אין ספק שצריך לתת עדיפות עליונה להחזרת החטופים - כל החטופים - אולם באותה דרגה של חשיבות עומד הצורך לפרק את התשתיות הצבאיות של חמאס ולמנוע מההנהגה הבכירה שלו בעזה מלהמשיך לשלוט ברצועה. המשמעות היא שלצה"ל אסור כעת, ובתקופה הקרובה, להפסיק את המלחמה ולפנות כליל את השטח משום שכך חמאס ישרוד כפי שדורש יחיא סינוואר.
הניסיון מוכיח שאם התשתיות הצבאיות של חמאס לא יפורקו, וההנהגה הבכירה לא תנוטרל באופן כלשהו, אזי אזרחי ישראל כולם לא יוכלו לחיות בביטחון. יציאת צה"ל מהרצועה, במקביל להישרדות הנהגת חמאס - אפילו אם היא לא תהיה בשלטון באופן רשמי - ייתפסו ככניעה ישראלית לסחטנות באמצעות חטיפות. זו לא תהיה סתם עוד עסקה גרועה שבמסגרתה שחררנו מספר מופקע של אסירים ביטחוניים תמורת ישראלים בודדים, אלא הקרבה טוטאלית של ביטחון אזרחי ישראל ויהיו לכך משמעויות אסטרטגיות.
אם סינוואר יצליח לגרום לצה"ל לצאת מהרצועה בעוד הוא ואנשיו בדרגים הבכירים נשארים בה, כולנו נהיה מועמדים פוטנציאליים לחטיפה, מפני שכל שלוחיה של איראן, ואולי גם דאעש ואל-קאעידה, יבינו שבאמצעות בני ערובה אפשר להכריע את ישראל ולהכריח אותה לוותר על אינטרסים מדיניים וביטחוניים חיוניים. איש מאיתנו לא יוכל לנסוע לטיול בחו"ל בלי חשש להיחטף, והדבר נכון בעיקר עבור צעירים שנוסעים לעולם השלישי. יותר מכך, אפילו בסוף שבוע בצימר בגליל קשה יהיה להרגיש בטוחים.
השאיפה המקברית לחטוף ישראלים כבני ערובה התפתחה עם השנים. היא החלה בעסקת ג'יבריל אחרי מלחמת לבנון הראשונה, המשיכה בעסקה לשחרור אלחנן טננבוים וגופותיהם של עדי אביטן, בני אברהם ועומאר סואעד, והגיעה לעסקה השערורייתית מכולם, שבה שוחרר גלעד שליט בתמורה ל-1,027 מחבלים. ההמשך הטבעי הייתה החטיפה הסיטונית שחמאס תכנן וביצע במתקפה שהוציא לפועל ב-7 באוקטובר. אם מדינת ישראל תניח לסינוואר לסחוט ממנה את המשך שלטונו, השלב הבא יהיה גרוע אף יותר. הוא וחבריו להנהגה ימשיכו לנהל את הרצועה וייערכו לשלב רצחני נוסף.
זה לא יקרה מיד. יידרשו לחמאס 5-4 שנים להתעצם מחדש כפי שעשה אחרי כל הסבבים הקודמים. בתנאים האלה לא מומלץ לשום תושב הנגב המערבי לחזור לביתו ולעבד את אדמתו כשהוא חי על זמן שאול. במצב שבו הנהגת חמאס שורדת, מומלץ אפילו לתושבי אשקלון ובאר שבע לחשוב פעמיים היכן הם רוצים לגדל את ילדיהם.
חיזבאללה הכפיל ושילש את כוחו אחרי מלחמת לבנון השנייה, שבה ספג מכות אנושות. אלה הספיקו כדי להרתיע אותו כמה שנים, אבל היום צה"ל נאלץ להעמיד על הגבול סדר כוחות עצום, בעיקר מילואים, ולפנות רבבות תושבים כדי להבטיח שכוח רדואן, טילי הנ"ט ורקטות הבורקאן לא יעשו בהם שמות. אם סינוואר, מוחמד דף, מרוואן עיסא ורוב בכירי הדרג השני של שלטון חמאס יישארו ברצועה, זה מה שיקרה גם שם בעוד כמה שנים.
במקביל, ישראל תאבד גם את ההרתעה כלפי שאר אויביה באזור, והרצון של מדינות ערביות לנרמל איתה את היחסים ידעך. כדי שתושבי ישראל יוכלו לחיות ברמה סבירה של ביטחון, לא רק בשנים הקרובות אלא גם בעתיד הרחוק יותר, צריך לאפשר לצה"ל להשלים את פירוק התשתיות הצבאיות של חמאס מעל ומתחת לפני הקרקע, ולסלק את הנהגתו.
את החטופים צריך להחזיר ולהערכתי אפשר לעשות זאת, אם הציבור הישראלי והתקשורת יגלו סבלנות וארה"ב תמשיך לתמוך בנו ללא סייג ואף תגביר את המעורבות שלה בנושא. זאת חשוב להבין: גורל החטופים יוכרע באמצעות מנופי לחץ שיפעילו חמאס, ישראל וארה"ב.
מנופי הלחץ העיקריים שבידי חמאס הם עוצמתיים: הראשון הוא סבלם של החטופים, והחשש לחייהם בקרב כל הציבור והפוליטיקאים הישראלים. המנוף השני הוא דעת הקהל העולמית הלוחצת על ישראל להפסיק את הלחימה בלי שהושגו מטרותיה. מנוף הלחץ השלישי בידי חמאס הוא הזמן. ליחיא סינוואר יש סבלנות אכזרית שמאפשרת לו להתיש את הציבור הישראלי הנתון בדכדוך ועדיין מפולג בגלל השסע הפוליטי. מנהיג חמאס תולה תקוות במנופים האלו, שאותם הוא אפילו לא צריך להפעיל, אלא רק להניח להם לעשות את עבודתם. הוא מתעקש שישראל תפסיק את הלחימה ותצא מהרצועה, והשאר קורה מאליו.
מנוף הלחץ העיקרי שבידי ישראל הוא הלחימה - המכבש המתגלגל לאיטו, בעיקר בדרום הרצועה ובאזור חאן יונס, שם תוכרע המלחמה. הלחץ הזה הוא שמפחיד את סינוואר, ולראייה ההתעקשות שלו על הפסקת הלחימה ויציאת כוחות צה"ל כתנאי למו"מ על החטופים. מבחינתו ומבחינת חבריו להנהגה, כך הם ישרדו בשלטון ברצועה ולמעשה ינצחו. סינוואר לא חושש למות, אבל הוא עדיין רוצה לנצח ולחזור על טבח 7 באוקטובר במהדרות קטלנית יותר בעוד כמה שנים, אולי גם ביהודה ושומרון. מדובר בג'יהאדיסט בנשמתו, וככזה - רק צה"ל יכול לעצור אותו.
מנוף הלחץ השני שיש לישראל הוא הגיבוי והסיוע המדיניים והצבאיים מארה"ב. האמריקנים הם היחידים שיכולים ללחוץ על קטאר כדי שזו בתורה תלחץ על חמאס-עזה ועל הלשכה המדינית של התנועה היושבת בדוחא כדי שיתפשרו. הלחץ שהאמריקנים מפעילים על קטאר ועל מצרים עדיין אינו מספיק כדי להשיג את התוצאה הרצויה בעניין החטופים, אבל בכך אשמה גם ישראל, וליתר דיוק ממשלת נתניהו, שלא נותנת לאמריקנים את הגזרים שהיא רוצה לצד המקלות שישראל מבקשת להפעיל על שליטי הנסיכות.
לטענה כאילו יש בידי ישראל מנוף לחץ נוסף על חמאס - מניעת סיוע הומניטרי מאזרחי עזה - אין שחר. ממילא אין לסינוואר ולהנהגה העזתית אינטרס או תחושת דחיפות להקל על מצוקת האוכלוסייה הפלסטינית. הם סבורים שהיא חייבת כמוהם לספוג את הקשיים למען המטרה הדתית הנעלה שהיא הכחדת מדינת ישראל וגירוש היהודים מהמזרח התיכון. לכן הדרישה למנוע מהעזתים קמח ותרופות אינה מסייעת במאום לשחרור החטופים. מי שמחזיק את החטופים הם אנשי חמאס, הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני וועדות ההתנגדות העממית בעזה, ולא האוכלוסייה שרובה כעת חיה חיי פליטות ומחסור.
חשוב שמדינת ישראל תגלה גמישות לצד הפעלת הלחץ הצבאי, ולא רק כדי לגייס את רצונם הטוב של הנשיא ג'ו ביידן ובכירי הממשל האמריקני. ישראל צריכה להביע נכונות לפשרות שיאפשרו למתווכים הקטארים להציע פיתויים לסינוואר ואנשיו. גמישות כזאת אפשרית, לדעתי, בנושא מספר האסירים הביטחוניים שישוחררו. גמישות כזאת אפשר וצריך להפגין גם במתן אפשרות לרשות הפלסטינית לקחת חלק בשלטון ברצועה ביום שאחרי, וגם בצורך לחזק אותה כבר עכשיו כדי למנוע התלקחות רבתי בגדה.
בנימין נתניהו היטיב לתאר את מגרעות הרשת הפלסטינית הנוכחית ואת חולשתה, אבל אין גורם אחר שיש לו לגיטימציה פלסטינית ובין-ערבית לשלוט ברצועה חוץ ממנה. ומלבד זה, זה מה שממשל ביידן רוצה, ואנחנו צריכים לעזור לו כדי שהוא ימשיך לעזור לנו. זו גם הסיבה שהקבינטים הביטחוניים שלנו צריכים לקבוע תוכנית ברורה ליום שאחרי ולהגיד לאמריקנים "זה מה שאנחנו מציעים כפי שדרשתם, עכשיו לכו ותלחצו אתם על שליט קטאר". התוכנית ליום שאחרי נחוצה גם לצה"ל כדי לייעל את מאמציו ולתכנן את השלבים הבאים בלחימה. כמו שאמר לי גורם ביטחון בכיר, "היעדר הנחיות מהדרג המדיני לגבי היום שאחרי שוחק את ההישגים הצבאיים של צה"ל בשטח".
בסוגיית הפשרות הללו, שאמורות לגייס את רצונה הטוב של מעצמת החסות שלנו לקדם עסקת חטופים ולעצב את היום שאחרי, סובלת ממשלת ישראל מחיסרון אסטרטגי מובנה: היותם של השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' חברים משפיעים מונעת מהקבינט ומנתניהו לקבל החלטות בעניינים משניים שעליהם אפשר להתפשר או להתמקח אחר כך, וגם מפריעה לקבוע תוכנית ברורה לצה"ל להמשך הלחימה.
ייתכן אפוא שניקלע למצב האבסורדי מכל שבמסגרתו צה"ל ייאלץ להפסיק את הלחימה ולסגת מהרצועה בלי שפירק את חמאס ונטרל את הנהגתו, רק משום שבן גביר וסמוטריץ' לא מוכנים להכניס משאיות של קמח דרך מעבר כרם שלום. ההתעקשות שלא לקבל את ההחלטות הנכונות לגבי היום שאחרי רק מפני שהשניים מפנטזים עדיין על חידוש ההתיישבות בחבל קטיף, עלולה לעלות לנו גם בחיי חטופים. ממשלת ישראל הנוכחית חייבת להתעלות על עצמה, לדבוק במטרות המלחמה כפי שהוגדרו, כולל שחרור החטופים, ובה בשעה לגלות נכונות לפשרות מרחיקות לכת בכל התחומים האפשריים שאינם בליבת הניצחון.
