מאז 7 באוקטובר אין מילה שנשחקה יותר מ"חוסן”. החוסן של העורף, של המשק, של החיילים והצבא, של "העם שלנו". כל נאום ותדרוך מסתיימים במחווה לחוסן הישראלי. אבל כשכל ריצה לממ"ד, כל לילה בלי שינה וכל חזרה אוטומטית לשגרה תחת אש מוגדרים כחוסן – חוסן כבר לא אומר כלום.
רון בן-ישי, במאמרו על “מהן הסיבות שהחוסן הלאומי שלנו נפגע - ומי אשם בכך?”, מתאר היטב חלק מהסדקים: פערי מיגון, הבטחות נבובות, ציפיות לא ריאליות מתמונת ניצחון הוליוודית. אבל ההגדרה שלו לחוסן נשארת צרה - “היכולת של הציבור לעמוד בקשיים”. תעמדו. תחזיקו. כאילו חוסן הוא מבחן סיבולת ולא חוזה בין מדינה לאזרחים.
חוסן אמיתי הוא לא תכונת אופי מיתולוגית של “הישראלי היפה”, אלא מערכת שלמה ומורכבת של אדם, משפחה, קהילה ומדינה – מעגלים שלובים שמזינים זה את זה, וכל שבר באחד מהם מטלטל את כולם. למושג חוסן אין הגדרה מוסכמת ואחידה, אך הוא מובן באופן כללי כיכולת להתמודד עם הפרעה קשה או משבר, להתאושש ואף לצמוח ממנו. ברמה האישית והמשפחתית, לדוגמה - לשמור על שגרה סבירה לילדים ולהורים בזמן מלחמה. ברמה הקהילתית – התחושה שיש למי לפנות לעזרה במרחק הליכה, או היכולת להתגייס יחד כקהילה לעזור למי שזקוק לכך. רק מעל כל אלה נמצא “החוסן הלאומי”: אמון בשלטון ובמערכות המדינה, תחושת שותפות גורל, ותפיסה שהמדינה פועל באופן הוגן להגנה על אזרחיה, וגם מתקנת כשכשלה.
כשמדברים רק על “החוסן הלאומי”, בלי לראות את מה שקורה במעגלים האחרים, אנחנו מפספסים את התמונה המלאה. במציאות, החוסן הישראלי הוא חוסן סלקטיבי. דוחות רשמיים וארגוני חברה אזרחית מתארים כבר שנים פערי מיגון קיצוניים ביישובים הערביים – ובמיוחד בכפרים הבדואיים בנגב – לעומת יישובים יהודיים. כשאנחנו מדברים על ‘החוסן של כולנו’ בזמן שבכפר בדואי של מאות תושבים אין אפילו ממ”ד אחד – זה לא חוסן לאומי, זו אשליה לאומית.
הפערים האלו נכנסים גם לתוך הבית. נשים, למשל, נושאות ברוב הנטל הבלתי נראה של המלחמה: טיפול בילדים ללא מסגרות חינוכיות, ניהול משק בית כשההכנסה המשפחתית מתערערת, דאגה להורים מבוגרים ולבני זוג ובנים מגויסים. כך גם אנשים עם מוגבלויות, קשישים שחיים לבד, משפחות עם ילדים עם צרכים מיוחדים, וגם "סתם" אנשים בלי מרחב מוגן זמין. מכולם מצופה לגלות “חוסן”, בעוד תנאי הפתיחה שלהם נחותים משמעותית.
הפוליטיזציה של החוסן
וכאן גם נכנסת הפוליטיזציה של החוסן. “חוסן” הפך לתעודת כשרות אזרחית: מי שמקבל את המצב, שותק, עובד ומתגייס – נחשב כבעל חוסן. מי שמביע מצוקה, שואל שאלות על מטרות המלחמה הנוכחית או יוצא להפגין – מסומן כמי שמערער את “החזית האחידה”. חוסן הופך מנכס משותף לכלי משמעתי.
אדם בעל חוסן הוא לא רק מי שמחזיק מעמד בשקט, אלא גם מי שמעז להגיד שקשה ויוצא להיאבק על חיים ראויים
אבל חוסן חברתי בריא כולל בדיוק את ההפך: גם יכולת ביקורת, גם כעס, גם מחאה. חברה ששותקת מתוך פחד או אשמה אולי נראית מאוחדת, אבל היא פחות חסונה. חברה שמסוגלת להכיל כאב וביקורת בלי לקרוס – זו חברה שיש לה חוסן אמיתי. גם ברמה האישית, מי שפונה לטיפול, מתקשר למוקד תמיכה או פשוט אומר בקול “קשה לי” הוא לא חלש ונטול חוסן – להיפך, הוא משתמש באסטרטגיית התמודדות יעילה ומיטיבה כדי להתמודד עם קושי.
סתיו שפירא צילום: שרון קנההפוליטיזציה של החוסן עובדת בצורה ברורה: כל מי שמפריע לנרטיב של "נצחון מוחלט" מוצג כחלש, מפונק או היסטרי. כך קל יותר להימנע משאלות קשות: למה יש יישובים בלי מיגון? למה הורים, ובייחוד אמהות, נדרשות להחזיק את כל המשק הבלתי נראה של הבית והילדים בלי פתרונות הולמים? למה קהילות מוחלשות נשארות פעם אחר פעם לבדן אחרי שהכותרות מתחלפות? ומדוע הממשלה לא מציגה לאזרחים חזון לעתיד שאינו כולל סבבים בלתי נגמרים של מלחמה?
כדי להחזיר למושג חוסן משמעות, צריך להפסיק להשתמש בו כמחמאה ולהתחיל להשתמש בו כדרישה. חוסן לאומי אינו מבחן נאמנות של אזרחים למדינה, אלא מבחן של המדינה לאזרחיה: האם היא מגינה על כולם באופן שוויוני, מצמצמת פערים, ומאפשרת מרחב בטוח גם לביקורת ולמצוקה.
אפשר לסכם את זה במשפט אחד: אדם בעל חוסן הוא לא רק מי שמחזיק מעמד בשקט, אלא גם מי שמעז להגיד שקשה ויוצא להיאבק על חיים ראויים.
ד"ר סתיו שפירא היא מרצה בכירה בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומומחית בחקר חוסן במצבי חירום ואסון
