בשבועות האחרונים אנו שוב עדים לשורה של דיווחים ופרשנויות על המצב הפנימי המחריף באיראן. חלקם מתפרסמים תחת הכותרת שהתרגלנו לשמוע כה רבות, במיוחד בעשור האחרון: "המשטר האיראני על סף קריסה".
אין ספק שמצבה של הרפובליקה האסלאמית חמור מתמיד. נדב איל מדווח בטורו השבועי באתר זה כי מדדי יציבות המשטר האיראני, הנמדדים בכמה מקומות בישראל, הגיעו לאחרונה לשפל. לא רק בישראל מעריכים את המצב באיראן כחמור. גם באיראן. העיתון הרפורמיסטי "הם-מיהן" פרסם השבוע נתונים מדאיגים במיוחד על מצב הכלכלה האיראנית. שיעור האינפלציה חצה את גבול ה-50% (מחירי מוצרי המזון עלו בלמעלה מ-60%) וכשליש מאזרחי איראן מוגדרים כחיים בעוני מוחלט, כלומר מרוויחים פחות משני דולרים ליום. שיעור האבטלה הרשמי נותר אומנם נמוך יחסית, אך הוא נובע בעיקר מכך שמובטלים רבים הפסיקו, בייאושם, לחפש עבודה.
בנוסף על כך, איראן ניצבת בפני גרעון תקציבי חסר תקדים, שאילץ השבוע את הממשלה – לראשונה מאז 2019 – להעלות את מחירי הדלק באופן משמעותי בהתאם לשיעור הצריכה. הריאל האיראני הידרדר לשפל חסר תקדים של יותר מ-1.3 מיליון ריאל לדולר, וזאת עוד לפני שאנו מדברים על מצוקת החשמל ועל פשיטת רגל מוחלטת של משק המים, שגם הגשם והשלג של הימים האחרונים לא יפתרו.
כל אחד מן הגורמים האלה עשוי להביא לחידוש המחאה העממית בכל רגע נתון. רבים מצביעים כיום על קווי דמיון בין מצבה הנוכחי של איראן לבין מצבה של ברית המועצות בשנים האחרונות טרם קריסתה. כבר לפני מספר חודשים תיאר העיתונאי ומבקר המשטר האיראני, עבאס עבדי, את מצבה של הרפובליקה האסלאמית כמדינה הנתונה בתהליך של "מוות שקט".
רבים מצביעים כיום על קווי דמיון בין מצבה הנוכחי של איראן לבין מצבה של ברית המועצות בשנים האחרונות טרם קריסתה. כבר לפני מספר חודשים תיאר העיתונאי ומבקר המשטר האיראני, עבאס עבדי, את מצבה של הרפובליקה האסלאמית כמדינה הנתונה בתהליך של "מוות שקט"
ועם כל זאת, חשוב להזכיר ולהדגיש: גם אם אין ויכוח לגבי מצבה הקשה של הרפובליקה האסלאמית, המתמודדת מזה שנים עם משבר לגיטימציה, משבר כלכלי מחריף ופער הולך ומתרחב בין המשטר לציבור הרחב, ובעיקר בני הדור השני והשלישי של המהפכה האסלאמית, אין בכך בהכרח כדי לבשר על שינוי פוליטי קרוב.
במאמר שפרסמתי במכון למחקרי ביטחון לאומי בינואר 2025 טענתי ששינוי משטר באיראן אפשרי רק באמצעות שינוי מאזן הכוחות בין החותרים לשינוי מהפכני של הסטטוס-קוו הפוליטי לבין המבקשים לשמרו בכל מחיר. שינוי זה מותנה, בין היתר, ביציאתם של מיליוני איראנים לרחובות, ביכולת לכונן קואליציה חברתית כלל-ארצית נרחבת ובבקיעים באליטה הפוליטית, ובעיקר במנגנוני הדיכוי של המשטר, ובראשם משמרות המהפכה.
אלה עדיין תלויים במשטר ומחויבים לו. גם כמה סרטוני וידאו, שלפחות חלקם נוצרו באמצעות בינה מלאכותית, שהתפרסמו לאחרונה ברשתות החברתיות ומתעדים לכאורה קצינים בכירים בצבא האיראני המצהירים על התנגדותם למשטר, אינם מבשרים – לפחות לעת עתה - על התייצבותם של כוחות הביטחון לצד מתנגדי המשטר או על כוונתם לסרב ליטול חלק בדיכוי הפגנות מחאה, אם אלה יתחדשו בקרוב.
שינוי משטר?
גם אם ניתן להעריך שהטריגר לחידוש המחאה, שלא ניתן לחזות מתי יתרחש, הוא רק עניין של זמן, אין משמעות הדבר שתוצאותיה יהיו שונים מאלה של תנועות המחאה שפרצו באיראן ב-2009 ("התנועה הירוקה" בעקבות זיוף תוצאות הבחירות לנשיאות), בסוף 2017 (על רקע המשבר הכלכלי המחריף), ב-2019 (בעקבות העלאת מחירי הדלק) וב-2022 (בעקבות מותה של הצעירה האיראנית מהסא אמיני).
שינוי משטר באיראן הוא פתרון אפשרי, ואולי אף עדיף, לנוכח האיומים הנשקפים מצד המשטר האסלאמי. עד להתרחשותו של השינוי המיוחל ניתן לקדם מהלכים שנועדו להחליש את המשטר ולצמצם, עד כמה שניתן, את יכולתו להציב שורת איומים על ביטחונה הלאומי של ישראל. עם זאת, בסופו של דבר שינוי זה תלוי בעיקר בגורמים שאינם בשליטת ישראל, ובראשם העם האיראני עצמו.
רז צימטבכל מקרה, מאחר שלא ניתן לדעת אם ומתי יתרחש שינוי משטר (או אולי דווקא שינוי במשטר, למשל בתרחיש של מות המנהיג הנוכחי, עלי חמינאי בן ה-86), לא ניתן להסתמך עליו כהנחת עבודה לגיבוש אסטרטגיה. ניתן לקוות כי נפילת המשטר בטהראן תתרחש בקרוב, אך מי שמבסס אסטרטגיה על תקוות עלול לגלות כי היו אלה תקוות שווא.
ד"ר רז צימט הוא מנהל תוכנית איראן והציר השיעי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) וחוקר במרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב.
