בצבא הייתי מש"קית קליעה והכשרתי חיילים להשתמש בכלי נשק מסוגים שונים – מרובה אישי ועד מקלעים. כשנכנסים למטווח יום אחרי יום, קל לשכוח שמטרתם של כלי ירי היא לפגוע ולהרוג, כי מטווח הוא מקום מאוד סטרילי: מוודאים שהשטח ריק, שכולם מכירים את גבולות הגזרה, שטוענים את הנשק רק על פי פקודה מפורשת ושפורקים אותו בסוף כל תרגיל באופן מבוקר. וברור שאף פעם – אף פעם - לא מכוונים נשק על אדם אחר, גם אם הוא פרוק. המון מאמץ מושקע כדי לוודא שאיש לא ייפגע.
הדרכתי את החיילים והחיילות לירות על מטרות קרטון, כאלה שמצויר עליהן חייל מצבא זר, לבוש מדים, חבוש קסדה, המכוון אלייך נשק - בדיוק כמו שאת מכוונת אליו. והאמת היא שכיף מאוד לפגוע במטרה כשהאויב הוא חייל מדומה עשוי קרטון. נזכרתי בזה השבוע כשראיתי את הצילומים מאימון מסיבי הכולל אש חיה שערך הצבא במסאפר יטא בנפת חברון, באזור שהוכרז כ"שטח אש 918". החיילים פיזרו את מטרות הקרטון המוכרות על רכושם של תושבי הכפרים החיים שם.
שטח האש הזה הוכרז על אזור שבו חיות קהילות פלסטיניות כבר עשרות שנים, עוד לפני ההכרזה עליו כשטח אש בשנות ה-80. יותר מ-1,300 נשים, גברים וילדים חיים שם כיום בשמונה כפרים. מטרתה האמיתית של ההכרזה הייתה ונותרה דחיקת הקהילות מאדמותיהן ומבתיהן. את זה לא אני אומרת. כך אמר אריאל שרון כשהמליץ על הכרזתו בתחילת שנות ה-80. לשם כך נוצר שטח האש, שבאדמות שעליו הוכרז חיים אנשים הנמצאים כיום בסכנת גירוש, ושהאימונים המתרחשים שם עכשיו אמורים לגרום להם להתייאש ולעזוב "מרצונם".
אני מסתכלת על התמונות ורואה, למשל, שאחת המטרות הוצבה על עוקב מים. מים בדרום הר חברון הם החיים עצמם. אין צינורות, כי המינהל האזרחי חותך אותם, וכל מה שאפשר לשתות אותו, להתרחץ בו או לשטוף איתו כלים – מרוכז בתוך המכלים האלה. מה יקרה כשהחיילים יירו לעבר מטרת הקרטון והקליעים יחוררו את העוקב? תושבי הכפר הרי אינם האויב, ובכל זאת הם אלו שישלמו את מחיר התרגיל.
משרד הביטחון ופיקוד המרכז הצהירו שיעשו הכול על מנת לצמצם פגיעה בתושבים, בשדותיהם וברכושם. אך ירי של המון כלים לא יכול להיות מדויק במאה אחוז. מקלע מא"ג, לדוגמה, יורה כדורים בקוטר גדול של 7.62 ואינו מיועד כלל לירי מדויק, שכן לרוב משחררים צרור ולפעמים גם יורים מגובה המותן, מבלי להסתכל בין כוונות. באימון שכולל אש חיה, גם בצבא הכי מיומן ומקצועי, וגם אם נעשה שימוש בנשק קל בלבד, אין דרך לוודא דיוק מוחלט. בהגדרה. זו הסיבה שבמטווח סטרילי מקפידים על רשימת כללי בטיחות אדוקים כל כך.
בקה סטרוברולא מדובר רק על אימון עם נשק קל ומקלעים. כבר ביומו הראשון של האימון טנקים עלו וירדו על השדות המעובדים של הכפרים, אלה שהובטח שלא ייפגעו, שמהווים מקור פרנסה עיקרי עבור תושבים רבים. טנק שדוחס אדמה בכל משקלו ירמוס את הגידול של השנה ויקשה מאוד על זה של השנה הבאה. כך, גם מבלי שייפגעו מהקליעים, ייפגעו חיי האנשים הגרים שם – פרנסתם, גישתם למים, ביטחונם האישי.
הסתכלו על התמונות הללו שצולמו בשבוע שעבר ושאלו עצמכם: האם מציאות כזו לגיטימית? האם אנחנו מוכנים לקבל אימון באש חיה במרחב שבו גרים הורים ומשחקים ילדים? המטרה אמנם עשויה קרטון, אבל האנשים שבאדמתם היא הוצבה הם בשר ודם. זו אינה סביבה סטרילית שנועדה לשמש כמטווח, זה ביתם של אנשים שאותם אנחנו בוחרים בשיטתיות שלא לראות.
- בקה סטרובר היא מנהלת מחלקת החינוך ב"שוברים שתיקה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
