900 ימים מאז אותה שבת שחורה של השבעה באוקטובר.
900 ימים מאז שנגדעו חיים, מאז שנשברו משפחות, מאז שנלקחה מאיתנו רוני שלנו, ילדה, לוחמת, גיבורת ישראל, שנפלה בחמ״ל נחל עוז.
900 ימים, ואנחנו עדיין בתוך אותו כאב.
אבל לא רק כאב. גם מאבק.
אנחנו משפחה שכולה, אבל אנחנו גם אזרחים.
ואנחנו אומרים את האמת בלי היסוס,זה היה אסון, זה היה פשע!
וכן, הוא היה יכול להימנע.
רוני הייתה יכולה להיות כאן היום. לחיות. לנשום. לחלום. להיות אזרחית במדינת ישראל.
והידיעה הזו, היא לא רק שבר. היא אש.
מאז אותה שבת, המדינה שלנו נקרעת מבפנים: שנאה, פילוג, מכונת רעל שמנסה להשתיק, לטשטש, להשכיח.
ובמקביל, מלחמה קשה מבחוץ, מול איראן, תימן, חיזבאללה מצפון, ואויבים נוספים שמבקשים את רעתנו.
ובתוך כל זה, הנהגה כושלת. מנותקת.
900 ימים, ואין ועדת חקירה ממלכתית.
900 ימים, ואין אחריות.
900 ימים, ואין תשובות.
יש רק תירוצים.
יש רק בריחה מאחריות.
השחיתות השתרשה כאן כמעט בכל פינת רחוב, משרד ואירגון.
זו מדינה שמתנהלת תחת שקר.
שקרים גסים וטיוח, הרבה טיוח ובעיקר העלמות.
ישראל הפכה לשקר כאמת והמילה גינוי נעלמה.
ישראל מתפוצצת ונשרפת מפנים, לעזאזל, עד לאן אתם שם בבית העם רוצים שנגיע.
לאזרחים? אין אפילו קיר אחד להישען עליו.
שרים וחברי ממשלה, מנותקים. לא מגיעים למוקדי האסון והכאב.
לא מביטים למשפחות השכולות בעיניים.
לא לוקחים אחריות.
אבל אנחנו, לא נשתוק.
מתוך השבר קמנו.
הקמנו את מועצת אוקטובר ואת ועדת החקירה האזרחית, אחת היוזמות החשובות שקמו כאן מאז הקמת המדינה.
כי אם המדינה לא חוקרת, האזרחים יחקרו.
אם אין אמת, אנחנו נדרוש אותה.
אם אין צדק, נמשיך ונילחם עליו.
זה לא רק מאבק על העבר.
זה מאבק על העתיד של כולנו, למען התושבים שעוד כאן, למען הילדים שעדיין לא עזבו עם הוריהם.
900 ימים, ואנחנו לא נשברים.
900 ימים, ואנחנו לא שוכחים.
900 ימים, ואנחנו לא מוותרים.
בשביל רוני.
בשביל כל מי שאיבדנו.
ובשביל מדינה שכולה וכואבת שיכלה וחייבת, ותהיה אחרת.
