ס' ממנג ויפיי בן ה-54, אב לחמישה, מספר שהסתתר בג'ונגל במשך שלושה לילות, אחרי שאספסוף תקף את הכפר שלו. "בני המייטיי שרפו תחילה כליל 26 או 27 בתים, ואז הם חזרו לסיים את העבודה ושרפו את כל 92 הבתים בכפר", הוא מספר במחנה הצבאי שבו הוא ישן כעת תחת כיפת השמיים עם עוד כ-900 ניצולים מוכי טראומה, המגוללים סיפורי זוועות דומים. "הם בזזו את הכנסייה, את בית הספר ואת כל מה שנשאר".
מדינות המחוז הנידחות של צפון הודו, השוכנות בין בנגלדש, סין ומיאנמר, מהוות כבר שנים זירה מבעבעת של מתחים בין בני הקבוצות האתניות השונות, והן משמשות כר פורה לפעילות של תנועות בדלניות. מאז שנות ה-50 נהרגו שם כ-50 אלף איש בעימותים בין קבוצות אתניות זו לזו ובין כוחות הביטחון לארגוני מורדים הדורשים אוטונומיה או עצמאות, אבל במרוצת השנים דעכה הלחימה שם בזכות הסכמים שהושגו בין גורמים מקומיים לבין הממשלה בניו דלהי.
האלימות שפרצה שם בשבוע שעבר הייתה אם כן אירוע נדיר יחסית: היא התגלעה על רקע זעמם של בני 30 שבטים החיים במניפור על הקבוצה האתנית מייטיי, שמהווה רוב במדינת המחוז. בני המייטיי, הינדים ברובם, מרוכזים באזור בירת מניפור, העיר אימפל, ובני השבטים מכונסים ברובם בגבעות. הרקע להתנגשות היה ההחלטה להעניק למייטיי מעמד של שבט, שיבטיח כי יוקצו להם שלל מכסות במשרות ממשלתיות ובקבלה למכללות.
בהודו נהוג להקצות מכסות כאלה לשבטים, אך כאמור המייטיי לא הוגדרו עד כה שבט אלא קבוצה אתנית, וההחלטה עוררה טענות מצד השבטים כי הקבוצה תקבל העדפה לא צודקת בחלוקת המשאבים.
האלימות פרצה באימפל ובמקומות נוספים, ולפי דיווחים את הזעם העיקרי ספגו בני שבט הקוּקִי. דווח כי מפגינים הציתו כלי רכב ובניינים במניפור, וכי בני מייטיי צבאו על כפרי הקוקי חמושים ברובים ובמכלי דלק וזרעו הרס. בעקבות המהומות הטילה ממשלת הודו עוצר על האזור, החיבור לאינטרנט נותק כדי למנוע הפצת דיסאינפורמציה שתלבה את המתיחות עוד יותר, והצבא ההודי פרס אלפי חיילים שם והודיע להם כי במצבים קיצוניים עליהם לפתוח באש מיד, מבלי להמתין.
לפי דיווחים, למהומות במניפור נקלעו גם אנשי קהילת בני המנשה, הרואים עצמם כצאצאי אחד משבטי ישראל, ואיש הקהילה יואל בייטה, אב לארבעה ילדים, נרצח. עוד ארבעה מבני המנשה נפצעו, ושמואל סואנטק, אף הוא איש הקהילה, קרא לישראל בשיחה עם ynet למהר ולהעלות את בני המנשה ארצה.
"הם רצחו את דוד שלי, ברחנו על נפשנו"
ס' ממנג ויפיי, אותו אב לחמישה שנמלט למקום מבטחים, מספר שהפך לחסר בית לפני שבוע בדיוק, והוא אחד מ-23 אלף פליטים שצבא הודו הצליח לחלץ. ממנג מעיד כי ברח מהכפר קמוצ'ינג, שבו גרו יותר מ-500 איש, כשקהל גדול של מתפרעים החל לתקוף את המקום: "הכול עלה באש. ברחנו, כולנו רצנו לג'ונגל וניסינו לשרוד". פליטים אחרים במחנה הצבאי שבו הוא משתכן כעת תחת כיפת השמיים מספרים סיפורים דומים. ברוב המקרים הספיקו העקורים לארוז רק תיק קטן עם כמה חפצים אישיים, סט בגדים להחלפה וטלפון.
קצין בצבא הודו שהשתתף במשימת הפינוי העיד כי המשימה הייתה קשה מכפי שאפשר לתאר: בשל הקיטוב האדיר בין השבטים והקבוצות והסירוב המוחלט של שני הצדדים לדיאלוג לא יכלו החיילים להעביר את הפליטים בגלוי, מחשש שבני קהילה יריבה שיראו אותם יכלו בהם את זעמם כשיעברו ליד כפריהם. "כולנו כאן מתוחים מאוד, אנחנו פוחדים למות", מודה אלוּן וייפהיי בן ה-50, בן שבט הקוקי שברח מהכפר גוטנגקוט שבו גרים בני הקוקי.
לה האוקיפ בן ה-35, אף הוא תושב הכפר גוטנגקוט, סיפר שנמלט במשאית פינוי צבאית. "מרחוק ראיתי את הפורעים בוזזים את הבית שלי, גונבים לי את הבקר ומעלים את הבית באש. לא היו שוטרים ולא הייתה עזרה של המדינה. עכשיו אני לא יודע מה לעשות ולאן ללכת". ל' סנגלון סימטה, בן 29 המשתייך לקוקי, מצא מקלט ליד נמל התעופה של הבירה אימפל יחד עם 11 מבני משפחתו. הוא סיפר על הזוועות: "ברחנו על נפשנו. הם רצחו את דוד שלי ושרפו את הבית שלו. המשטרה לא עשתה כלום".
בשלושת הימים האחרונים הושגה רגיעה יחסית במדינת המחוז, ומנהיגים משני הצדדים החלו היום לקיים שיחות שלום, אבל המתח עדיין אדיר. בצהריים דווח כי כוחות הביטחון החלו ללוות בחזרה לבתיהם אלפים מהעקורים שנמלטו, אבל אלה עדיין מלאי חרדה, וחוששים שהאלימות תפרוץ שוב.
