עץ התפוזים בכניסה לשכונת הדור הצעיר בכפר עזה ממשיך להניב פרי. התפוזים הכתומים, הכבדים, נושרים ונרקבים בדממה כשאף אחד לא קוטף אותם. מסביב בתים חרוכים, חלונות מנופצים, דממה. הזמן כאן קפא בבוקר ההוא, אבל השעון של הקיבוץ ממשיך לתקתק. אם עתירת המשפחות השכולות לבג"ץ לא תביא לשינוי של הרגע האחרון, בקרוב הטרקטורים יעלו על הריסות הבתים - ומה שנשאר מהשכונה ש-11 מתושביה נרצחו ושבעה נחטפו ייעלם.
עבור התאומים שורדי השבי אמילי דמארי והתאומים גלי וזיו ברמן זו הרבה יותר משכונה. זה המקום שבו הם העבירו את התקופה היפה ביותר שלהם, עד שנחטפו ממנו לרצועת עזה. אמילי שוחררה לפני שנה וחצי, הם לפני קצת יותר משבעה חודשים. כשהם ביחד, בין הבתים המפויחים, הם לא נזכרים רק בתופת, אלא גם בחיים השמחים שהיו כאן לפני כן.
כאן נחטפנו
כדי להגיע לדירתו, זיו תופס קאטר וחותך את הגדר שחוסמת את הגישה. הוא מסתכל בחיוך על מצלמת אבטחה שהוצבה למעלה ואומר "הופה, נזכרו אחרי 7 באוקטובר". אחרי עוד כמה בדיחות על מצב הדירה ששרופה כולה הוא אומר: "כשאני מגיע לפה עולים לי כל הזכרונות הטובים. מה שאנחנו רואים פה כרגע זה בדיוק ההיפך המוחלט, כי תמיד היה פה שמח. כשאני מגיע אני נזכר ביופי, בחברות. יש גם הרבה מאוד כעס על איך הם הצליחו לעשות לנו את זה ואיך דבר כזה קרה לנו. אבל אנחנו בגישה של ממשיכים הלאה״.
הוא מצביע על הדירה הצמודה אליו. "בדיוק פה בדירה של השכן שלי יובל סלומון ז״ל, כל תקופת הקורונה היינו יושבים לקפה ראשון ב-10:30 וקפה שני ב-16:00. היינו משפחה. הייתה פה שכונה מלאת חיים, קריוקי כל סופ״ש״.
בתוך הריסות הדירה של גלי הטלוויזיה מנופצת, הבגדים מפוזרים על הרצפה ובקבוקי האלכוהול על השיש כאילו מחכים למסיבה שלא תגיע לעולם. אצל אמילי החלון שממנו חדרו המחבלים עדיין מנופץ, וישנם חורים של ירי בקירות. לדבריהם, המקום הזה הוא עדות אילמת לטבח ולאסון, ולכן הוא גם צריך להישאר למען יראו אותו הדורות הבאים. אם ייהרס, הזיכרון יימחק.
"לפני 7 באוקטובר כל השכונה הזאת הייתה חיה", נזכר גלי במעין חיוך קטן. "כל יום חמישי היו פה ישיבות לאורך כל הלילה". הזיכרון החזק ביותר שלו ושל זיו הוא הסוכה הראשונה שהם החליטו לבנות, רק שבוע לפני הטבח. "אמרנו 'יאללה, נעשה עלייה לרגל'. בנינו אותה עם דגלי ישראל עליה וקראנו לכל החברים שיתנחלו פה. ישבנו בה עד הלילה, שתינו וצחקנו. כשחזרתי מהשבי ראיתי שהמחבלים שברו אותה ושרפו את הדגלים".
אמילי יושבת על הספה שנותרה במרפסת של דירתה. הכריות המגואלות בדם פונו, אז נותר קרש בקצה שלא נוח במיוחד. "הייתי מבלה 16 שעות על הספה הזו", היא אומרת. "זה הדבר הכי זכור לי מכאן. קפה ביום, שייק אחר הצהריים ואלכוהול בערב. הכול התנקז לפינת הישיבה הזו. זיו קרא לזה 'הבית המארח', היית פותח פה את הארון והכול היה חד פעמי כדי שכולם יבואו לקחת. כשאני חוזרת לכאן אני מחפשת את הפריטים שלי על הרצפה, את הגרביים שלי, את המזוודה. אני לא אוספת אותם, אני משאירה אותם ככה".
"לראות את המקום הזה מזכיר לי את 7 באוקטובר, שאני מסתכלת ימינה ושמאלה ורואה את הדירות עולות באש והמכוניות מתפוצצות אחת אחרי השנייה", היא אומרת. "אבל אני מעדיפה להתמקד בזכרונות הטובים שיש לי מהשכונה".
"גם אני תמיד מחפש את הרגע השמח", גלי אומר כשהוא יושב על קצה הספה המאובקת בדירה שלו. "אין לי מה לחזור לפגיעות שעברתי, זה לא יקדם אותי להיכנס לדיכאון ולבאסה. אני מסתכל קדימה. היה חרא, היה גרוע, אבל אנחנו בחיים. שרדנו. אפשר להמשיך לחיות".
3 צפייה בגלריה
"אפילו היא, שלא גרה כאן, יודעת כמה המקום הזה חשוב". אמילי ורומי בדירתה בדור הצעיר, אפריל 2025
(צילום: זיו קורן )
אבל למרות זאת, קשה לו עם המחשבה שבכפר עזה מתכוונים להרוס את שכונת הדור הצעיר. "אומרים לנו 'הולכים לפרק את המקום שבו חייתם ובו עברתם את כל השנים האחרונות שלכם', שהיו שנים של כיף ושמחה", הוא אומר. "מה, למה שתהרסו לי את זה? עוד לא עיכלתי שחברים שלי נרצחו וכבר אתם רוצים להרוס לי את זה? נכנסתי פעמיים לבית של יובל סלומון ועוד לא עיכלתי שהוא מת בכלל. אנשים חוזרים מהר מאוד לחיים, הקיבוץ רוצה גם לחזור לחיות, אבל לא חושבים עלינו. אנחנו עוד לא עיכלנו. בעוד כמה שנים אביא ילדים לעולם וארצה להראות להם מאיפה אני ואחי נחטפנו, ואיפה נטע אפשטיין נרצח. זה הסיפור שלנו, לא שלכם. 90% מהקיבוץ בכלל לא היה מגיע לפה".
כמעט 300 חברי וחברות קיבוץ השתתפו בהצבעה להרוס את השכונה. 70% מהם תמכו בהעתקת חלק מהבתים אל מחוץ לקיבוץ. 15% ביקשו להשאיר את השכונה כפי שהיא ו-15% תמכו בשימור חלקי בתוך הקיבוץ. לדברי התומכים בהריסה, ניצולי הטבח בעצמם, הם לא רוצים לחיות באתר הנצחה. טרם ההצבעה, גלי, זיוי ואמילי הגיעו לפגישת האספה ברוחמה, השמיעו את דעתם והעלו רעיונות כיצד ניתן לשמר בכל זאת את השכונה מבלי לפגוע במרקם החיים. הם לא חברי קיבוץ, ולכן גם לא בעלי זכות הצבעה בהחלטה. דעתם לא התקבלה, ועכשיו הדברים תלויים בבג"ץ.
"אנחנו עובדים עכשיו כדי שהמקום כן יישאר איכשהו", אומר זיו. "המשמעות של לוותר עליו היא פגיעה בהיסטוריה של מדינת ישראל. מחנה ההשמדה הזה שנקרא 'שכונת הדור הצעיר' צריך להישאר, ויש פתרונות לכך. אנחנו מגיעים לכאן כל כמה זמן כדי לראות, להיזכר ולהנציח עוד איזה רגע, בתקווה שאולי פתאום משהו יקרה וזה יישאר".
"זאת נקודת השבירה הכי גדולה שהייתה לי מאז שחזרתי", מסכמת אמילי. "עבדתי שעות נוספות בלשכנע את בת הזוג שלי דניאל (דניאל עמית; רג"ש) שכאן נגדל את ילדינו, נחיה פה ונבנה בית, ואז הגיעה החלטה להרוס את השכונה. החלום שלי התנפץ. אנשים לא מביינם את החשיבות של להשאיר את הדבר הזה. אנשים אומרים לי 'זה רק להזיז את השכונה קצת שמאלה, קצת מחוץ לקיבוץ', אז לפי הגישה הזו את כל הקיבוץ אפשר להחריב? אנשים נרצחו כאן בכל מקום, לא רק בדור הצעיר. צריך להעיף את כל שבילי הגישה שאנשים נרצחו בהם, את כל החלק של הנשקייה צריך להרוס. למה דווקא את השכונה שלי?".
"לוחמי דובדבן פוגשים אותי ואומרים לי 'אמילי, מה עושים?'. אנשים באו ונלחמו, יש כאן מורשת קרב, אז אם לא נעים לכם בעין יש אלף דרכים לפתור את זה. זה לא ברומו של קיבוץ, זה ברומו של עולם, היסטוריה של עם שלם. זו צריכה להיות החלטה של המדינה ולא של הקיבוץ. אפילו רומי גונן שלא גרה כאן, והגעתי איתה לפה שבוע אחרי שחזרנו מהשבי, יודעת לספר כמה המקום הזה חשוב".
עז א-דין חדאד
ביום שבת האחרון חיסל צה"ל את עז א-דין חדאד, מי שהיה מח"ט עזה ביום הטבח, וטיפס את דרכו לראש הזרוע הצבאית של חמאס ככל שהתקדמה המלחמה ובכירי ארגון הטרור חוסלו בזה אחר זה. עבור אמילי, גלי וזיו, לחיסול הזה יש משמעות מוחשית יותר מאחרים, כי את הרוע של חדאד הם פגשו פנים אל פנים. לפי צה"ל, חדאד הוא מאדריכלי הטבח, שניהל את מנגנון החזקת החטופים בשבי ואף הקיף את עצמו בחטופים ישראלים כדי למנוע את חיסולו.
"אני זוכר שיום אחד הוא הגיע ואמר לי בעברית, 'נעים מאוד, אתה יודע מי אני? אני מח"ט עזה'. הוא לא אמר את השם שלו, הוא אמר רק 'אני חאג''. הוא שאל אותי אם אני יודע איפה אני, ואמרתי לו שבחאן יונס. הוא צחק ואמר 'לא, אתה בעזה'".
"הוא לא היה איתי ליותר משעתיים-שלוש כל פעם", אומר זיו. "הוא סיפר לנו שהוא פוגש הרבה את החטופות, והבנו מזה שהוא משתמש בהן בתור מגן אנושי".
גלי: "פגשתי אותו ארבע פעמים לדעתי. בפעם ראשונה זה היה כשהייתי בבית עם מתן אנגרסט, והוא ועוד ארבעה בכירים ישבו יחד. הם דיברו איתנו ושאלו אם אנחנו יודעים איפה אנחנו, ושאלו גם מאיפה אנחנו. לא עברה דקה וחצי וארבעה בתים לידינו קרסו מהפצצות, ואני ומתן נבהלנו. הוא אמר לנו 'אל תדאגו, זה לא אתם. הם מנסים להוריד אותי שנים ולא מצליחים'. אז סוף סוף הצליחו".
בפעם אחרת, מתאר גלי, "הוא בא אלינו עם לפטופ והציג לנו תמונות של כל החטופים. הוא אמר לנו 'החטוף הזה אנחנו לא יודעים אם הוא גופה או חי, וזה נמצא פה ופה'. הוא ניסה להוציא מאיתנו מידע כי היו להם כאלה שהם לא ידעו מי הם. הוא הראה לנו גם תמונה של הגופה של איתי חן שהיה עם מתן בשבי, ואת האימונים של חמאס לפני 7/10 באוקטובר ואיך הם פורצים את הגדר. הוא אמר שהם ישתלטו על כל ישראל. כל מפגש כזה איתו היה מלווה במצלמה ובתיעוד. היינו יושבים איתו והוא היה מביא לנו אוכל ולשתות".
"אבל הוא לא בן אדם טוב", מדגיש גלי, וממשיך. "פשוט הכול היה עובר דרכו. אם הוא רצה שיהיה לנו אוכל - היה לנו. אם הוא רצה שלא נתקלח חודש - לא התקלחנו. כל הזמן אמרתי לו שיפגיש אותי עם אח שלי, וכשהוא רצה זה קרה. הוא דאג שיצלמו אותנו נפגשים, סרטון שלא פורסם בסוף. גם אמילי אמרה לי שהיא ביקשה ממנו שיעשה את זה".
בפעם אחת, סוריאליסטית במיוחד, לקח אותם רב המרצחים לחוף הים. "היינו אני, זיו, מתן אנגרסט, איתן מור ועמרי מירן", נזכר גלי. "יצאנו מהמנהרה ישר לשם. אתה הולך עם בגדים ארוכים, בשיא החום, פתאום יש שמש ואתה לא רואה כלום כי הייתה כל-כך הרבה זמן במנהרה. עלינו למכוניות עם מצלמות, והוא צילם איך אנחנו מגיבים. הכול היה בשביל התודעה, נטו בשביל שייראה כאילו חמאס דואג לחטופים שלו. אז שייקח אותי לשוק, שייקח אותי לים - בשורה התחתונה הבן אדם הזה הוא מי ששלח את כל המחבלים לכפר עזה".
"כולם היו קוראים לו חאג׳", נזכרת אמילי. "הוא ביקר במכה אז הוא זכה, במרכאות, לקבל את הכינוי הזה. בשיחות שלי איתו כיניתי אותו ככה גם. הוא תמיד היה מתגאה במה שהם עשו ב-7/10 ואומר 'אתם חשבתם שנבוא מלמטה - אנחנו באנו מלמעלה'. הוא למד אותנו בצורה מדויקת, וידע עברית ברמה מאוד גבוהה למרות שהיה לו מבטא. הוא ידע גם פתגמים וביטויים בכל בוקר הוא היה פותח רדיו ישראלית בעברית, מה שהתחשק לו - פעם רשת ב', פעם גלגלצ, פעם גלצ".
"הייתי איתו בעיקר במנהרות", היא מוסיפה. "החל מחודשיים אחרי שנחטפתי ולמשך חודש וחצי רצוף, וגם לאחר מכן פגשתי אותו בכל מיני מקומות. הוא הגיע אליי לדירות ששהיתי בהן על קרקע, וגם את זה הוא דאג להגיד, שהוא מסתובב 'למעלה'. היה רברבן גדול. בשעות האחרונות שלי בעזה, ביום האחרון, הוא לקח אותי לרכב של הצלב האדום. ממש שנייה לפני שעברנו בין המכוניות. אתה יודע מה זה אומר? זאת הייתה אמירה: אפילו ביום הזה - אני כאן בחוץ מראה נוכחות".
"תודה לצה״ל על פעילות מדויקת שהביאה לחיסול של האדם המזעזע הזה", היא מוסיפה. "הרמתי צ׳ייסר ישר כששמעתי על זה ושמתי את השיר 'איזה יום שמח לי היום'. זה אדם שרצח את חברים שלי ואמר 'אנחנו לא נעצור כאן, נבוא שוב'".
היא נזכרת שוב בכוונה להרוס את שכונת הדור הצעיר: "עז א-דין חדאד הגיע לקרביים שלנו, להפי פלייס שלנו. בגללו, כדי שלא נשכח מה האנשים האלה עושים, אני עומדת כאן ונלחמת על זה שההפי פלייס שלי - שהפך להיות הדבר המזוויע הזה - יישאר כאן ככה, בדיוק כמו שהוא. אסור לשכוח את השואה שעשו לנו".
7 באוקטובר והשבי
"הבוקר התחיל במטח של טילים שלא נגמר", נזכר זיו. "התעוררתי וחזרתי לישון כמו שעשיתי תמיד, חשבתי שזה עוד יום רגיל בעוטף. כמה טילים וזה יירגע. אבל זה לא נעצר. אמא שלי התקשרה ואמרה לי 'זה אירוע אחר, סגור את הכול, יש שמועות על חדירה של מחבלים'. ואז שמעתי אותם פה בשכונה, ברחוב. יורים, צועקים, שורפים ומפוצצים דברים. פחד אימים. מתחילה להישרף לי הדירה, עשן נכנס לחדר, אני לא רואה כלום ובקושי מצליח לנשום. כל החדר מלא עשן, והבנתי שזה או להיחנק למוות או לצאת החוצה. אז יצאתי. בסלון חיכו לי חמישה מחבלים עם כלי נשק שלופים, תפסו אותי, הצמידו אותי עם הפנים לארון, אזקו לי את הידיים מאחורי הגב וקשרו לי את הרגליים. כל זה לווה בהרבה אלימות ומכות.
"הם הוציאו אותי החוצה, ושמו אותי על הברכיים בין הדירות שלי ושל יובל. לא הצלחתי להבין מה קורה פה באותו רגע, העיניים לא קולטות מה הן חוות. ראיתי ששרפו את הסוכה, השחיתו את השכונה ושרפו דגלי ישראל. אחרי כמה דקות כיסו לי את העיניים והעלו אותי לאוטו, ואז הבנתי שאני הולך לחיות בעזה. בדיעבד הבנתי שגלי ואמילי היו איתי ברכב גם. ב-48 השעות הבאות הייתי אזוק, כפות ומכוסה עיניים".
התאומים אסופים יחסית למה שעברו. "אנחנו כולה שישה חודשים בבית בסופו של דבר", מזכיר גלי, ומגולל את 7 באוקטובר שלו. "לקחתי סכין ורצתי לאמילי כדי להיות איתה. היינו רגע אחד בממ"ד ורגע אחרי זה זרקו רימון, פרצו אותו, ירו באמילי ובכלבה שלה צ'וצ'ה שמתה. הוציאו אותנו כשאנחנו מכוסים בדם, הורידו אותנו על הברכיים, הכול מדמם, הכול שרוף. הייתי שם אבל לא הבנתי באמת מה אני רואה. מלא מחבלים רצו בשכונה, כמות לא נורמלית, הם צעקו וירו בכל מה שזז. אין צבא, אין מי ששומר עליך, אחרי שנים שהבטיחו שיש חומה".
אמילי מתארת את הרגע שבו המחבלים שמו ידיהם עליה ועל גלי: "שמעתי אותם פורצים מהחלון והייתי בטוח שהרגע שלי מגיע. זה פחד שאי אפשר להעביר במילים. תוך דקה הם פתחו את דלת הממ"ד וירו לי ביד. הסתובבתי לגלי ואמרתי לו 'זיינו לי ת'יד', ואז הם ירו בכלבה שלי. חלאות אדם. הכדור שהרג אותה נכנס לי ברגל. הם הושיבו אותנו על הספה במרפסת שאני הכי אוהבת בעולם, הסכתלנו ימינה ושמאלה וראינו את השכונה 'שוחה' במחבלים שלא רק שמחים בסיטואציה - הם מבחינתם בחוויה חוץ גופית. מבסוטים מלהרוג, לרצוח, לחטוף, לשרוף ולהתעלל. ניהלתי משא ומתן עם המחבל, הוא אמר לי 'ליידי, איי טייק יו טו הוספיטל', ואמרתי לו 'נו, פליז, שוט מי'. הצמידו לגלי רובה לראש וביקשתי שיורידו ממנו את הנשק. העדפתי למות מאשר להיות חטופה בעזה".
"רק כשהגענו לעזה הבנתי שנחטפנו", אומר גלי. "המחבלים לא הפסיקו לפמפם לנו את זה. 'וולקאם טו עזה', אמרו לנו. הורידו אותנו למנהרה, והיו שם ילדים ומבוגרים ישראלים. שאלתי אותם אם הם צריכים משהו, ואז שיחקתי עם הילדים איזה משחק - העיקר שהם יהיו בסדר, פחות עניין אותי מה יעלה בגורל שלי".
בשבי היו לו נקודות אור קטנות. המפגש הראשון עם מתן אנגרסט זכור לו כאחד כזה, וכך גם שישה ימים שהעביר במנהרה במחיצתם של אחיו זיו, מתן ואיתן מור. "היינו ערים כל הלילה, אכלנו, שיחקנו, דיברנו בלי סוף ושרנו שירים", הוא נזכר. בשלושת החודשים שהעביר לבד, הוא אומר, הוא הקפיד לציית. "אומרים לך ללכת לפה - אז אתה הולך לפה. אתה לא מדבר איתם והם לא פונים אליך. אין אינטראקציה, אסור לך להביע דעה ואין לך זכויות. שב, סתום את הפה, פנים אל הקיר. אבל בסוף הבנו שאנחנו קלף מיקוח ששווה הרבה והם לא ירצחו אותנו, אז כמה פעמים עשינו מרד. לא נתנו לי להתקלח? אז אני לא אוכל. רציתי לראות אם אני מצליח לקבל ככה מקלחת, והצלחתי. ממילא לא אכלנו הרבה".
בימים הראשונים בשבי היו זיו ואמילי ביחד. זיו הימר שלא ייקח לממשלה יותר משבועיים להחזיר אותם. אמילי ניחשה שזה ייקח לא יותר מ-24 ימים. אבל זה לא קרה, וככל שהימים חלפו גבר הייאוש. "היו רגעים בשבי שאמרתי אולי זה היום האחרון שלנו פה, והיו רגעים שחשבתי שהינה תכף יש עסקה ואצא", אומר זיו. "לפעמים חשבתי 'תמות נפשי עם פלשתים' ושנמות כולנו יחד, כלומר שאם אני מת אז שגם המחבלים ימותו איתי. הכול תלוי ביום ואיפה היינו. המחבלים חגגו על זה, פעם אמרו 'יש עסקה על השולחן', פעם אמרו 'הממשלה שלכם לא רוצה עסקה, אנחנו רוצים ואתם תמיד מפילים אותה'. לא נתנו להם להשפיע עלינו, אבל נשברתי מלא פעמים".
אלה היו הרגעים הקשים בחייו. "לא רציתי שהם יראו שאני נשבר, כדי לא לתת להם את התחושה הזו. אבל כשהייתי לבד, והיה זמן לחשוב, אמרתי וואלה, אולי זה הזמן שייפול לי טיל על המצח ויגמור את כל הסיפור הזה כבר. בשביל מה לסבול עוד? למה לא לאכול ולהתחנן למים ולמקלחת? בואו נסיים עם זה".
זיו מסביר שהחשש נע תמיד בין אכזריות המחבלים לטעות שצה״ל יכול לעשות באמצע הלחימה. הוא מצביע על הצלקת בראשו שנגרמה מהפצצה של חיל האוויר ואומר: "כשצה"ל קרוב אז יש מצב שיירו בך, והצבא היה קרוב אליי כמה פעמים. פעם אחת אפילו ממש מעליי״. בדיעבד הוא יודע להגיד שצה"ל הבין שישנם חטופים במנהרה, ונסוג ממנה כדי לא לסכן אותם. "אבל בשבי אתה חי את הסיטואציה הזו בכל רגע, 24 שעות".
אמילי אומרת כי "אני לא אגע במשהו שהוא לא רלוונטי, אבל כן אגיד שהמון פעמים שם שמרתי על הכבוד העצמי שלי בכל מיני צורות שהן". היא מתארת גם את חוסר הוודאות, ואת הרגע שבו ראתה את אמא שלה בוועדת הכנסת עם התמונה האחרונה ששלחה לה מהממ"ד. "ככה גיליתי שהיא בחיים", נזכרת אמילי. "חצי שנה אתה חושב שאמא שלך מתה, ופתאום מגלה שהיא חיה. אי אפשר להעביר את התחושה הזו. בכיתי, התרגשתי, שמחתי אבל גם כאבתי - כי הבייבי שלה חטופה בעזה ואין לה שום מידע עליה. לא רציתי שהיא תחווה את כל הכאב הזה".
המחיר הפיזי ניכר עליהם. גלי למשל ירד בשבי ממשקל של 72 קילו ל-57. הוא רק בן 28, אבל "לא מצליח לרוץ אפילו חמש דקות בלי שהברכיים יכאבו". לדבריו, "צריך לבנות את הגוף מחדש, הוא חלש עדיין אחרי שבמשך שנתיים אכל את האיברים הפנימיים שלו כי לא היה לו מזון אמיתי ולא שינה אמיתית. הייתי מתחת לאדמה בלחות מטורפת ולא התקלחתי. שנה שלמה לא צחצחתי שיניים אפילו. לישון בלילה זה גם חלק מהתהליך, מצליחים בקושי".
3 צפייה בגלריה
"עם ישראל אמר 'בואנה, הבחורה הזו יצאה עכשיו מהגיהינום מחויכת, אז תרימו את הראש'". זיו, אמילי וגלי
(צילום: זיו קורן)
האנשים שאיבדו ילוו אותם לנצח, אבל בכל זאת - אחרי שנתיים נוראיות בשבי - הם משתדלים מאז שחזרו לחיות את החיים. "הדברים ממשיכים לקרות, הפקקים אותם פקקים, המדינה ממשיכה הלאה וגם אנחנו", הם אומרים. "יש לנו מעגל חברים מאוד גדול, אז נפגשים כל היום עם אנשים, טסים לחו"ל כשמצליחים. אולי בהמשך כל העניינים יצופו, אבל כרגע לא יוצא לבכות ולהתפרק".
מדברים ערבית
התאומים מדברים ביניהם ערבית בלעג עזתי. "כל אחד במדינה שלנו צריך ללמוד את השפה הזאת״, אומר זיו. "זה הדבר היחיד הטוב שלקחתי מהשבי".
לדברי גלי, "לא הייתה ברירה ללמוד. אם אתה רוצה ללכת לשירותים אז אתה צריך להבין איך שבערבית אומרים 'חמאם'. אתה רוצה לצחצח שיניים או להתקלח, כל דבר בסיסי אתה צריך לדעת איך אומרים. יש דחף גם להבין את השיחות של המחבלים ולדעת מה קורה בתוך חמאס, מי נגד מי בעזה".
עכשיו הערבית משמשת אותם גם כדי לרכל מבלי שאחרים יבינו. "השפה הזו היא כוח", אומר גלי. "במיוחד בארץ שלנו".
אמילי, לעומתם, קצת נמנעת מלדבר את השפה. כשהיא נשאלת על דמות ה"גנגסטרית" התקשורתית שנוצרה לה, היא עונה: "לדעתי הכול התנקז לרגע אחד - היום שבו יצאתי מעזה בחיוך. עם ישראל אמר 'בואנה, הבחורה הזו יצאה עכשיו מהגיהינום מחויכת, עם יד מורמת, אז תרימו את הראש. אני מרגישה שיש לנו הרבה אויבים, ואנחנו צריכים להישאר עם הראש מורם. אני מרגישה שיש לי מחויבות ושליחות לדבר על מה שקרה לי, וזה התפקיד שלי. אני, גלי וזיוי אומרים לעולם ׳אנחנו כאן, נישאר כאן, נמשיך לנצח׳, וזה מה שאני מאמינה בו.
"מה שאני עוברת עם הפסיכולוגית שלי זה משהו אחד", היא מוסיפה. "זה לא אומר שאני יכולה לחייך בשאר היום, אבל זה גם לא אומר שאני לא חווה את הסיוטים שלי בלילה. יש שתי פנים לדבר".
