הדו"ח החדש של מזכ"ל האו"ם על אלימות מינית בסכסוכים אינו רק מסמך מקצועי. הוא גם מסמך פוליטי. ובמקרה של ישראל, נדמה שהפוליטיקה אינה רק נוכחת בו אלא היא מעצבת את מסקנותיו.
מאז 7 באוקטובר נחשף העולם לעדויות קשות ומטלטלות על אלימות מינית שביצע חמאס במהלך הטבח ובשבי. אלו לא היו "שמועות רשת", אלא עדויות, תיעוד, חוות דעת מקצועיות וממצאים שנבחנו על ידי גופים בינלאומיים. גם האו"ם עצמו הכיר בכך. חמאס הוכנס לרשימת הגורמים האחראים לאלימות מינית בסכסוך.
אלא שמאז הלך והתעצם תהליך מטריד הרבה יותר: פוליטיזציה של סוגיית האלימות המינית. במקום להעמיד את הקורבנות במרכז, חלק ממנגנוני האו"ם, ארגונים פוליטיים וגורמים אידיאולוגיים הפכו את האלימות המינית לכלי במאבק על הנרטיב של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא חיפוש אחר אמת, אלא חיפוש אחר איזון פוליטי. לא בחינה של ראיות, אלא יצירת סימטריה.
כאשר סימטריה הופכת למטרה, האמת הופכת למכשול
הדו"ח הנוכחי הוא דוגמה מובהקת לכך. מצד אחד, ביחס לחטופים הישראלים ששוחררו מהשבי ומסרו עדויות על פגיעות מיניות, האו"ם קובע כי לא הצליח לאמת את הטענות משום שלא קיבל גישה לחקור אותן. מצד שני, ביחס לישראל, אותו דו"ח עצמו אינו מהסס לקבוע קיומם של "דפוסים" ו"שיטתיות", תוך הסתמכות על מנגנונים ודוחות שכבר שנים מואשמים בהטיה שיטתית כלפי ישראל.
זה אינו רק כשל מקצועי. זו עדות לכך שהסטנדרטים אינם אחידים. במילים אחרות, לא הראיות הן שקובעות את המסקנה; לעיתים נדמה שהמסקנה היא שקובעת אילו ראיות ייחשבו מספיקות.
הבעיה חמורה עוד יותר משום שהיא אינה פוגעת רק בישראל. היא פוגעת במאבק העולמי כולו נגד אלימות מינית בזמן מלחמה.
כל טענה לאלימות מינית חייבת להיבדק. כל חשד מחייב חקירה. כך פועלת מדינת חוק. אך ישנו הבדל עצום בין חקירת תלונות לבין יצירת משוואה מוסרית בין מדינה דמוקרטית בעלת מערכת משפט עצמאית לבין ארגוני טרור המשתמשים באונס כחלק מאסטרטגיה צבאית.
במשך עשרות שנים נאבקו נשים, חוקרות, פעילות זכויות אדם ומשפטנים כדי להביא לכך שפשעי מין בסכסוכים יילקחו ברצינות. הן דרשו מקצועיות, סטנדרטים אחידים, בדיקה זהירה ורגישות כלפי נפגעות ונפגעים. כעת, דווקא ההישגים הללו נמצאים בסכנה. ברגע שהציבור מתחיל לחשוד שהמנגנונים הבינלאומיים פועלים מתוך שיקולים פוליטיים, האמון בממצאים שלהם נשחק. וכאשר האמון נשחק - הקורבנות האמיתיים הם הראשונים להיפגע.
אין פירוש הדבר שישראל פטורה מביקורת. כל טענה לאלימות מינית חייבת להיבדק. כל חשד מחייב חקירה. כך פועלת מדינת חוק. אך ישנו הבדל עצום בין חקירת תלונות לבין יצירת משוואה מוסרית בין מדינה דמוקרטית בעלת מערכת משפט עצמאית לבין ארגוני טרור המשתמשים באונס כחלק מאסטרטגיה צבאית.
הדו"ח עצמו מתאר מהי אלימות מינית שיטתית: אונס המוני, עבדות מינית, חטיפות לצורכי ניצול מיני, כפיית נישואים ושימוש באלימות מינית ככלי להטלת אימה על אוכלוסיות שלמות. אלו מאפיינים של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות כפי שנראו בסודאן, בקונגו ובמיאנמר. כאשר אותם מושגים משמשים גם לתיאור מצבים שונים לחלוטין, המושגים מאבדים את משמעותם.
הסכנה שבפוליטיזציה
כאשר אלימות מינית הופכת למטבע פוליטי, הקורבנות מפסיקים להיות בני אדם והופכים לכלי משחק. עדויות נבחנות לפי זהות הלאום של הנפגעת. מידת האמון שניתנת לנפגעים נקבעת לפי השאלה איזה צד ירוויח מהסיפור שלהם. והמוסדות שאמורים להיות המגן האחרון של נפגעות ונפגעים הופכים לשחקנים במאבק פוליטי.
איילת רזין בית אורזהו עוול לקורבנות הישראלים. זהו עוול לקורבנות הפלסטינים. וזהו עוול לכל נפגעות ונפגעי האלימות המינית בעולם.
המאבק באלימות מינית בסכסוכים חייב להיות נקי משיקולים פוליטיים. ברגע שהאו"ם ומוסדות בינלאומיים מתחילים להיתפס כמי שמחפשים איזון פוליטי במקום אמת עובדתית, הם אינם מחלישים רק את ישראל - הם מחלישים את האמון במערכת כולה. וביום שבו אף אחד כבר לא יאמין למנגנונים שנועדו לחשוף פשעי מין בזמן מלחמה, המפסידים האמיתיים יהיו הקורבנות עצמם. לא ממשלות, לא ארגונים ולא מדינות - אלא האנשים שהעולם התחייב להגן עליהם.
עו"ד איילת רזין בית-אוֹר היא מומחית בקידום שיוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
