה גדולה שמרחיבה את טווח הפעולה שלה באמצעות מערך של כטב"מים חמושים.
4,500 חברות, יותר מ-1,400 פרויקטים
אחד השינויים העמוקים ביותר במאזן הכוח הטורקי אינו במספר החיילים או הטנקים, אלא במפעלים שמאחוריהם. במשך שנים הייתה טורקיה לקוחה גדולה של מערכות נשק זרות. כיום היא מנסה להיות יצרנית וייצואנית בזכות עצמה.
לפי נתונים שפורסמו החודש בסוכנות אנאדולו, בתעשייה הביטחונית הטורקית פועלות כבר יותר מ-4,500 חברות, לעומת 56 בלבד ב-2002, ומספר הפרויקטים הביטחוניים עבר את רף 1,400. לפי אותם נתונים, שיעור הרכיבים והייצור המקומי עלה מכ-20% לפני כשני עשורים ליותר מ-85% כיום.
המשמעות האסטרטגית גדולה: טורקיה מסוגלת לייצר בבית חלק הולך וגדל מהכטב"מים, הטילים, כלי הרכב המשוריינים, ספינות המלחמה והמערכות האלקטרוניות שבהם היא משתמשת - ובמקביל להרוויח כסף והשפעה פוליטית באמצעות יצוא שלהם.
וכמה היא מוציאה על ביטחון?
הוצאות הביטחון הטורקיות נמצאות במגמת עלייה חדה, אם כי ההיקף משתנה מאוד בהתאם להגדרה ולמקור. בדוח נאט"ו שפורסם על הוצאות 2025 הוערכה ההוצאה הטורקית בכ-32.6 מיליארד דולר במחירים ובשערי החליפין השוטפים של אותה שנה, לעומת כ-28.3 מיליארד דולר ב-2024. נאט"ו העריך שההוצאה עמדה על כ-2.33% מהתוצר. הנתונים לשנים 2024 ו-2025 הוגדרו באותו דוח כהערכות.
הערכות אחרות מציבות את תקציב הביטחון הטורקי גבוה יותר: Global Firepower, למשל, מציג ל-2026 הערכה של כ-51.4 מיליארד דולר. הפער נובע בין היתר מהבדלים בהגדרות, בשנות התקציב ובשיטות החישוב - ולכן השוואה בין מקורות דורשת זהירות.
מסה, גאוגרפיה, ניסיון ותעשייה
אז מה הופך את הצבא הטורקי לחזק במיוחד? בראש ובראשונה - המסה. מאות אלפי חיילים, מאות אלפי אנשי מילואים, אלפי כלי רק"ם ויכולת לגייס כוח אדם בהיקף שמעט מאוד מדינות באזור מסוגלות להתקרב אליו. היתרון השני הוא הגאוגרפיה: טורקיה יושבת בנקודת המפגש בין אירופה, אסיה והמזרח התיכון ושולטת במצרי הבוספורוס והדרדנלים. היא גובלת בין היתר בסוריה, עיראק, איראן, גאורגיה ובולגריה - ונמצאת במרחק קצר מהקווקז, הבלקן ומזרח הים התיכון.
היתרון השלישי הוא ניסיון מבצעי: הצבא הטורקי פועל במשך שנים נגד המחתרת הכורדית, ביצע שורת מבצעים מעבר לגבולות המדינה, מחזיק כוחות ופועל בצפון סוריה ובעיראק והיה מעורב, במישרין או בעקיפין, בזירות נוספות. הרביעי הוא התעשייה הביטחונית: בשונה מצבא גדול שתלוי לחלוטין באספקה מבחוץ, טורקיה מסוגלת כיום לייצר חלק גדל והולך מאמצעי הלחימה שלה. הדבר אינו מבטל את התלות שלה בטכנולוגיות זרות בתחומים מסוימים, אך מעניק לה חופש פעולה גדול בהרבה מבעבר.
טורקיה של 2026 היא הרבה יותר מ"צבא גדול"
(צילום: Burak Kara/Getty Images)
(צילום: Burak Kara/Getty Images)
והיתרון החמישי הוא נאט"ו. טורקיה חברה בברית מאז 1952, מארחת באיזמיר את פיקוד כוחות היבשה של נאט"ו ומהווה נדבך מרכזי באגף הדרומי של הברית. החברות הזאת מעניקה לה מסגרת של אימונים משותפים, סטנדרטים צבאיים משותפים, שיתוף מודיעין ושיתוף פעולה עם כמה מהצבאות המתקדמים בעולם.
ועדיין, מספרים לבדם עלולים להטעות. לצבא הטורקי יש ציוד מדורות שונים, חלקו ותיק, ולא כל טנק, מטוס או כלי שיט הרשום במלאי נמצא בכשירות מבצעית מלאה. במלחמה מודרנית השאלה איננה רק כמה פלטפורמות קיימות, אלא כמה מהן זמינות, עד כמה הן מוגנות, איזה מודיעין עומד לרשותן ועד כמה הן מסוגלות לפעול יחד ברשת אחת עם חיל האוויר, הצי, הכטב"מים, הארטילריה ומערכי ההגנה האווירית.
אבל גם לאחר ההסתייגות הזאת, התמונה ברורה: טורקיה של 2026 היא הרבה יותר מ"צבא גדול". היא מעצמה צבאית אזורית עם כוח אדם עצום, אלפי כלי לחימה, חיל אוויר וצי משמעותיים, מובילות עולמית בתחום הכטב"מים ותעשייה ביטחונית שצומחת במהירות. ככל שהיחסים עם ישראל נעשים מתוחים יותר וההשפעה הטורקית בסוריה מתרחבת, העוצמה הזאת הופכת מבחינת ירושלים מנתון תיאורטי לשיקול אסטרטגי שקשה יותר ויותר להתעלם ממנו.
