מבין אלפי הטרגדיות האנושיות שהתרחשו בטבח 7 באוקטובר ובמלחמה שפרצה בעקבותיו, זו של הרג שלושת החטופים הישראלים בשג'אעיה על ידי כוח צה"ל הייתה אחת הצורבות והזכורות. באמצע דצמבר הצליחו יותם חיים, סאמר טלאלקה ואלון שמריז להימלט משוביהם, אולם נורו למוות על ידי כוח צה"ל בשכונה. איריס חיים, אימו של יותם שנחטף מכפר עזה, התארחה היום (רביעי) בוועידת "האנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות", והמשיכה להביע אמפטיה כלפי החיילים היורים: "אני לא כועסת בכלל. לא ישכנעו אותי שאני צריכה לכעוס". צפו בראיון המלא:
איריס חיים: "לא ישכנעו אותי שאני צריכה לכעוס"
(צילום: סנטרל הפקות)
את הפכת להיות סמל. את יודעת למה?
"זה קצת מוזר לי. אני אומרת בכנות. אני לפעמים לא מבינה. מתחילת המלחמה בחרתי להגיד דברים, מילים שמעוררות ביטחון, ותמיד גם ציינתי שבעת הזאת צריך להיות בביטחון מלא, להאמין ולסמוך על המדינה שלי, כי אין לי מדינה אחרת. הדרך הזאת, של ביטחון מלא בלי לשאול יותר מדי שאלות, ואולי זה קצת נשמע מוזר – אבל זה נתן כוח להרבה אנשים. אנשים שגם אותי עוצרים היום ברחוב ואומרים לי 'את עזרת לי להרים את הראש במהלך המלחמה'. וזה חוצה מגזרים - דתיים, חרדים, חילונים, אימהות למתמודדי נפש, אימהות לחיילים, נשים של מילואימניקים, מילואימניקיות".
דיברתם בצורה פתוחה על כך שיותם הוא מתמודד נפש. השבי שלו עבור הורים הוא בוודאי דאגה כפולה, כי יש את יותם הילד שלנו, אבל יש גם את יותם עם המורכבות הנפשית שלו.
"כשיותם נחטף, אח שלו תובל אמר, 'איזה מסכן. דווקא לו זה קרה'. ואני אמרתי לתובל שיותם לא מסכן. באותו רגע התחיל בעצם איזשהו צורך שלי לדבר על יותם במונחים של כוח. יותם לא היה מסכן ולא חלש. הוא היה מתמודד נפש. יש הבדל מאוד גדול. כל החיים שלו הוא היה צריך לבחור יום-יום אם הוא ממשיך לחיות את החיים הרגילים שלנו, שהם כאילו קלים. אנחנו רוצים לשנות את המונח 'מתמודדי נפש' ל'גיבורי הנפש', כי הם באמת הכי גיבורים.
"היה לי ברור שדווקא יותם, בגלל 28 השנים שהוא התמודד בעולם הזה, כל יום הוא היה גיבור. גבורה שהרבה פעמים קשה לנו לראות אותה מהצד. אנחנו מכירים אנשים חריגים, שונים, וקשה להם, אבל זה שהם יום-יום קמים זו גבורה ענקית. חשבתי שאולי דווקא בשבי חמאס יהיו לו את הכוחות. אני חושבת שזה גם חיזק אימהות ששמעו אותי. אמרתי: אל תמסכנו את הילדים שלכן. אל תהפכו אותם למסכנים. תאמינו שהם חזקים".
סמוך למלחמה הייתה לכם שיחה על זה והוא אמר "אמא, תשחררי".
"נכון. שלושה חודשים לפני התחלנו תהליך של מין הפרדה ביני לבינו. ליותם יש מסלול חיים. אני לא אוכל תמיד להגן עליו. הוא ממש ביקש ואמר: 'תראי את הכוחות שלי, תראי שאני יכול לבד'. בעלי חלם חלום שבו יותם אמר 'אבא, אני הולך עכשיו'. והוא ענה אבל מה איתי? אני לא אבוא איתך? יותם אמר לו 'אבא, הכול בסדר, אני אסתדר'".
כשפורסם סרטון החטיפה שלו, סרטון מאוד קשה לצפייה, ראיתי שגם בו מצאת אור.
"אמא מקבלת סרטון אחרי חמישה שבועות שהבן שלה לא נמצא איתה. אין לי מושג מה קורה איתו, אני רק יודעת שהוא חטוף, ואני מקבלת סרטון שבו אני רואה אותו חי, הולך עם הראש למעלה, עם רעמת השיער הג'ינג'י, מה יש לי להגיד? אני מספרת על הסרטון הזה הרבה ומראה אותו ואני שומעת תגובות בקהל 'אוי אוי אוי'. אני אומרת לא, לא, לא. רגע, הוא חי. יש פה תקווה".
ואז יותם וחבריו מצליחים להשתחרר מהשבי, ובטרגדיה חיילינו יורים בהם בשוגג. גם בנקודה הזו את בוחרת לקרוא לחיילים ולהגיד להם "אל תפחדו לדבר איתי".
"כן, והחיילים באמת הגיעו, שזה מדהים. אתייחס רגע למילה טרגדיה. באחד המפגשים שלי עם אנשים מישהו אמר לי שטרגדיה זה סיפור ללא תקווה. אז אני לא אוהבת את המילה טרגדיה, כי אני חושבת שיש תקווה. אז אני לא משתמשת במילה טרגדיה. אני אומרת שקרה מקרה. יותם - קשה לי אפילו להגיד את המילה, נהרג - אבל אני כן אגיד את זה".
את לא כועסת?
"אני לא כועסת בכלל. לא ישכנעו אותי שאני צריכה לכעוס. ביקשתי קודם מדניאל הגרי (שהשתתף בוועידה, ש"כ) לחשוב על המילה 'בשוגג'. למה להמשיך להגיד בשוגג? מבחינתי זה ירי דו-צדדי. בעיניי זה משהו חשוב. כשחייל יורה בחייל אחר, ובמקרה הזה בבן שלי שהיה חטוף, הירייה הדו-צדדית חוזרת אליו ללב שלו ופוצעת אותו אנושות. קשה מאוד להתרומם מזה. הרבה פעמים חיילים שהיו מעורבים בירי דו-צדדי מצטערים שהם עצמם לא מתו באותה תקרית".
היכולת שלך להבין את החייל הפוגע היא מדהימה. זה משהו שאת לוקחת איתך למשימה עתידית?
"בהחלט. ברור לי שכל מה שקרה לא קרה סתם. לא סתם כולם מכירים אותי עכשיו. אני לא יכולה לחזור ולהיות תושבת עוטף עזה אנונימית. אני מרגישה שיש לי שליחות, ואני מקווה שאני אצליח בפרויקט כמו ריפוי של הסיפור של ירי דו-צדדי. ריפוי בחברה שלנו, בשיח שבעיניי הוא קריטי".
