מדינת ישראל נכשלה ב-7 באוקטובר בהגנה על חייהם וביטחונם של אזרחיה. על כך אין ויכוח. אולם למחדל הצבאי נוסף כישלון צורב לא פחות, הנוגע לטיפול ובשיקום המפונים. רשויות קרסו; משרדי הממשלה נעדרו. רבים מהם מתקשים לספק מענה גם היום. תחושת ההפקרה הזו היא חלק משמעותי מהטראומה שכולנו חווינו. משהו בחוזה בין המדינה לעם נשבר.
בימים הקשים האלו, כל אחד מחפש רגעים של נחמה. אני קיבלתי את שלי בנר שביעי של חנוכה, אותו הדלקנו עם רננה ושני בניה, אור ויגיל, שחזרו משבי החמאס. נפגשנו במרכז החוסן באילת, שם הקמנו מתחם עבור כ-4,000 ילדים ובני נוער תושבי קווי העימות שנעקרו מבתיהם. חייהם של הילדים האלו ניצלו ב-7 באוקטובר, אולם כולם עדיין מצויים בסיכון. הטראומה, הריחוק מהבית, הלחץ בתוך התא המשפחתי, החלומות והתוכניות שנקטעו - כל אלו מהווים אתגר גם עבור מבוגרים, ועל אחת כמה וכמה עבור ילדים ובני נוער. כבר בשבועות הראשונים של המלחמה, מילאו ארגוני החברה האזרחית את מקומה של המדינה בטיפול במפונים. הארגונים התייצבו למלחמה הזו מהרגע הראשון.
ארגוני התשתית ״שיתופים״ ו״ציונות 2000״ יזמו את מבצע ״חוסן ילדינו״, ובתוך ימים אחדים רתמנו קרנות, חברות, ותורמים פרטיים, שהשקיעו כ-40 מיליון שקל לטיפול בצרכים הנפשיים והרגשיים של ילדי העוטף בים המלח ובאילת. ארגונים כגון ״חמש אצבעות״, ״אחרי״ ו״כנפיים של קרמבו״ המתמחים בעבודה עם ילדים ונוער חברו לקואליציית הטראומה ולמומחי טיפול נוספים. כל תהליך ההקמה, ועד שמרכזי החוסן יצאו לדרך לקח פחות משלושה שבועות.
במרכזי החוסן זוכים המפונים לשגרת העשרה רצופה, ליווי פסיכולוגי וסוציאלי, חדרי טיפולים, פעילות פנאי וספורט, ועוד. לא תרומות מזדמנות, אלא טיפול שיטתי, קבוע ומתמשך, בהובלת אנשי צוות מומחים ומתנדבים - הצעד הראשון בתהליך ההחלמה שעליהם לעבור. עד לרגע כתיבת שורות אלו נערכו במרכזים מעל ל-10 אלף פעילויות ומפגשי טיפול, אישיים וקבוצתיים, וביניהם אירועים המותאמים אישית לבעלי צרכים מיוחדים.
עוצמתם של האזרחים המפונים, ועוצמתה של החברה האזרחית שעטפה אותם, לימדו אותי שהיסודות של הישראליות נותרו איתנים. בשלושים שנה של יזמות חברתית, לא נתקלתי במבצע חירום לסיוע פסיכולוגי ורגשי מקיף כל כך, שיצא לדרך בזמן קצר כל כך - וכל זאת בתקופה שבה המשק מושבת, המילואים מגויסים ואזעקות משבשות את חיי היומיום.
הביקורים באתרי הסיוע האזרחי וההתנדבות חשפו בפניי תופעה מדהימה: דווקא שם מצאתי אופטימיות גדולה בקשר לעתיד של מדינת ישראל. חבריי שישבו בבית וצפו בחדשות נטו להיות פסימיים ומדוכדכים, אבל מי שהתנדבו והצטרפו לעשייה, מי שראו את הסולידריות הלאומית שלנו בפעולה, ידעו שהתקופה הזו, על כל מחדליה ואסונותיה, יכולה להיות עבורנו גם התחלה חדשה.
השיח הפוליטי והתקשורתי עוסק באחראים למחדל, ובצדק. אבל אנחנו צריכים לחשוב גם על השיקום. בישראל החדשה יהיה תפקיד מרכזי לארגוני החברה האזרחית. גם בתנאים אופטימליים, המדינה לא הייתה מסוגלת לספק מענה מהיר ומדויק כמו שארגוני החברה האזרחית נתנו. גם במיטבה, המדינה היא ספינה כבדה, שדורשת תהליכים ארוכים ומתקשה להסתגל לאירועים בלתי צפויים. החברה האזרחית משוחררת מהכבלים האלו. היא גמישה וממוקדת. היא יודעת לזהות צרכים ולכוון את פעולת הרשויות. לא להחליף, אלא למקד וליעל. ארגוני החברה האזרחית יודעים לרתום את התכונות היפות ביותר שלנו הישראלים: הרעות, רוח ההתנדבות, היוזמה, האלתור והחתירה להצלחה.
רוני דואקצילום: אלדד רפאליהתקומה השנייה של מדינת ישראל תצליח רק אם בהנהגתה יעמדו אזרחיות ואזרחים שרואים את הטוב הכללי לפני עצמם, שמתייצבים ביום פקודה, ושפועלים כדי לאחות את הקרעים, ולא כדי לנצל אותם לצורכיהם. הם אלו שהצילו את ישראל בימים שאחרי השבעה באוקטובר, והם אלו שצריכים להוביל את השיקום והבנייה מחדש.
הכותב הוא יזם חברתי, מייסד ארגוני החברה האזרחית "שיתופים" ו"ציונות 2000" וממשיאי המשואות ביום העצמאות ה-60 של ישראל
