במשך ארבע שנים חיה וונדי דאפי, מטפלת סיעודית בת 56 ממערב מידלנדס בבריטניה, עם הזיכרון של בנה היחיד מרקוס, 23, שנחנק למוות לנגד עיניה - למרות שניסתה להצילו. תשעה חודשים אחר כך ניסתה לשים קץ לחייה, אושפזה, הונשמה - והתאוששה. השנים שלאחר מכן כללו טיפולים, תרופות וזיכרון שסירב להרפות. בשבוע שעבר (24 באפריל), כשהיא בריאה לחלוטין בגופה, סיימה את חייה בהליך התאבדות בסיוע רפואי במרפאה בשווייץ - לובשת את חולצתו של בנה, ושיר של ליידי גאגא וברונו מארס מתנגן ברקע. מותה הצית ויכוח סוער בבריטניה על גבולות הזכות למות.
וונדי שילמה כ-10,000 ליש"ט (כ-40 אלף שקל) – סכום שהיווה את כל חסכונות חייה. המקרה, שפורסם בהרחבה בתקשורת, עורר סערה ציבורית בבריטניה, בין היתר משום שמדובר באישה שלא הייתה חולה סופנית, אלא באדם שסבל מכאב נפשי עמוק ומתמשך. בארגון "פגאסוס" בשווייץ, שסייע לה לסיים את חייה, אף הגדירו את המקרה כ"התאבדות מתוך צלילות דעת" - הגדרה טעונה שעוררה דיון מוסרי ומשפטי רחב.
הטרגדיה שהובילה להחלטתה של דאפי התרחשה כאמור ארבע שנים קודם לכן. בנה היחיד, מרקוס, בן 23, נחנק למוות בזמן שאכל כריך. דאפי, שהייתה בעלת הכשרה רפואית, ניסתה לבצע בו החייאה בעצמה, אך ללא הצלחה. מאז, לדבריה, היא חיה עם טראומה בלתי פוסקת. היא תיארה אותו שוב ושוב כ"הבן היפה שלי", וסיפרה כי הזיכרון של הרגעים האחרונים, ובעיקר העובדה שניסתה להציל אותו במו ידיה, ממשיך לרדוף אותה. בריאיון שהעניקה ימים ספורים לפני מותה ל"דיילי מייל", כשהיא מחייכת למרות הדברים הקשים, אמרה כי מאז אותו יום "שום דבר כבר לא חזר להיות כפי שהיה".
תשעה חודשים לאחר מותו של מרקוס ניסתה דאפי לשים קץ לחייה באמצעות נטילת יתר של תרופות. היא אושפזה במצב קשה, חוברה למכונת הנשמה למשך כשבועיים, ובסופו של דבר התאוששה. אך גם ניסיון זה, לדבריה, לא שינה את תחושת הריק. השנים שלאחר מכן כללו ניסיונות טיפול תרופתי וטיפולים נפשיים, אך לדבריה הם לא הועילו.
"שום טיפול ושום תרופה לא הצליחו להחזיר אותי להיות שלמה", אמרה והוסיפה: "אני לא יכולה לחכות למות - זו הדרך היחידה שבה הרוח שלי יכולה להיות חופשית". בריאיון שהעניקה הסבירה כי אחת הסיבות המרכזיות לחשיפה הפומבית של סיפורה היא הרצון "להצביע על חוסר ההוגנות של המערכת כלפי המשפחה שלי בבריטניה". לדבריה, "הלוואי שזה היה אפשרי בבריטניה, אז לא הייתי צריכה לנסוע לשווייץ בכלל".
לצד זאת, דיברה בגלוי על החלטתה לסיים את חייה: "זה יהיה קשה לכולם, אבל אני רוצה למות. יהיה לי חיוך על הפנים כשזה יקרה, אז בבקשה תהיו שמחים בשבילי. החיים שלי - הבחירה שלי". היא הוסיפה כי מבחינתה מדובר בהחלטה "שמחה", אך הדגישה כי היא מודעת לכך שהדבר יכאיב לסובבים אותה. עם זאת, ציינה כי בחרה בהליך רפואי גם מתוך התחשבות באחרים: "אני יכולה לקפוץ מגשר או מבניין, אבל זה ישאיר את מי שימצא אותי להתמודד עם זה לכל החיים", והבהירה כי העדיפה מוות "נקי ומסודר".
כשנשאלה מה היה חושב בנה על החלטתה, השיבה: "אני חושבת שהוא היה אומר לי 'תתאפסי', אבל בסופו של דבר הוא היה מבין”. עוד סיפרה כי בחרה ללבוש בעת מותה חולצה של בנה, "כי עדיין יש לה את הריח שלו", והוסיפה כי ביקשה שהשיר "Die With A Smile" של ליידי גאגא וברונו מארס יתנגן ברקע. בנוסף, ביקשה שכל חפציה האישיים ייתרמו לאחר מותה.
משפחתה של דאפי - ארבע אחיות ושני אחים - ידעה על החלטתה לנסוע לשווייץ, אך היא נמנעה מלשתף אותם בפרטי העיתוי המדויק כדי להגן עליהם מפני השלכות משפטיות. בבריטניה, כל מי שמסייע בהתאבדות עלול להיחקר ואף לעמוד לדין. דאפי אינה הבריטית הראשונה שפונה למרפאה זו, אך לפי הדיווחים "איש לא דיבר על כך בפומבי במידה כזו בעבר". בשנה שעברה, אישה מוויילס בשם אן סיימה את חייה באותה מרפאה לאחר שסיפרה למשפחתה כי היא יוצאת לחופשה - מבלי לחשוף את כוונתה האמיתית.
מהמרפאה בשווייץ אל לב הוויכוח הציבורי
ההליך עצמו בוצע לאחר תהליך שנמשך חודשים וכלל הערכות של צוות מומחים, בהם פסיכיאטרים, שקיבלו גישה מלאה לתיקה הרפואי. במרפאת פגאסוס הדגישו כי מדובר בהליך קפדני במיוחד. מייסד הארגון, רודי הבגר, מסר: "אני יכול לאשר כי וונדי דאפי, לבקשתה, קיבלה סיוע לסיום חייה ב-24 באפריל, וכי ההליך בוצע ללא תקלות ובהתאם לרצונה המלא. אני יכול גם לאשר כי לא לנו ולא לאנשי המקצוע שבחנו את מצבה הנפשי היה ספק באשר לכוונתה, להבנתה ולעצמאות שיקול דעתה".
לדבריו, במונחים משפטיים היסטוריים באנגליה מדובר במקרה של "התאבדות מתוך צלילות דעת" ("Sane suicide"). הוא הוסיף כי קיימים גבולות ברורים לפעילותם: "יש קו אדום שאנחנו לא יכולים לחצות - אחרת זה כבר לא סיוע להתאבדות, אלא אפשר לקרוא לזה רצח".
לפי החוק השווייצרי, סיוע להתאבדות מותר כל עוד אינו נעשה ממניע כלכלי, ולכן המרפאה פועלת כעמותה ללא כוונת רווח. התשלום כולל את עלות התרופות, שכר הרופאים, הוצאות לוגיסטיות ועלויות קבורה, וחלק ממנו מועבר גם למדינה. בעקבות זאת, חשש גובר מכך שמשלמי המסים נושאים בעלויות של "תיירות מוות" הוביל להסדר בין המרפאות לרשויות, שלפיו המרפאות עצמן נושאות בעלויות המשטרה וחוקר מקרי המוות - פרוצדורה שגרתית בכל מקרה מוות.
דאפי מתה ביום שבו הצעת החוק הבריטית בנושא המתת חסד לא עברה, לאחר שבית הלורדים לא הספיק לדון בכל סעיפיה. החוק, שהוגש על ידי חברת הפרלמנט קים לידביטר באוקטובר 2024 כהצעת חוק פרטית, כבר עבר פעמיים בבית הנבחרים, אם כי ברוב מצומצם יותר בפעם השנייה. יותר מאלף הסתייגויות הוגשו נגדו בבית הלורדים, והדיון נקטע כאשר הזמן אזל לפני השלמתו.
האירוע הצית מחדש את הוויכוח הציבורי. תומכי המתת החסד קיימו הפגנות מחוץ לפרלמנט, ורבקה ווילקוקס, בתה של דיים אסתר רנצן - מגישת טלוויזיה בריטית ותומכת בולטת בהמתת חסד מאז שאובחנה עם סרטן ריאות מתקדם - האשימה את בית הלורדים ב"ונדליזם דמוקרטי" ואמרה כי "העיכוב הזה, חוסר ההצבעה הזה, חוסר הבחירה - יש להם מחיר אנושי אמיתי". עוד הוסיפה כי "זה אולי נראה כמו ים של חמימות וחיוכים, אבל קשה לי שלא להרגיש זעם עצום על כך שאנחנו שוב כאן במקום לחגוג הצבעה”. רנצן עצמה, בת 85, לא יכלה להשתתף במחאה בשל מצבה הבריאותי. לידביטר, יוזמת הצעת החוק, אמרה כי "זה לא נכון - לא דמוקרטית ולא מוסרית - שהחוק נפל בגלל עיכובים פרוצדורליים”.
מנגד, מתנגדי החוק הביעו ביקורת חריפה. אליסטר תומפסון מארגון Care Not Killing - ארגון בריטי שמתנגד להמתת חסד וללגליזציה של התאבדות בסיוע רפואי, אמר: "זהו מקרה טרגי שממחיש את הסכנות האמיתיות שבהכשרת המתת חסד. בשנים האחרונות ראינו אנשים עם סוכרת, הפרעות אכילה ואפילו כאלה שמתמודדים עם מראה חיצוני משתנה, מבקשים לסיים את חייהם במסגרת חקיקה כזו. במקום זאת, עלינו להשקיע בטיפול פליאטיבי איכותי ולא לאשר את מותם של אנשים הסובלים בדרכים שונות".
עוד הוסיף: "ראינו גם מקרים של אנשים שבורי לב. בקנדה, למשל, אדם ביקש סיוע למוות לאחר שאיבד את ביתו. זו בדיוק הבעיה: ברגע שמכשירים הרג, השאלה היא רק מי זכאי ומתי, ומגיעים למקרים קורעי לב כמו זה". גם חברת הפרלמנט רייצ’ל מסקל אמרה כי "אבל מורכב צריך להיות מובן ומטופל טוב יותר. אין דבר טראגי יותר מאובדן ילד, אבל הסיפור של וונדי מדגיש עד כמה יש להשקיע בטיפול בטראומה. התשובה אינה סיום החיים".
5 צפייה בגלריה
נואליה קסטיו שבחרה לעבור המתת חסד בחודש שעבר בספרד
(צילום: צילום מסך מהתוכנית "Y ahora Sonsoles", (Atresmedia))
רק לאחרונה קיבל הדיון ממד בינלאומי בעקבות מקרה נוסף: צעירה בת 25 בשם נואלה קסטיו, קורבן לאונס קבוצתי, שבחרה לעבור התאבדות בסיוע רפואי בספרד. המקרה עורר סערה בינלאומית, והוביל לכך שממשל טראמפ הורה לשגרירות ארה"ב במדריד לבדוק את התנהלות הרשויות המקומיות. משרד החוץ האמריקאי הביע "חששות חמורים" בנוגע ל"כשלים מערכתיים בזכויות אדם" שאפשרו את ההליך, ואף ציין כי לפי הדיווחים היא הביעה היסוס ברגעיה האחרונים.
על רקע מותה של קסטיו, גם בישראל נשמעו קולות ביקורת. פרופ' יחיאל בר-אילן, רופא פנימי ומרצה לאתיקה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, מתח ביקורת חריפה על המקרה וטען כי "על פניו זו הכרעה משפטית, אבל בפועל מדובר בהחלטה ערכית ופוליטית", והוסיף כי הוא "מזועזע מהמקרה ומהמגמה שמקדשת את 'הזכות למות'. הרעיון שאדם צעיר, עם טראומה מינית ונכות, 'פותר' את הבעיות באמצעות מוות - הוא מסר שלילי ומצער מאוד".
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בווטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר או www.headspace.org.il
