כמעט שכחנו שזה לא נורמלי. רגע לפני הבחירות, ולא פחות משאנחנו מוטרדים מהשאלה איזו ממשלה תקום אחריהן, אנחנו אפילו לא יודעים אם תקום ממשלה. מה נעשה אם באמת אף אחד מהגושים לא יצליח להרכיב קואליציה? נלך שוב לבחירות? למה נדמה לנו שאם נשלח בחזרה לקלפיות את אותם אזרחים כדי שיצביעו לאותן מפלגות, נקבל תוצאה אחרת?
המחיר היקר באמת של סבבי בחירות תכופים הוא לא העלות של יום השבתון או של הקמפיינים. כששרים ומנכ"לי משרדים נמצאים במצב תמידי של המתנה לראות "מה יקרה בבחירות", אין שום טעם לגבש מדיניות לטווח ארוך שתתמודד עם יוקר המחיה, עם המשבר במערכת החינוך, עם הליקויים בתחבורה הציבורית או עם המחסור ברופאים, שלא לדבר על הבעיות הגדולות והבוערות כמו הצורך לשקם את המשק אחרי המלחמה ולחלק את נטל השירות. ובינתיים הפוליטיקאים, שיודעים שהם עם רגל אחת בתוך עוד מערכת בחירות, ממשיכים לחיות בקמפיין, לפזר הבטחות ולתקוף יריבים במקום להתחיל לעבוד.
ב-31% ממדינות ה-OECD מכהנות היום ממשלות שאין להן רוב פרלמנטרי קבוע. מדינות כמו נורווגיה, דנמרק, הולנד ושוודיה
זו ממש לא גזירת גורל, ואין סיבה לדרוש מהבוחרים לחזור לקלפיות עד שיתנו לאחד הגושים 61 מנדטים. במכון הישראלי לדמוקרטיה גיבשנו הצעה שנועדה להחזיר למערכת הפוליטית את כושר ההכרעה. הרעיון הוא שגם כשהציבור לא מעניק רוב לאף אחד מהמחנות, אפשר להקים ממשלה על בסיס יחסי הכוחות שהוא כן קבע.
איך זה יעבוד? לאחר שנכשלו כל הניסיונות להקים ממשלה בדרך הרגילה, במקום ללכת לעוד בחירות – כל ח"כ שירצה יוכל להציג ממשלה בראשותו שתעמוד להצבעת הכנסת. הח"כים יוכלו להצביע בעד ממשלה מסוימת או לא להצביע כלל, אבל הם לא יוכלו להצביע נגד. הממשלה שתקבל את מספר התומכים הגדול ביותר תיכנס לתפקידה, גם אם יש מאחוריה רק 55 או 50 חברי כנסת.
נכון, החוק מאפשר כבר היום להקים בישראל ממשלת מיעוט. אבל כדי שהיא תקום חייבים להיות מספיק ח"כים שיסכימו להימנע ולא להצביע נגדה. במקום זה, אנחנו מדברים על "ממשלת ברירת-מחדל": ממשלה שלא תלויה בהימנעות של אף אחד, ושיש לה את המספר הגדול ביותר של תומכים. כדי לשרוד היא תצטרך להקים בריתות משתנות ומתחלפות עם מפלגות אופוזיציה ולגייס בכל פעם רוב אחר בכנסת. להעביר תוכנית כלכלית עם מפלגות מסוימות, ולקדם רפורמה בחינוך עם אחרות.
נשמע כמו מתכון בטוח לממשלה חלשה ולא יציבה? לא בהכרח. ב-31% ממדינות ה-OECD מכהנות היום ממשלות שאין להן רוב פרלמנטרי קבוע. מדינות כמו נורווגיה, דנמרק, הולנד ושוודיה. למעשה ממשלה כזו יכולה להיות הרבה יותר פרודוקטיבית ופחות משותקת מממשלת אחדות, שמצפה ממפלגות בעלות תפיסות מנוגדות להסכים ביניהן על כל החלטה.
ויש בזה גם משהו בריא, במיוחד בחברה מקוטבת כמו שלנו. במקום קואליציה שבזכות הרוב שיש לה בכנסת יכולה להעביר כמעט כל מה שהיא רוצה בלי לספור את האופוזיציה, נקבל ממשלה שתהיה חייבת להחזיר לכנסת חלק מהכוח שלה.
יוחנן פלסנרצילום: יריב כץכדי שזה יעבוד צריך גם לשנות את החוק ולהקשות על פיזור הכנסת, כך שלא כל משבר פוליטי יוביל מיד לבחירות. לא פחות חשוב, צריך גם חוק יסוד: חקיקה, שיבטיח שממשלה שאין לה רוב קבוע לא תוכל לבצע שינויים מרחיקי לכת באופי המדינה ובכללי המשחק הדמוקרטיים.
רגע לפני הבחירות אי אפשר לשנות את כללי המשחק, אבל הסיכוי שנמצא את עצמנו שוב בלופ של חוסר הכרעה צריך להזכיר לנו שגם את הבעיה הדחופה הזאת צריך לפתור בכנסת הבאה. כשאזרחים הולכים שוב ושוב לקלפיות ולא מצליחים לקבל ממשלה מתפקדת, האמון בשיטה הדמוקרטית נשחק. ודמוקרטיה שהציבור מאבד בה אמון נעשית פגיעה הרבה יותר, גם מבפנים וגם מול מי שרוצים לערער על עצם קיומה מבחוץ.
יוחנן פלסנר הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה
