בסיום המלחמה, בניין הכוח של ישראל אינו רק במערכות לחימה אלא בבניין עתידם של משוחררי צה"ל. ההישגים הצבאיים של ישראל ב“שאגת הארי” מרשימים ומעוררי הערכה. יכולות מודיעיניות יוצאות דופן, טכנולוגיות מתקדמות, מערכות נשק מהמתוחכמות בעולם וטייסים מהטובים שיש. כל אלה חברו יחד ליכולת מבצעית ייחודית ומוחצת. אבל מי שמכיר באמת כיצד נוצרים הישגים כאלה יודע, מאחורי כל גיחה עומדים מאות אנשים.
צעירים וצעירות בני עשרים וקצת, בצוותי הקרקע של חיל האוויר, במערכי ההגנה האווירית, בכוחות היבשה והים, בלוגיסטיקה, בתחזוקה, בתקשוב, בעורף, בשלישות ועוד. אלה אינם התפקידים הזוהרים המצטלמים היטב, אך בלעדיהם שום מטוס לא ימריא, שום מערכת לא תפעל ושום הישג מבצעי לא יושג
34 שנה שירתי בצה"ל. כמפקד חיל הים, שייטת 13 ויחידת דובדבן. ראיתי צעירים נכנסים לצבא ויוצאים ממנו אנשים אחרים לגמרי. בוגרים, ממוקדים, יודעים לקבל החלטות תחת לחץ, לנהל אנשים, להחזיק אחריות. אני מצדיע לדור החיילים והחיילות שלנו בימים אלו.
כ 270,000 צעירות וצעירים בישראל השתחררו מצה"ל בשלוש השנים האחרונות. כולם עברו מסע של התבגרות מואצת. וכמעט אף אחד לא מחכה להם לאחר השחרור. מחקר מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל מצא כי 23% מצעירים אלו ויתרו על לימודים בגלל חוסר ביטחון רגשי ותעסוקתי, 28% איבדו את מקום עבודתם, וכ-50% דיווחו על החמרה במצבם הנפשי. כמעט מחצית מהם לא מצליחים לגבש מסלול ברור לחיים שאחרי השחרור.
הדור הזה הוא אחד הנכסים האסטרטגיים החשובים ביותר של מדינת ישראל. בזכותם נשמר היתרון האיכותי של ישראל מול אויביה ובתחרות מול העולם הכלכלי.
לאחר כל מלחמה ישראל יודעת לעשות דבר אחד היטב: לבנות מחדש את כוחה הצבאי. נרכוש מערכות חדשות, נפתח טכנולוגיות מתקדמות, נשקיע מיליארדים בהצטיידות ובבניין הכוח לקראת האתגר הבא. השאלה היא - מה ישראל תשקיע בחיילים עצמם כשישתחררו ויפשטו מדיהם בתום שירותם?
רבים מהם יחזרו לאזרחות וימצאו עצמם לבד למול אתגר ענק - בלי רשת קשרים, בלי הכוונה מקצועית מספקת ובלי הכלים שיאפשרו להם לתרגם את יכולותיהם להצלחה בחייהם האזרחיים. רבים מהם מדווחים על בדידות והעדר תחושת שייכות כשהמסגרת הצבאית נעלמה ואף תחושת מסוגלות נמוכה. מה שנשאר הוא לעיתים אובדן עצות מתמשך ושאף אחד לא מדבר את השפה שלהם במסעם החדש.
זו פגיעה אישית ולאומית שמייצרת איתה פגיעה בכוח העבודה, בפריון, בשיעורי ההשכלה הגבוהה וביציבות המשפחתית. ובפריפריה, שם הפערים גדולים ממילא ומרחב ההזדמנויות מצומצם, המצב חמור במיוחד.
זו איננה רק שאלה חברתית או מוסרית, זו שאלה אסטרטגית ממדרגה ראשונה. זהו האתגר הגדול לעתידה של החברה הישראלית - להפוך את תקופת השחרור מנקודת אי-ודאות אישית לנקודת זינוק לאומית.
לצד תוכניות ההצטיידות של הצבא, על ישראל לגבש גם תוכנית לאומית להזנקת דור המשוחררים. תוכניות הכשרה, חיבור לעולם ההשכלה והתעשייה, ליווי מקצועי, פתיחת דלתות והזדמנויות, ובמיוחד עבור צעירים מן הפריפריה.
תוכנית השקעה לאומית לפיתוח משאב אנושי זה תיצור אופק ועתיד לצעירי ישראל ומנוע צמיחה למדינה.
הצעירים שמפעילים/מפעילות מערכות הגנה אווירית בלילות מתוחים, שמחזירים מטוסים לכשירות בזמני שיא עולמיים, שניהלו חדרי בקרה עמוסים, שדאגו שכל מערכת תעבוד ברגע האמת, הם אותם צעירים שיכולים בעוד עשור להוביל חברות, להקים יוזמות, לפתח טכנולוגיות ולהצעיד קדימה את הכלכלה הישראלית. הם כבר הוכיחו אחריות, משמעת, יכולת לעבוד תחת לחץ ומחויבות עמוקה למשהו גדול מהם.
היתרון האיכותי של ישראל טמון בראש ובראשונה באנשים. אם ישראל רוצה לשמור על יתרונה הביטחוני, הכלכלי והחברתי בעשורים הבאים, היא חייבת להשקיע באותו דור צעיר שהוכיח כבר בשירותו מה הוא מסוגל לעשות.
ישראל חייבת להם לא רק תודה. היא חייבת להם הזדמנות. אהדה ותודה ללא תוכנית ליווו מעשי שמהווה עבורם GAME CHANGER אמיתי, תישארנה מילים ריקות מתוכן.
רם רוטברגהגיע הזמן שתוכיח את זה לא רק בשעת מלחמה, כשהסירנות עולות והשמיים בוערים. אלא גם בשקט שאחריה, כשהחיילים מניחים את הנשק ועומדים לבד מול החיים.
רם רוטברג, אלוף (מיל') ומפקד חיל הים לשעבר, מייסד חל"צ "מפליגים אל האופק" ותוכניות "מסע אל האופק" למשוחררי צה"ל והשירות הלאומי.
*הנתונים מתוך: Ben Simon & Konstantinov, "The Effects of the Israel-Hamas War on Young Adults in Israel", Myers-JDC-Brookdale Institute, RR-004-24, June 2024
