הכנסת, ביושבה כאסיפה מכוננת, כוננה בשבוע האחרון של הכנסת פרק חדש בחוקה הישראלית - חוק-יסוד: לימוד תורה. זהו כנראה חוק היסוד הקצר ביותר בתולדות המדינה הכולל משפט אחד בלבד: "לימוד התורה הוא ערך יסוד במורשת העם היהודי ובמדינת ישראל". אך דווקא בשל פשטותו לכאורה, הוא מסמן תפנית חוקתית מסוכנת.
(צילום: אלכס גמבורג)
לא רק תוכנו מעורר קושי, אלא גם הדרך שבה נחקק. חוק יסוד שאמור להיות חלק מהחוקה העתידית של מדינת ישראל לא נדון בוועדת החוקה, חוק ומשפט - הוועדה הטבעית לעיצוב כללי המשחק החוקתיים - אלא בוועדת הכנסת. הוא עבר במהירות, ללא דיון ציבורי או פוליטי משמעותי בשאלת השלכותיו החוקתיות, ולבסוף התקבל ברוב קואליציוני של 63 חברי כנסת מול 52 מתנגדים. כך, בהליך חפוז ובלא הסכמה רחבה, נוספה לחוקה הישראלית אבן יסוד חדשה.
את חוק־יסוד: לימוד תורה, שנחקק מתוך שיקולים פוליטיים צרים, יש לבטל. אולם כל עוד הוא עומד על כנו, הוא מספק גם שיעור חשוב על אחת ההצעות שמופיעה בשיחה הציבורי בשנים האחרונות – רעיון ה"חוקה הרזה". לפי תפיסה זו, יש להסתפק בשלב הראשון בחוקה שתסדיר רק את כללי המשחק המוסדיים והפרוצדורליים, ולהימנע ככל האפשר מהכרעות ערכיות השנויות במחלוקת. את הוויכוחים הערכיים, כך נטען, אפשר לדחות לעתיד.
פרופ' תמר הוסטובסקי ברנדסהרעיון ששען על אשליה
אין דבר כזה חוקה "ניטרלית". מי שמציע להקפיא את המצב החוקתי הקיים ולהימנע מהוספת ערכים חדשים, למעשה מבקש לעגן דווקא את הערכים שכבר מצאו את דרכם לחוקי היסוד. במילים אחרות, "חוקה רזה" איננה הימנעות מהכרעות ערכיות; היא הכרעה ערכית בפני עצמה – הכרעה לטובת שימור המצב הקיים.
והמצב הקיים רחוק מלהיות ניטרלי. משמעותו היא שהזכות לשוויון תמשיך שלא להיות מעוגנת במפורש בחוקי היסוד; שחוק־יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי יישאר ללא האיזונים והתיקונים הנדרשים; שפסקת שמירת הדינים בחוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו תמשיך להעניק חסינות להסדרי דת מיושנים משנות החמישים; וכעת גם שחוק־יסוד: לימוד תורה יהפוך לחלק קבוע מהמרקם החוקתי של ישראל.
חוקה איננה יכולה להיות רק מנגנון של כוח; היא חייבת להיות גם מסמך של ערכים משותפים. בלי העוגנים הללו, לא תהיה לישראל חוקה רזה - אלא חוקה חסרה וחד-ערכית
גם לפני המחטף החוקתי הזה הייתה "החוקה הרזה" רעיון בעייתי. אחריו היא הפכה לרעיון בלתי מתקבל על הדעת. אי אפשר לדבר על הקפאת המצב החוקתי דווקא לאחר שהקואליציה הוסיפה לחוקה פרק חדש, שכל כולו שימוש לרעה בסמכות המכוננת. זהו חוק יסוד שנועד לקדם אינטרסים פוליטיים צרים, להעניק יתרון חוקתי למגזר מסוים על חשבון אחרים, וליצור תשתית נורמטיבית להצדקת חקיקה שתנציח את הפטור משירות צבאי לציבור החרדי ואת ההבחנה בין מי שנושאים בנטל לבין מי שפטורים ממנו.
יתרה מזו, לאחר שחוקי היסוד כוללים גם את חוק הלאום וגם את חוק־יסוד: לימוד תורה, קשה לקבל עוד את הטענה שלפיה אין מקום לעגן בחוקי היסוד את עקרון השוויון משום שהוא "שנוי במחלוקת". אם הכנסת מסוגלת לעגן בחוקה ערכים בעלי מטען אידאולוגי מובהק, אין כל הצדקה להמשיך ולהציג דווקא את השוויון – אחד מעקרונות היסוד של כל דמוקרטיה ליברלית ושעליו מבוסס רעיון הכרעת הרוב – כנושא שאסור לגעת בו.
יניב רוזנאיצילום: עוז מועלםחוקי היסוד אינם רק ספר הוראות טכני להפעלת רשויות השלטון. הם מבטאים את האמנה החברתית שעליה נשענים החיים המשותפים במדינת ישראל. אם חוק־יסוד: לימוד תורה לא יבוטל, התשובה הראויה היא איזונו באמצעות עיגון בחקיקת יסוד של ערכי המדינה הדמוקרטיים ברוח מגילת העצמאות: השוויון, שלטון החוק, הפרדת הרשויות ועצמאות מערכת המשפט.
חוקה איננה יכולה להיות רק מנגנון של כוח; היא חייבת להיות גם מסמך של ערכים משותפים. בלי העוגנים הללו, לא תהיה לישראל חוקה רזה - אלא חוקה חסרה וחד-ערכית.
יניב רוזנאי הוא פרופ' מן המניין בבית ספר הארי רדזינר למשפטים, אוניברסיטת רייכמן. תמר הוסטובסקי ברנדס היא פרופ' חבר בפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו
