24 בפברואר - זה התאריך שבו חייהם של בני משפחת שבצ'וק-קמל השתנו מן הקצה אל הקצה. באותו יום, כשרוסיה פלשה לאוקראינה, הפכו חייהם של כל אזרחי המדינה לכאוס. המשפחה החליטה לא להישאר במולדת המותקפת, אלא להתחיל יחד חיים חדשים בישראל. "היו לנו שם חיים", אמר האב אנדריי. "עד 24 בפברואר היו לנו חיים מסוימים, יפים, שכבר לא יחזרו. אנחנו בדרך למולדת החדשה שלנו, לבנות חיים חדשים עם הילדים ולתת להם עתיד".
המלחמה באוקראינה – עוד כותרות:
אנדריי (46) ונטליה (42) ארזו אתמול (שבת) את האריזות האחרונות שלהם לחודש זה - עד שיגיעו לישראל. הם לא מדברים עברית, אבל שניהם יהודים. עד לפני חודש הם חיו בקהילה היהודית באודסה עם ילדיהם דניל (16) ואלכסנדר (10). נטליה עבדה בלוגיסטיקה ואנדריי כיועץ סחר וייבוא, וכשהתחילה המלחמה עלה להם רעיון שכבר חשבו עליו בעבר, אבל מעולם לא הגשימו: לעלות לארץ. "דניל הבכור שלנו התמיין לתוכנית לנוער עולה בישראל וחשבנו שבהמשך נצטרף אליו, אבל כשהמלחמה התחילה, וחגגנו את יום ההולדת העשירי של הקטן במקלט - הבנו שלא נישאר כאן", סיפר אנדריי.
נטליה לעולם לא תשכח את היום שבו החלה הפלישה. "התעוררתי בחמש בבוקר והבנתי מיד שמשהו לא בסדר", היא שחזרה. "אני לא מתעוררת ככה סתם בשעות כאלה. התקשרה אליי חברה בבכי ואמרה שראתה בחדשות שהתחילה מלחמה, שמפציצים את קייב, שאנחנו חייבים לעשות משהו אבל לא ברור מה. זה בא לגמרי בהפתעה, תכננו יום רגיל, התכוונו ללכת לעבודה ולבית הספר - ושום דבר מזה לא קרה מאז. הפיצוצים רק התגברו ונאלצנו לברוח למקלט כל לילה לכמה שעות עם השכנים עד שהאזעקות יפסיקו. הבנו שהחיים כבר לא יחזרו להיות אותו דבר".
את יום ההולדת ה-10 של אלכסנדר הם נאלצו לחגוג, כאמור, במקלט. "הוא בכה ופחד מאוד מהאזעקות", סיפרה נטליה. "אבל היום שהיה לו הכי קשה היה ביום ההולדת שלו, כשלא יכול היה להיפגש עם חברים ולחגוג איתם. למזלי, הכרנו פסיכולוג ילדים שעשה מפגש בזום בין כמה ילדים והרגיע אותם. הוא נתן לו כלים להתמודד עם התחושות הקשות".
ביום בהיר אחד נקלעה משפחת שבצ'וק-קמל לחיים של פחד קיומי. "בהתחלה עשינו לעצמנו מצבור של אוכל ותרופות כדי לא לצאת מהבית יותר מדי, אבל תוך כמה ימים הכל נגמר. בעלי חשב שזה יתרכז רק במחוזות הבדלניים, אך כשראינו שזה מתרחב לכל המדינה ואנשים מתים ברחובות, הבנתי שצריך לעזוב, לברוח", אמרה נטליה.
תוך כמה ימים היא והילדים נמלטו לקישינב. אנדריי לא הורשה לעזוב את אוקראינה בשל הצו שמחייב גברים לסייע בלחימה מול הצבא הרוסי. ארגון "חסד" הפועל בקהילה היהודית, ובשגרה מסייע לאמה של נטליה שהיא ניצולת שואה, עזר לבני המשפחה לצאת מהעיר ולהגיע למולדובה. "הגענו לתחנת הרכבת בשעה שש וחצי בבוקר כדי לנסוע לקישינב", היא שחזרה. "חשבתי שניסע באוטובוס, אבל היו לנו הרבה חפצים. בסופו של דבר הרשו לנו להצטרף עם הרכב שלנו. עשרה אוטובוסים וכמה מכוניות בשיירה מאובטחת".
הם נסעו מאודסה לקישינב, מרחק של 500 קילומטר, ב-30 שעות. "הדרך הייתה קשה, אבל ברגע שחצינו את הגבול כולם היו יותר רגועים", סיפרה נטליה, שהוסיפה כי לאורך כל הימים הללו הייתה בקשר עם אנדריי, שהצליח בסופו של דבר להימלט מאוקראינה - ולפני כשבוע הם התאחדו.
"זה היה מטורף לראות איך בתוך כל הבלגן נשים מבוגרות, אנשים בלי כלום, רק עם מעיל עליהם, עם חתול ביד אחת, ילדים ביד השנייה – עוזבים את הכל", סיפר אנדריי בכאב. "ההמתנה בגבול בלילה הייתה מורטת עצבים, אבל מתנדבים ממולדובה שהגיעו לגבול חיכו לנו עם אוכל וזה היה מנחם. העם המולדובי, שהוא לא עם עשיר, קיבל אותנו בידיים פתוחות וזה מחמם את הלב". עם הגעתם לקישינב הם הכינו את כל המסמכים הנדרשים וניגשו לקונסוליה הישראלית, שם נציגים של הקרן לידידות סייעו להם להשלים את הליך קבלת האשרה והעלייה ארצה. "התור לקונסוליה היה עצום, אבל שאלו לשלומנו ועזרו כמה שניתן", אמר אנדריי.
היום בשעות הצהריים ארבעת בני משפחת שבצ'וק-קמל ינחתו בישראל, והם מתרגשים אך גם מבינים שההסתגלות לא תהיה פשוטה. "אנחנו עדיין לא יודעים היכן נגור. נגיע לבן דוד שלי להתאקלמות ראשונית ואחרי שהילדים יתרגלו למציאות החדשה - נחפש איפה להשתקע", אמר אנדריי.
נטליה שמחה על הבחירה שהיא ואנדריי עשו למען המשפחה, אך ליבה נחמץ כשהיא חושבת מה יעלה בגורלה של אוקראינה והיא דואגת לבני משפחתה שנשארו מאחור. "לצערי לא יכולנו להביא את ההורים שלנו כי מצבם הבריאותי לא מאפשר, אתגעגע לכל המשפחה שלי שנותרה שם", אמרה נטליה, שלא צליחה לעצור את הדמעות. אנדריי מתקשה להצביע למה הוא יתגעגע שם: "אנחנו לא יודעים איך הכל ייגמר, רק מקווים שאודסה, שבאמת אהבנו, לא תוחרב כמו חרקוב ומריופול".
