850 חללי צה"ל, 82 אנשי כוחות ביטחון אחרים שנפלו, 934 אזרחים וזרים שנרצחו, 59 שעדיין חטופים. גם המספרים הקשים האלה, אחרי 571 ימים של מלחמה, לא מספרים את כל הסיפור. פרויקט מיוחד של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, פילח את נתוני הנופלים והנרצחים במלחמה - אבל הדגש בו על הצורך "להביט לעומק, ולחוש את האנשים שמעבר למספרים". במאות יישובים: צפו במפות המראות היכן התגוררו הנופלים והנרצחים.
מספר החיילים והקצינים שנפלו מ-7 באוקטובר ועד היום הגיע ביום שישי ל-850, עם נפילת סרן עידו וולוך בקרב החילוץ בשג'אעיה, לאחר ההיתקלות שבה נהרג לוחם המסתערבים סמ"ש נטע יצחק כהנא. למעשה, בשבוע אחד נפלו ברצועה ארבעה אנשי כוחות הביטחון, אחרי חודשיים וחצי ללא נופלים.
מתחילת המלחמה נהרגו גם 82 אנשי גופי הביטחון שאינם כוללים את צה"ל - 67 מהמשטרה וממג"ב, שישה מהשב"כ (ארבעה נופלים נוספים ב-7 באוקטובר ששירתו בשב"כ גויסו למילואים ומוגדרים כחללי צה"ל), חמישה מכבאות והצלה, שלושה ממד"א ואחד מהשב"ס.
191 מחללי צה"ל הם קצינים, כולל קציני מילואים. שישה מהם אלופי משנה, 10 סא"לים, 77 בדרגת רס"ן, 98 סרנים ו-16 סגנים. 257 נופלים הם בדרגות נגדים שונות, מרס"ל ועד רנ"ג - רובם הגדול אנשי מילואים. 241 מהחללים הם בדרגת סמ"ר, 129 סמלים ו-16 רב"טים, רובם ככולם טוראים שהועלו בדרגה עם נפילתם.
בין החללים: 35 אנשי מילואים מעל גיל 50
בחרבות ברזל המילואים הם כבר לא הגיבוי, אלא פעמים לא מעטות הכוח המרכזי שעליו מתבסס צה"ל - והמחיר הכבד נראה היטב בנתונים. 42% מהחללים מתחילת התמרון בעזה הם משרתי מילואים. בין הנופלים גם כאלו שאם רצו בכך, יכלו לסיים את שירותם לפני שנים רבות - 35 מעל גיל 50 כולל שניים מעל גיל 65.
לצד זאת, "דור הטיקטוק" נתן בשדה הקרב תשובה מוחצת לאלו שפקפקו בו - וגם הוא ספג מחיר קשה מנשוא. 64% מכלל חללי גופי הביטחון הם צעירים מתחת לגיל 25 - 475 בני 18 עד 22 ועוד 119 בני 23 עד 25.
ב-18 החודשים שחלפו מאז 7 באוקטובר הובהר כי הלחימה כבר אינה חלק של מגדר אחד בלבד. 66 נשים מגופי הביטחון נפלו במהלך המלחמה, ובהן לוחמות ושוטרות. גם שותפות הגורל נראתה בבירור, גם בעזה וגם בלבנון. במהלך המלחמה נפלו 13 חיילים מהעדה הדרוזית ו-10 מהעדה הבדואית. האחרון מביניהם - הגשש רס"ב גאלב אל-נסאסרה שנהרג ברצועה לפני שבוע וחצי.
במאות רבות של יישובים בישראל יש נופלים ונרצחים, והעובדה הטרגית הזו מוצגת במפות שהוכנו בפרויקט של INSS ומוצגות בפתח הכתבה. הנופלים מקרב כוחות הביטחון התגוררו ב-338 יישובים. בירושלים מספר החללים הגדול ביותר - 68 נופלים. במודיעין-מכבים-רעות 26 חללים, בתל אביב-יפו 25, בבאר שבע 24 ובחיפה - 22 נופלים.
הרוב הגדול של החללים נהרגו ברצועה. 816 אנשי כוחות הביטחון נפלו בחזית הדרומית, 410 מהם - מתחילת התמרון הקרקעי. בצפון נהרגו 87 אנשי כוחות הביטחון, בהם 60 בזמן התמרון בלבנון. 29 נוספים נהרגו בשטח ישראל וביהודה ושומרון - 52% מהם בפיגועים ו-41% בפעילות מבצעית.
פרט ל-7 באוקטובר, החודש שבו מספר הנופלים בחזית הדרומית היה הגדול ביותר היה דצמבר 2023, אז נהרגו 106 לוחמים בשיא הלחימה העצימה בעזה. בחזית לבנון החודש הקשה ביותר היה אוקטובר 2024, במהלך התמרון, אז נפלו 42 לוחמים.
הכי הרבה נופלים - מגולני
חטיבת גולני היא היחידה עם מספר החללים הגבוה ביותר מתחילת המלחמה - 109 נופלים. 70 חיילים וחיילות מחיל הגנת הגבולות נפלו מ-7 באוקטובר, כולל תצפיתניות רבות. 68 לוחמי גבעתי נפלו במלחמה, ובהמשך רשימת היחידות הנח"ל (63 נופלים), חטיבה 7 (47), הצנחנים (46), הקומנדו (43), חטיבה 401 (39), הנדסה קרבית (37) וכפיר (24 חללים).
כאמור, מתחילת המלחמה נרצחו 934 אזרחים וזרים, רובם הגדול ב-7 באוקטובר. המבוגר מבין הנרצחים הוא משה רידלר, בן 91 שנרצח בקיבוץ חולית. הנרצחת הכי צעירה - נעאמה אבו ראשד, שהייתה בת 14 שעות כשנקבע מותה - לאחר שאמה נורתה בבטנה ב-7 באוקטובר. 361 מהנרצחים הם בני 20 עד 29, רבים מהם בילו בפסטיבל הנובה שהפך לזירת הטבח הגדולה בהיסטוריה של ישראל.
615 מהנרצחים האזרחים במלחמה הם גברים, 319 - נשים. מקום המדינה נהרגו 2,860 גברים בפעולות איבה ו-1,321 נשים - ולמעשה, אחת מכל ארבע נשים שנהרגה בפעולת איבה מקום המדינה, נרצחה בחרבות ברזל. 74 זרים נרצחו במלחמה, בהם 46 אזרחי תאילנד.
כמו מפת החללים, גם מפת הנרצחים האזרחים מראה שמאות יישובים ביכו את רצח אחד או אחת מתושביו. היישובים שבהם מספר הנרצחים הגדול ביותר הם קיבוצי העוטף בארי (84 נרצחים), כפר עזה (45) וניר עוז (45), ואחריהם אופקים (37 נרצחים) וחולון (24). פרט ל-7 באוקטובר, הכי הרבה נרצחים בחודש אחד נמנו באוקטובר 2024 (24, בהם שבעה בפיגוע ברכבת הקלה ביפו ואחרים ממטחי חיזבאללה) וביולי אותה שנה (16, בהם 12 ילדים ובני נוער מהרקטה שפגעה במג'דל שמס).
את הפרויקט הובילה מורן דיטש, חוקרת וראש המרכז לאיסוף וניתוח נתונים במכון למחקרי ביטחון לאומי (ה-INSS). עבור מורן, שבעלה רס"ם (במיל') יונתן דוד דיטש נפל בקרב ברצועת עזה בדצמבר 2023, היה זה גם פרויקט הנצחה - וכזה שמעביר מסר: "אין כאן חלל מסוג א' או חלל מסוג ב'. כל החללים מגופי הביטחון השונים וכל האזרחים הישראלים שנרצחו בעת מלחמת חרבות ברזל נכללים בפרויקט ההנצחה שלנו. לא נכנסנו לסוגיות פוליטיות, אלא רצינו לאחד ויש כאן מסר - כולנו יחד, כל אחד הוא עולם ומלואו".
אלוף במיל' תמיר הימן, מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי, אמר כי "יונתן היה רוצה שבנו הקטן, ארי, יחיה במדינה בטוחה ומשגשגת. יונתן לא נלחם על מנת שיוקם יישוב יהודי ברצועת עזה, או שיוקם בית מקדש באתר הר הבית בירושלים. אם ארי ילמד בעוד מספר שנים בבית הספר שבזכות גבורת אביו וחבריו הלוחמים שבו לבתיהם כל החטופים, חיים וחללים, שחמאס לא שולט עוד בעזה, ושישראל היא זו האחראית לביטחון ופועלת לכך שלאורך שנים לא ישתקף עוד איום על אזרחיה מעזה - יהיה זה ניצחון. נכון, הניצחון לא יפחית את הכאב, אך האובדן והקושי יעניקו לארי מניית זהב בביטחון ישראל, שאביו קנה לו ושילם בחייו".
"המסר - קריאה לאחדות ושותפות גורל"
הימן כתב כי "המסר של הפרויקט הוא של גבורה וקריאה לאחדות ולשותפות גורל. השאלה החשובה שעולה ממנו היא מה אנחנו חייבים לעשות לאור מה שהנתונים והמספרים המייצגים את מצבנו בימים אלה מגלים לנו, ומהם הציוויים העולים מהם? הביטו לעומק, חושו את האנשים שמעבר למספרים. אלו האנשים שלהם אנחנו חייבים דין וחשבון. את הקרבתם עלינו להצדיק. נכון, אין מדובר בקהל מצביעים פוטנציאלי, לא במשפיעני רשת חברתית. קולם דומם, אך קול דמם חייב להישמע".
אלוף במיל' תמיר הימןצילום: INSSלדבריו, גם מהפרויקט עולה כי "כמעט כל חלקי החברה הישראלית שילמו מחיר כבד בנשיאת עול המלחמה. חיילי הסדיר והמילואים בצה"ל ובכוחות הביטחון כולם הפגינו מסירות יוצאת דופן במהלכה, ולצערנו, גם שילמו מחיר כבד. הנושאים בנטל הם בני ובנות אדם, בעלי משפחות ועסקים, הורים לילדים קטנים וגדולים, קרייריסטים וקרייריסטיות, אנשי ונשות משפחה, וגם כאלו שכל החיים היו לפניהם, ולא עוד".
הוא הדגיש כי "אומץ הלב של הלוחמים שנפלו מחייב אומץ לב של אלו הנושאים באחריות להנהגת המדינה: אחדות ורעות לוחמים מחייבות אחדות ורעות בין מנהיגים. הנופלים נלחמו והקריבו עבור ישראל שאהבו, זו המקדשת את החיים, החמלה והחכמה, לא את החושך האופף מאבקים אלימים, קיטוב ושנאה, ואת הכוח, הכבוד והכסף הגלומים בשררה".
שאלות מפתח, בצומת דרכים
"ניצחון אמיתי לא נבחן בעת סיום הקרבות. הוא נבחן בשיפור המציאות הביטחונית לאורך זמן", כתב הימן, וציין כי "המלחמה הזו היא נקודת מפנה בתפיסת ערך השוויון בנטל. בלעדיו, ישראל ומערכת הביטחון לא יוכלו להמשיך ולהתמודד עם האתגרים והמשימות - לא בהיבט הערכי ולא בהיבט המבצעי. כל אזרחי ישראל נדרשים להיות שותפים שווים. לא יהיו עוד רוכבי חינם. גיוס לכולם, ועכשיו".
לסיכום כתב כי "ביום הזיכרון הזה אנו בצומת דרכים", והעלה שורת שאלות מפתח: "האם פנינו לכיבוש מחודש של רצועת עזה או להסכם שיביא לסיום המלחמה בתמורה להחזרת כל החטופים? האם פנינו למלחמה בסוריה ולרצועת ביטחון חדשה בלבנון או לנורמליזציה איתן במסגרת פיקוח בינלאומי? האם פנינו למזרח תיכון שבו לאיראן יש נשק גרעיני או להסכם אמין, העונה על האינטרסים של ישראל ומבטיח שלאיראן לא יהיה לעולם נשק שכזה? והאם נמשיך לנהל את הסכסוך בזירה הפלסטינית לעד בתקווה ש'יהיה בסדר' - או נקבל החלטות מדיניות וטריטוריאליות קשות, שיבטיחו את שימור זהותה של ישראל, כמדינה יהודית, דמוקרטית, ליברלית ומשגשגת, כחלק ממשפחת העמים?".
