תקרות שקרסו ובניין שהתמוטט חלקית בשכונת פלורנטין, בעיצומה של מלחמה, המחישו עד כמה המציאות כבר היום שברירית. לרגע היה קשה להבחין בין בניינים שנפגעו מטילים לבין זה שקרס מעצמו. זה לא מקרה בודד: ב-2021 התמוטט בניין בחולון, וחודש קודם לכן פונה בניין ברמת גן רגע לפני קריסה. כמה מבנים כאלה עוד יש בישראל — ואם כך המצב כבר היום, כמה מהם יעמדו בפני רעידת אדמה אפילו לא חזקה?
שאלה זו אינה תיאורטית. כ-28,600 מבנים הרוסים, כ-290,000 מבנים נזוקים, כחצי מיליון מפונים לטווח קצר וכ–170 אלף מפונים לטווח ארוך, כ-7,000 הרוגים וכמעט 9,000 פצועים קשה. אלה לא מספרים מנותקים מהמציאות, אלא זו המסגרת להיערכות לתוצאותיה של רעידת אדמה חזקה שאליה על ישראל להיערך, לפי החלטת ממשלה מ–2012.
ואנחנו כבר יודעים שרעידת אדמה כזאת שתכה בישראל היא "לא שאלה של האם, אלא רק שאלה של מתי". על המנטרה הזו אני חוזר כבר למעלה מ–25 שנה, ורבים אחרים חוזרים עליה מעת לעת ולצערנו היא פשוט נכונה. רעידת אדמה חזקה והרסנית תהיה אסון בקנה מידה שיסכן מאוד את הביטחון הלאומי שלנו.
אנחנו כבר יודעים שרעידת אדמה כזאת שתכה בישראל היא "לא שאלה של האם, אלא רק שאלה של מתי". על המנטרה הזו אני חוזר כבר למעלה מ–25 שנה, ורבים אחרים חוזרים עליה מעת לעת ולצערנו היא פשוט נכונה. רעידת אדמה חזקה והרסנית תהיה אסון בקנה מידה שיסכן מאוד את הביטחון הלאומי שלנו
גם המספרים עצמם אינם שרירותיים. ההערכה על אלפי הרוגים מבוססת בין היתר על סימולציות סטטיסטיות שבוצעו על ידי ד"ר אבי שפירא בעת שכיהן כראש ועדת ההיגוי להיערכות מדינת ישראל לרעידות אדמה. חישוב בדרך עקיפה מביא גם הוא לסדרי גודל דומים: ברעידת האדמה של 1927 נהרגו כ-300 בני אדם, בעיקר בירושלים, שכם, רמלה ולוד. באותה תקופה האוכלוסייה בישראל (בין הירדן לים) מנתה כ-700 אלף תושבים. כיום חיים כאן כ-15 מיליון בני אדם. בהשלכה פשוטה, מספר ההרוגים הצפוי ברעידה דומה מגיע ל-6,500 - נתון שמתיישב עם המספר שנקבע במסגרת להיערכות המדינה.
כשבניין אחד קורס, למדינת ישראל יש יכולת להתמודד. כך היה באירוע בחיפה במהלך מבצע "שאגת הארי", כאשר טיל בליסטי מאיראן פגע בבניין מגורים בנווה שאנן וגרם לקריסה קשה. כוחות גדולים של פיקוד העורף, כבאות והצלה ומד״א פעלו שעות ארוכות בזירה מורכבת, עד שבסיומן אותרו ארבעה בני משפחה הרוגים מתחת להריסות בניין אחד.
מה יקרה כשלא מדובר בבניין אחד
לפיקוד העורף יש מספר מוגבל של גדודי חילוץ, בסדיר ובמילואים, שיוכלו לתת מענה רק לחלק קטן מהמבנים. באופן טבעי, הכוחות יופנו קודם כל למבנים ציבוריים. המשמעות ברורה: במרבית המקרים לא יהיה מי שיגיע לחלץ. זה לא כשל נקודתי, זו מגבלה מובנית. אין מדינה בעולם שיכולה להחזיק כוח שיחלץ לכודים, חיים או מתים, מעשרות אלפי בניינים במקביל.
המשמעות ברורה לא פחות: עלינו לשנות תפיסה. לא ניתן להניח שמישהו יבוא לחלץ אותנו.
רעידת אדמה היא אירוע שאינו ניתן לשליטה או לעצירה אך בהחלט ניתן להתכונן אליו. מדינה מתוקנת, שהייתה מפנימה את גודל האיום והסיכון, הייתה עוסקת בנושא ברצינות, מחזקת מבנים ומכינה את המערכות ואת האוכלוסייה לקראתה. אלא אף שכולם — מראש הממשלה ועד אחרון האזרחים — מבינים לכאורה את המשמעות, המדינה אינה פועלת בהתאם.
אריאל היימןהפתרונות אינם מורכבים. וכשהממשלה לא עושה דבר, נשאלת השאלה מה אנחנו יכולים לעשות. בידנו לדרוש מהממשלה לפעול ולהקצות כספים לחיזוק מבנים, כספים שחלקם כבר הוקצה בהחלטות ממשלה אבל לא מומשו. לא נדרש הרבה. מיליארד שקל בשנה שזה 0.13% מתקציב המדינה. ועם המיליארד הזה אפשר לחזק חלק מ-1,600 בתי הספר שלפי דוח מבקר המדינה מ-2018 אינם ערוכים לרעידות אדמה, וכן בתי החולים שדוח מבקר המדינה מ-2024 מציין כי 60% מהם אינם עמידים לרעידות אדמה או שעמידותם אינה ידועה.
אבל האחריות אינה רק של המדינה. אם נבין שלא יהיה מי שיגיע לחלץ, נוכל להתחיל להיערך גם בעצמנו — ברמת הבניין, השכונה והקהילה. ניתן להצטייד באמצעים בסיסיים, להתארגן מראש ולשפר את היכולת לשרוד את השעות והימים הראשונים לאחר רעידת אדמה.
רעידת האדמה הבאה אינה שאלה של אם, אלא של מתי. השאלה האמיתית היא האם נמשיך להתעלם ולהעמיד פנים שיש לנו זמן - או שנתחיל להתכונן.
ד"ר, תא"ל (מיל.) אריאל היימן הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, מומחה לרעידות אדמה ולשעבר קצין המילואים הראשי
