חסן נסראללה, האיש האמיתי, לא החיקויים שלו, מילא בנאמנות את חלקו בבהלת סוף הקיץ. אווירת סף מלחמה היא נתון, היא צורך. לא ייתכן שנעבור את החגים בלי להידרך לקראת אינתיפאדה ביהודה ושומרון או מבצע צבאי בלבנון או שניהם, בו-זמנית, בתוספת מטחי רקטות מעזה. כל נאום מאיים של נסראללה זכה לתהודה ענקית בישראל. שר הביטחון הזהיר; איים; נערך. בסוף התברר שהאקדח שהונח על השולחן במערכה הראשונה ירה במערכה השלישית קפצונים.
עד מלחמת לבנון השנייה, ב-2006, נסראללה נחשב אמין - לפעמים אמין יותר משרי הממשלה בצד הישראלי. 16 שנה עברו מאז, הרבה מאוד זמן במונחי המזרח התיכון. מרצון או מאונס, נסראללה הפך מראש ארגון טרור במשרה מלאה לפוליטיקאי לבנוני במשרה מלאה. השליטה שלו בכוחות חיזבאללה שמוצבים לאורך הגבול עם ישראל חלקית. אנשי הארגון מעורבים בעסקות פרטיות או פרטיות למחצה של הברחת נשק וסמים.
חיזבאללה לא חיבל בעבודות להקמת המכשול החדש על הגבול. הוא לא חיבל אפילו בסיפוח הקטן שעשתה ישראל בכפר העלאווי רג'ר, שעד 1967 היה בריבונות סוריה. כאשר ישראל שלטה בדרום לבנון הכפר בנה התנחלות, נקרא לה רג'ר עילית, מעבר לגבול, על אדמת לבנון. בשנת 2000, כשישראל נסוגה לקו הבינלאומי, ההתנחלות לא פונתה. בשנה האחרונה בנתה ישראל גדר מערכת שמקיפה את הכפר על שני חלקיו, חלקה הצפוני בתוך לבנון. רג'ר נפתח כולו לתיירות של ישראלים, בברכת אלוף פיקוד הצפון אמיר ברעם. נסראללה עצם עיניים.
נסראללה מדבר על ישראל אבל מתכוון לביירות. עכשיו תורו לבוסס בבוץ הלבנוני. הוא לא רק שותף לפשיטת הרגל של המדינה - בעיני חלק גדול מדעת הקהל הוא האשם הראשי, המיידי. האיומים שלו לפגוע באסדה שנערכת לקדוח בשדה הגז כריש היו מהלך פוליטי, לא צבאי. המלחמה הייתה על הקרדיט: אני, נסראללה, הפחדתי את היהודים. ישראל נאלצה להתפשר ולבנון קיבלה הסכם טוב יותר.
נמצאו לו כמה בעלי ברית בישראל. קודם כל, תסמונת יום הכיפורים שרווחת הן בצבא והן בפי פרשנים צבאיים: כל נאום מאיים הוא סימן מעיד למלחמה; כל הכלה של אירוע היא מבוא למחדל. אסור, כמובן, להתעלם מכל איום צבאי. אבל צריך להפריד בין רטוריקה למהלך צבאי ממשי, גם אצלם, גם אצלנו.
בעל הברית השני הוא בנימין נתניהו. הוא בחר לתקוף את ההסכם עוד לפני שנחתם. הוא מתאר אותו ככניעה של ממשלת ישראל, גם טריטוריאלית, גם כלכלית. שמעתי אותו לאחרונה באשדוד, נואם מאחורי הזכוכית. הוא התפאר בארבעה חוזי שלום שחתם תוך כמה שבועות, בלי לשלם מחיר. לא חוזי שלום, כמובן, אלא הסכמי נורמליזציה. לא בלי לשלם מחיר: נתניהו, בלחץ הבית הלבן של טראמפ, נאלץ לסגת מההבטחה שלו לספח חלק גדול מהגדה. ההסכמים היו התמורה, הפיצוי. הסכמים מצוינים, אגב, טובים לישראל. לא אותם רצה נתניהו.
לפיד על ההסכם בישיבת הממשלה
(צילום: אלכס גמבורג)
דין דומה חל אולי גם על הסכם הגז עם לבנון. המתווך האמריקני עמוס הוכשטיין הגיע לפשרה ששני הצדדים יכולים לחיות איתה. מתווה קו הגבול הימי לא הוכרע סופית. ישראל תקבל פיצוי כספי מסוים, בערבות חברות הנפט מצרפת ואיטליה, תמורת החלק המגיע לה בשדה שממנו יישאב הגז. התמורה שמקבלת הממשלה ממאגרי הגז האחרים קצת מאכזבת, כידוע: נתנחם לפיכך בתמורה מלבנון.
והעיקר, שני הצדדים יחזיקו במאזן אימה הדדי: אם תפגע בקידוח שלי אפגע בקידוח שלך. זאת לא בדיוק התחלה של ידידות מופלאה, אבל זאת התחלה של התחלה. קל לראות אילו תשבחות היה נתניהו מרעיף על עצמו מפלטפורמת המשאית אילו הוא היה חותם על ההסכם.
נחום ברנעצילום: אלכס קולומויסקיההסכם כרוך בסוגיה משפטית: על פי החוק, כל שינוי טריטוריאלי מחייב משאל עם. האם קו כלכלי בתוך הים הוא בגדר שינוי טריטוריאלי? השאלה מחכה לחוות דעת של היועמ"שית. בהנחה שהיועמ"שית תחליט שלממשלה יש סמכות להשלים את ההסכם, הדילמה תעבור לנתניהו: האם להגיש בג"ץ ומתי.
הכל תלוי בבחירות: אם התוצאות ישאירו אותו באופוזיציה, חזקה עליו שימשיך להילחם בהסכם; אם התוצאות יחזירו אותו ללשכת ראש הממשלה הוא יחשוב פעמיים: למה לו לוותר על הסכם טוב רק בגלל שפסל אותו לפני הבחירות. הלקח ברור: ממשלת ישראל לא צריכה להיבהל, לא מנאומיו של נסראללה ולא, להבדיל, מנאומיו של ראש האופוזיציה. מותר לה לתת גז.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
