ההסכם שנחתם בין ארצות הברית לאיראן עשוי להפחית בטווח הקרוב את המתיחות באזור ולהעניק לשווקים תחושת יציבות מחודשת. המזרח התיכון ידע בעבר תקופות של רגיעה לצד משברים פתאומיים, וכל עימות עתידי עלול שוב להציב את מצר הורמוז במרכז הסיכון לשרשראות האספקה העולמיות. דווקא משום כך, הצורך ביצירת חלופות יציבות ובטוחות לנתיבי הסחר המסורתיים לא נחלש - אלא מתחזק. הורמוז הוא אחד מצווארי בקבוק אסטרטגיים אחרים, כמו תעלת פנמה, שמחייבים אותנו למצוא יותר מנתיב אחד.
במשך עשרות שנים נתפסה ישראל כמעין "מדינת אי" מבחינה לוגיסטית וכלכלית. למרות מיקומה האסטרטגי בלב החיבור שבין אסיה, אפריקה ואירופה, היא לא מימשה במלואו את הפוטנציאל הטמון בה כצומת סחר בינלאומי. אולם המציאות הגיאופוליטית והכלכלית החדשה יוצרת הזדמנות היסטורית להפוך את ישראל לשער מרכזי בין המזרח למערב.
ספינות כלי שיט ב מצרי הורמוז עומאן
ספינות כלי שיט ב מצרי הורמוז עומאן
כלי שיט במצר הורמוז
(צילום: REUTERS)
ההסכם הנוכחי עם איראן אינו מבטל את הצורך במסדרון IMEC (המסדרון הכלכלי המחבר בין הודו לאירופה) - הוא דווקא מדגיש את חשיבותו. העולם למד בשנים האחרונות כי תלות בנתיב יחיד היא חולשה אסטרטגית. גם אם הורמוז יישאר פתוח בשנים הקרובות, כל שינוי פוליטי, ביטחוני או צבאי באזור עלול להחזיר את האיום על אחד מנתיבי האנרגיה והסחר החשובים בעולם. מסדרון IMEC נועד בדיוק כדי להתמודד עם מציאות כזו: לספק נתיב נוסף, אמין ובטוח יותר, שאינו תלוי ברצונה הטוב של מדינה אחת או בהתפתחויות אזוריות בלתי צפויות.
אולם IMEC הוא הרבה יותר ממסדרון סחר. הוא חלק מחזון רחב להפיכת ישראל ממדינת קצה לצומת סחר עולמי. החזון נשען על שילוב בין נמלים ימיים מתקדמים, נמלים יבשתיים, מסילות רכבת, מרכזים לוגיסטיים וחדשנות טכנולוגית. במקביל, הוא משתלב באסטרטגיית הסחר הלאומית המתגבשת, שמטרתה לחזק את קישוריותה של ישראל לשווקים הבינלאומיים ולמצב אותה כחוליה מרכזית בשרשרת האספקה הגלובלית.
המשמעות הכלכלית של המהלך עצומה. מדינות המשמשות כצמתי סחר נהנות מעידוד השקעות זרות, פיתוח תעשייה ולוגיסטיקה, יצירת מקומות עבודה איכותיים והרחבת הפעילות העסקית. עבור ישראל מדובר בהזדמנות לחזק את התחרותיות של המשק, להגדיל את היצוא, למשוך השקעות בינלאומיות ולהפחית עלויות לוגיסטיות.
מעבר לתרומה הכלכלית, מדובר במהלך בעל משמעות גיאופוליטית. מי שמחזיק בצמתי הסחר של המאה ה-21 נהנה גם מהשפעה מדינית ואסטרטגית. לכן אין זה מפתיע שיש מדינות שמתחרות בישראל ומקדמות חלופות מתחרות.
לישראל יש יתרון משמעותי נוסף: ניסיון מוכח. במהלך למעלה משנתיים של מלחמה ואתגרים ביטחוניים חסרי תקדים, שרשראות האספקה של ישראל המשיכו לפעול. אזרחי המדינה לא חוו מחסור מהותי במוצרי צריכה, בין היתר בזכות הרציפות התפקודית של הנמלים והתשתיות הלוגיסטיות.
ישראל הוכיחה את יכולתה לשמור על רציפות תפקודית גם בתקופות הקשות ביותר, ולכן עליה להמשיך ולהוביל את הקמת ציר הסחר המחבר בין אסיה לאירופה. הסכם עם איראן עשוי לשנות את הטקטיקה, אך הוא אינו משנה את הצורך האסטרטגי: העולם זקוק לנתיב סחר נוסף, וישראל יכולה וצריכה להיות חלק מרכזי ממנו.