שלושה יסודות לאתוס היהודי ולציווי התנכ"י להשיב שבויים: אברהם אבינו, משה רבנו ודוד מלכנו. על אברהם אבינו נאמר: "וישמע אברם כי נשבה אחיו, וירק את חניכיו". מייד. כי הדרך לניצחון עוברת ומשולבת בערכים.
על משה רבנו נאמר: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". כי גם הדרך לחירות עוברת בהקפדה על הערכים. ועל דוד המלך מסופר על רעב של שלוש שנים, עד שהובאו שאול ויונתן לקבורה. אז נאמר: "ויעתר אלוהים לארץ אחרי כן". סיבה ותוצאה.
הלקח העתיק שנלמד לפני 3,000 שנה, מלמד שהבאת חללים לקבורה בארץ מולדתם, היא חובה מוסרית ולאומית. זה לא עניין של סמליות, זה עניין של תיקון פצע מוסרי. חברה שמחזירה את חלליה מארץ אויב, היא חברה מתוקנת יותר, חברה שסוגרת מעגל של צדק, של זהות, של זיכרון ושל כבוד לאומי. כי חברה שמתקנת את יחסיה עם חלליה, מתקנת את יחסיה עם עצמה .
מדאיג איך המובן מאליו הפך להיות משהו שצריך להיאבק עליו כל כך.
להחזיר שבויים זו לא סוגייה פוליטית. להחזיר חייל שהושאר בשדה הקרב זו לא משימה של משפחה. הדרך לניצחון עוברת בדבקות בערכים בקיומם ובמימושם. אין שום סתירה בין החזרת חטופים משבי אויב לבין הניצחון עליו. מגוון הפעולות שביצעו צה"ל ושב"כ לאיתורו של הדר במנהרת גדוד יבנא של חטיבת רפיח של החמאס, היוו את הנקודה הארכימדית שהביאה לקריסתה והכרעתה. נכנסנו למנהרה כדי להשיב את הדר, ועצם כיבושה הביא להכרעת האויב במרחב כולו. כך, בה בעת, נשארנו נאמנים לערכים, הדר שב לאדמתו והוכרע האויב. אין מקום ברצועת עזה שהוכרע כמו מרחב רפיח, וניתן ללמוד רבות מהמערכה להשבת הדר ותרומתה להכרעה ייחודית זו.
כשחצינו את הגדר לרצועת עזה כדי לחפש את הדר, השיח המקטב והמפלג לא חצה איתנו. היתה שם אחווה, רעות ואחדות. כאיש אחד בלב אחד
עוצמה צבאית, חזקה ככל שתהיה, היא חסרת משמעות, ללא שילוב של ערכים ובהיעדרה של רוח. בכל קרב מוצלח, הרוח היא שאיפשרה לעוצמה הצבאית לבוא לידי ביטוי. במסגרת המבצעים הרבים לאיתורו של הדר, הופעלו כל עקרונות המלחמה. אך לצד זאת, היו אלו ערכי צה"ל שהחזירו את הדר. "דבקות במשימה וחתירה לניצחון" היו תמצית הפעולות שבוצעו במנהרת "דרור לבן". ומעל לכל, רעות. מאות ואלפי לוחמים שהשתתפו במעגלים השונים במבצעים לאיתורו של הדר הם עדות חיה לרעות לוחמים וערבות הדדית מזוקקת.
לא נמצאה הנהגה שתוביל את המובן מאליו
"באין חזון ייפרע עם" אמר משלי. ואני אוסיף, גם באין הנהגה. בשנים הרבות שקדמו להשבתו של הדר, לא נמצאה הנהגה שתוביל את המובן מאליו, את ערכי היסוד. לא נמצאה הנהגה רוחנית, לא הנהגה דתית, לא הנהגה תרבותית, לא הנהגה צבאית, לא הנהגה מדינית, ולא הנהגה פוליטית. אז מה בכל זאת היה פה? אתם הייתם פה. "התעוררות מלמטה", מעטים שחותרים לעשות טוב, שדבקים בערכים, שיודעים שאין שום סתירה בין להביא לניצחון על האויב לבין להשיב את השבויים. ההתעוררות מלמטה היא זו שהניעה לפעולה וגרמה להתעוררות למעלה.
כשחצינו את הגדר לרצועת עזה כדי לחפש את הדר, השיח המקטב והמפלג לא חצה איתנו. היתה שם אחווה, רעות ואחדות. כאיש אחד בלב אחד.
עלינו לדעת להקשיב יותר זה לזה. מי שיסתפק בחוש השמיעה הבסיסי בלבד, יילך שבי גם אחרי כל שמועה חולפת. אבל מי שיתעלה למידת ההקשבה, יוכל גם להפנים את האמת ממי שאמרה. ללא דעות קדומות, מבלי לתייג מראש
אנחנו מצויים בעיצומם של ימי הזיכרון לחורבן הבית. ימי בין המיצרים, הימים שבין י"ז בתמוז ל-ט' באב. ידועה אמירת חז"ל כי "בעוון שנאת חינם חרבה ירושלים". למרבה הצער והבושה, סוכני שנאת-חינם התברגו וקנו לעצמם אחיזה במוקדי כוח, השפעה וקבלת החלטות במדינת ישראל. זהו פגם ערכי קשה, העלול להביא אותנו עד כדי סיפו של אסון חורבן נוסף. ו"מכיוון שניתנה רשות למשחית לחבל, אינו מבדיל בין צדיק לרשע". אוי לנו אם לא נצליח לבלום את ההתדרדרות הזו. תיקון החורבן והבנייה מחדש יגיעו בזכות אהבת-חינם. וראוי לנו לאמץ את גישת הרב קוק לפיה מוטב שנכשל באהבת חינם, מאשר שנכשל חלילה בשנאת חינם.
הדר גולדין ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
עלינו לדעת להקשיב יותר זה לזה. מי שיסתפק בחוש השמיעה הבסיסי בלבד, יילך שבי גם אחרי כל שמועה חולפת. אבל מי שיתעלה למידת ההקשבה, יוכל גם להפנים את האמת ממי שאמרה. ללא דעות קדומות, מבלי לתייג מראש.
כשהשיח הציבורי מתמלא בשנאת חינם, והופך להיות מקוטב, שחור ולבן, אנחנו והם, טוב ורע, אז מה שקורה בין השאר זה אובדן היכולת להיות ביקורתי כלפי עצמך. הביקורת היחידה הקיימת היא כלפי האחר. וכשאין ביקורת עצמית, אין שום יכולת להשתפר ולהתקדם. כי שומה עליך שתמיד תהיה צודק. וכי יש בן-אנוש שאיננו טועה? הגדולה היא להיות בעשייה, ללמוד מהטעויות ולהמשיך הלאה כשאתה טוב יותר.
התיקון
בדיוק כפי שחזרה בתשובה עוברת בהכרה ובהודאה בחטא, כך גם ראשית התיקון. היכולת להודות בטעות ולקחת אחריות. אם יש קושי לעשות את זה, דומה המצב לאדם האומר "אחטא ואשוב". זה זלזול עמוק במערכת המוסר הבסיסית שלנו.
גם אני טעיתי ושגיתי בדרך להחזיר את הדר. טעויות ושגיאות שעלו בהתמשכות המסע. אבל תמיד לקחתי על זה אחריות, תחקרתי, שיקפתי וניסיתי לתקן. אף פעם לא התייאשנו, לא הרמנו ידיים ולא הרפנו מהמשימה. במשך כל השנים נמנעתי מלהגיע לכאן לאזכרה או ביום הזיכרון. הידיעה שהקבר ריק הייתה עבורי כמו מראה לכישלון. כישלון מערכתי וכישלון אישי. במקום זה, העדפתי ליזום עוד מבצע או מהלך מודיעיני, לנסות עוד כיוון שעוד לא ניסינו ולעשות הכל כדי שנצליח להחזיר את הדר.
מסכת תענית מלמדת אותנו, שכשערך הערבות ההדדית מתגבר בעם ישראל, מובטחים גשמי ברכה. זמן קצר לאחר חזרתו של הדר לרגבי עפר מולדתו, נפתחו ארובות השמיים וגשמי ברכה ירדו על מרחבי הנגב המערבי. גשמים אלו פרצו לתוך מקום החזקתו של הדר במנהרת חמאס והביאו איתם נחשול של חול שאטם חלקית את מתחם התת-קרקע הארור. סמליות של מנהרה שסיימה את ייעודה וכעת יכולה לקרוס לתוך עצמה, מתוך עוצמת גשמים שהגיעו בזכות ערבות הדדית של ציבור גדול שעשה כל אשר לאל ידו עבור אחיותיו ואחיו שבשבי.
אזכרה לסגן הדר גולדין ז"ל
(צילום: יובל חן)
משפחת גולדין, הובלתם מאבק הרואי וממושך על מנת להשיב את הדר. ובהשראת ההקדמה לספר מסילת ישרים שהדר כל כך אימץ אל ליבו והפך אותו למפת דרכים לבניית חייו, נדמה לי כי גם אתם בדרך בה הצעתם להחזירו, ביקשתם "לא ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר". ביקשתם להזכיר לכולנו את הדברים הפשוטים. את הפעולות המתבקשות מאליהן. מי שילמד את הרעיונות והתוכניות שהצעתם לאורך השנים, יוכל להסיק דבר או שניים גם על אופן הפעולה הנדרש כיום מול רצועת עזה.
בשנים שקדמו למלחמת שבעה באוקטובר, קיימנו סדרת מבצעים שתכליתם לאתר את מקום ההחזקה של הדר, תחת שם הקוד "סימני דרך", שירה של נעמי שמר. מי שיקרא את המילים, יבין לבד מדוע. "לא לבד אני בדרך ההולכת אל ביתי, יש חבר אחד או שניים שהולכים הביתה איתי". תודה לכל הלוחמים והמפקדים שעשו לילות כימים בלי להתחשב בלוח השנה ועם המון רוח ואמונה. תודה לנשות ואנשי מערכי המודיעין באמ"ן ובשב"כ, אנשי האור שעובדים בחושך, ששברו שיאים של יצירתיות התמדה ונחישות. תודה לכל מי שלא ויתר, שהיה חלק, שהתפלל, שהחזיק שלט, שהתווכח וניסה לשכנע שזה הדבר הנכון, שצעד קדימה, שלא שכח, שדבק בערכים. אתם כולכם החזרתם את הדר. תמשיכו לעשות טוב, תחזיקו את המצפן הערכי ותובילו את הדרך, גם אם היא קשה. סופו של הטוב לנצח.
ובמילותיו של חיים חפר: "באמונה שבליבי, באהבה ללא גבולות, בצדק אשר בקרבי ובתקוות הכי גדולות ובמוסר שבנפשי, הרם מכל העלילות, היום אני נשבע. גם אם ארוך מסע הפרך ואם רבים כושלים אחור, ביחד נמשיך ללכת בדרך אל האור".
לא הכרתי את הדר לפני שקיבלתי את המשימה להיות חלק מהחבורה שתיאבק להחזירו. אבל נדמה לי, ממה שהספקתי להכירו, שזו רוח הדברים שהייתה מפעמת אם היה נוכח כאן.
