(צילום: אסף מגל, כתב: אסף קמר, עריכה: איתי פולק)
למרבה הצער צריך להדגיש את המובן מאליו בכל מאמר מהסוג הזה: גם החברה הערבית חוותה כאב נוראי באירועי 7 באוקטובר. אזרחים ערבים נטבחו ונחטפו, חלקם כשסייעו לקורבנות אחרים, ועל רקע המתיחות הביטחונית שמתרחבות מאז לזירות נוספות צריך להזכיר שהאיומים שנשקפים בגבולות לא מבדילים בין מטולה לעַרבּ אל-עראמשה, בין כפר סבא לכפר קאסם או בין רהט לשדרות. תחושת הביטחון האישי בציבור הערבי - שממילא הידרדרה בשנים האחרונות כתוצאה ממדינות ממשלתית כושלת, הזנחה ואוזלת יד ממסדית מתמשכת ביחס לאלימות ולפשיעה בקרבו – נחלשת עוד יותר.
ולמרות זאת, כפי שהראה סקר מרכז ויטרבי במכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם בסוף השבוע האחרון, תחושת הסולידריות והשייכות לחברה הישראלית בצל המלחמה דווקא התחזקה. 70% מהאזרחים הערבים מרגישים חלק ממדינת ישראל ומבעיותיה, לעומת 48% ביוני האחרון. שיעור הזדהות זה הוא הגבוה ביותר בקרב החברה הערבית זה 20 שנה, מאז תחילת המדידה במכון.
רוח דומה מנשבת גם מההנהגה נוכח ההתקפה האנטי-הומנית של חמאס ב-7 באוקטובר. חברי כנסת ערבים וראשי רשויות ערביות גינו את מעשי הטבח. יו"ר רע"ם מנסור עבאס הצהיר פומבית שהמתקפה מנוגדת לערכי האסלאם, המושתתים על שלום והידברות ולא על טרור. הוא שם דגש על עניין חשוב שלא מקבל מספיק תשומת לב: לחברה הערבית בישראל יש תפקיד משמעותי, במיוחד בזמן זה, להוות גשר לקבלת האחר, לפיוס ושלום.
ועדיין, אף שהציבור הערבי עומד שקט מול ניסיונות הפרובוקציה שמזהירים בתמימות לכאורה מפני תרחיש אפשרי של "שומר החומות 2", מרקם היחסים העדין עם היהודים הופך רגיש יותר בימים אלה. החשדנות כלפי אזרחים ערבים גוברת, ואלה, החוששים מן ההשלכות, נמנעים מהבלטת זהותם במרחב הציבורי עד כדי אפילו הימנעות משימוש בשפה הערבית, שלא לדבר על הפחד מכל ביטוי של הזדהות או דאגה לאוכלוסייה האזרחית בעזה.
לפי משטרת ישראל, יותר מ-190 אזרחים ערבים – בהם רופאים, פוליטיקאים, מורים ועוד - עוכבו לחקירה מאז תחילת המלחמה, בעיקר בשל הבעת עמדות ברשתות החברתיות או ניסיונות להפגין, שהוגדרו כניסיון להסתה אף שברובם מדובר בהבעת כאב על סבל או ביקורת נגד הפגיעה בחפים מפשע. ועל רקע זה מהדהדת השאלה: מדוע נדם קולה של הדמוקרטיה הישראלית בזמן המלחמה?
ד"ר אדם אסעדהחברה הערבית מתמודדת בפועל עם אתגרים בשלוש רמות: האיום החיצוני של ירי הרקטות מצפון ומדרום; האלימות והפשיעה, ומדיניות סתימת הפיות שמופעלת נגדם באופן רדיקלי. אלה עלולים להחריף את הפילוג בין ערבים ליהודים לאחר סיום המלחמה, ולפגוע ביכולתם של שני העמים למצוא נוסחת איזון לחיים משותפים.
פיוס בין יהודים לערבים בישראל הוא לא רק דרישה מוסרית אלא גם תנאי הכרחי לשמירה על שלום ויציבות במדינה. ללא פיוס והבנה הדדית הפצעים הזקוקים לריפוי יעמידו והסכסוך ימשיך לפרק את החברה. על כל אזרחי מדינת ישראל, יהודים וערבים, מוטלת האחריות לקחת חלק פעיל במאבק לשם קידום הפיוס.
- ד"ר אדם אסעד הוא ראש תוכנית החברה הערבית בישראל במכון הישראלי לדמוקרטיה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
