מה שהחל כניסיון ישראלי לייצר מחדש משוואה מול חיזבאללה התרחב במהירות לאירוע אזורי רב זירתי: איראן נכנסה לתמונה, ישראל השיבה, והחות'ים מאותתים מתימן. בכך הפך המשבר למבחן ישיר ליכולתו של ממשל טראמפ לשלוט בקצב האירועים במזרח התיכון. וושינגטון מצאה את עצמה שוב בין הרצון למנוע הסלמה לבין הצורך שלא להיראות כמי שאיבדה שליטה.
מבחינת ישראל, התקיפה בדאחייה נועדה לאותת כי גם תחת לחץ אמריקאי להפסקת אש, היא לא תאפשר לחיזבאללה להכתיב את כללי המשחק. אחרי הירי לעבר הצפון, ירושלים ביקשה להחזיר לעצמה את מרחב הפעולה ולשדר כי הזירה הלבנונית אינה חסינה. אלא שבמציאות הנוכחית אין פעולה מקומית באמת. הדאחייה אינה רק שכונה בביירות, היא סמל למעמדו של חיזבאללה, למעורבות האיראנית בלבנון ולשאלה האם ישראל מקבלת על עצמה את ההסדרים שוושינגטון מנסה לקדם.
התגובה האיראנית הפכה את הסיפור לבעייתי עוד יותר. היא המחישה כי טהרן אינה מוכנה להותיר את הזירה הלבנונית כעניין מקומי בלבד, אך גם אינה בהכרח מעוניינת במלחמה כוללת. כניסת החות'ים מוסיפה ממד מסוכן: לא רק עוד טילים לעבר ישראל, אלא גם אפשרות להחזרת האיום על נתיבי השיט בים האדום ולחיבור בין הזירה הישראלית איראנית לבין הכלכלה העולמית. זה בדיוק מרחב הסיכון שטראמפ ביקש להימנע ממנו.
טראמפ כנראה יבקש למנוע הסלמה, לשמר אפשרות להסכם ולהימנע ממלחמה אזורית ערב פתיחת המונדיאל. ישראל פועלת בהיגיון אחר: שיקום ההרתעה, מניעת שחיקה מול חזיבאללה ואיראן, וסירוב למשוואה שבה הלחץ האמריקאי מרסן בעיקר אותה
כאן מתחילה הבעיה של טראמפ. אין הכרח לקבוע שישראל המרתה את פיו בתקיפה הלילה באיראן, גם אם התבטאויותיו הצביעו על רצון לבלום תגובה ישראלית רחבה לתקיפה האיראנית. ייתכן שהמהלך נדון בשיחת הטלפון בין שני המנהיגים; ייתכן שישראל יידעה את וושינגטון ואולי אף התקיים תיאום מבצעי מסוים עם פיקוד המרכז האמריקאי. אבל המרחק בין ידיעה, תיאום או אפילו אישור לפעולה נקודתית, לבין התאמה לאינטרס האסטרטגי הרחב של טראמפ, גדול מאוד.
תיכף המונדיאל
סביר כי גם עתה טראמפ יבקש למנוע הסלמה, לשמר את האפשרות להסכם עם איראן ולהימנע ממלחמה אזורית ערב פתיחת המונדיאל. ישראל, לעומת זאת, פועלת מתוך היגיון אחר: שיקום ההרתעה, מניעת שחיקה מול חזיבאללה ואיראן, וסירוב לקבל משוואה שבה הלחץ האמריקאי מרסן בעיקר אותה. לכן גם אם הייתה מידה של תיאום, ההתפתחויות עדיין עלולות להציב את טראמפ בפני מציאות שאינה משרתת את יעדיו.
אם טראמפ יצטייר כמי שאינו פועל לעצור את ישראל, הוא יוצג כמי שנגרר אחריה, גם כאשר הדבר אינו חופף בהכרח את האינטרס האמריקאי. מנגד, אם ינסה לבלום את ישראל, הוא עלול להיתפס כמי שמרסן בעלת ברית בזמן שאיראן, חיזבאללה והחות'ים בוחנים את גבולותיה. כך או כך, לא מדובר בהכרח במרידה ישראלית בוושינגטון, אלא בפער הולך ומתרחב בין שני הגיונות פעולה: ישראל מבקשת להחזיר לעצמה חופש פעולה, ואילו טראמפ מנסה להפוך את המשבר למסלול לחץ מדיני על איראן בלי להיגרר למלחמה.
בשלב זה טראמפ לא מחפש מלחמה חדשה. אבל אם איראן או שלוחיה יפגעו בתשתיות במפרץ, בבסיסים אמריקאיים או בנתיבי שיט, מרחב הבחירה שלו יצטמצם במהירות. אז הוא עלול למצוא את עצמו בדיוק במקום שממנו ביקש להימנע: בין רצונו בהסכם לבין הצורך להוכיח שאינו מאבד הרתעה.
סביר יותר שעוד קודם לכן טראמפ ינסה למנף את המשבר כדי להגביר לחץ על האיראנים, ולהציג להם את ההידרדרות כהוכחה לכך שגם להם יש אינטרס לחזור למסלול מדיני. עם זאת, ספק אם טהראן תהיה פתוחה לכך, בעיקר משום שעד כה לא נענתה לדרישות המרכזיות של טראמפ. מבחינתו, תמונת הניצחון עדיין מחייבת הישג ברור בפתיחת מצרי הורמוז ובסוגיית הגרעין.
אלדד שביטצילום: INSSעבור ישראל, המחיר המדיני עלול להיות כבד. בוושינגטון כבר יש מי שמחברים בין הנקודות: התקיפות בלבנון ובאיראן, הלחץ על טראמפ שלא להגיע להסכם, והפרסומים האחרונים על חשש מפעילות מודיעינית ישראלית בארצות הברית. גם אם ישראל דוחה את הטענות, וגם אם חלקן אינן מוכחות, עצם החיבור ביניהן מסוכן. הוא מזין נרטיב שלפיו ישראל אינה רק מגינה על עצמה, אלא מנסה להשפיע מבפנים על קבלת ההחלטות האמריקאית ולגרור את ארצות הברית לעימות רחב יותר עם איראן. זה אינו בהכרח תיאור מדויק של המציאות, אבל הוא עלול להפוך להסבר הפוליטי הנוח ביותר עבור מי שמתנגדים לישראל, להסכם גרעין או למעורבות אמריקאית במזרח התיכון. בפוליטיקה האמריקאית, מרגע שנרטיב כזה מתקבע, קשה מאוד לפרק אותו בעובדות.
אל"מ בדימוס אלדד שביט הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). בעבר כיהן בתפקידים בכירים באגף המודיעין של צה"ל ובמוסד, שם שימש כראש חטיבת המחקר
