השבעתו של זוהראן ממדאני לראשות עיריית ניו יורק הולידה גל ניתוחים המבקשים להסביר כמעט באופן אוטומטי את עלייתו כעוד ניצחון של פלורליזם, רב-תרבותיות והתנגדות לנאו-ליברליזם. בעיני רבים מדובר באקט אזרחי מתבקש: עיר גלובלית, רב-אתנית, יקרה ובלתי שוויונית, שבחרה מועמד שמבטיח "זכות לעיר" ומגן על החלשים. אלא שקריאה זו מחמיצה את העיקר. הבחירה בממדאני לא הייתה הצבעה בעד חזון ליברלי חדש, אלא בראש ובראשונה הצבעה נגד טראמפיזם בגרסתו האליטיסטית, ונגד מה שנתפס בקרב מיעוטים כאליטה ליברלית צבועה.
ממדאני בנה את הקמפיין שלו כשלילה כמעט מוחלטת של טראמפ: אנטי-לאומני, אנטי-קפיטליסטי, אנטי-ישראלי, אנטי-נתניהו, אנטי-אכיפתי ואנטי-ממסדי. אך האנטיתזה הזו שימשה בעיקר מסך עשן. מאחורי השיח האוניברסלי הסתתר מניע עמוק יותר: תביעה זהותית-תרבותית, מבית אבא - הפרופסור ממדאני - שהתייאשה מן האפשרות להשתלב באמת באתוס האמריקאי הליברלי, וכעת מבקשת לערער עליו מבפנים, שלב אחר שלב.
ממדאני אינו תוצר מקרי של השוליים. הוא מייצג דור צעיר של מהגרים שינק תחושת קיפוח לא רק כלכלית אלא גם תרבותית - קיפוח שמקורו בליברליזם עצמו. זהו ליברליזם המדבר בשם גיוון והכלה, אך בפועל משמר את האתוס הלבן, הנוצרי-נאו-ליברלי, ומאפשר לאחר - ובמקרה ממדאני, לאחר המוסלמי - נוכחות רק כל עוד הוא מאולף, סמלי, ואינו תובע הגדרה מחודשת של המרכז.
בהצהרותיו ובמעשיו ממדאני מגדיר עצמו כפלורליסט, אך הגדרה זו משמשת כסות לזהות אחרת: מוסלמי-אמריקאי. לא מדובר בזהות פרטית אלא בתביעה פוליטית מובהקת - נוכחות מוסלמית מלאה באתוס האמריקאי, במינויים, בשיח ובסדר היום. כאן בדיוק נחשף הכשל: בשם המאבק בליברליזם "המזויף" מקודמת אג’נדה תרבותית שאינה ליברלית כלל. יחסו לישראל, עמדותיו החד-צדדיות והאופן שבו הוא ממסגר מאבקים גלובליים אינם סטייה שולית, אלא חלק מתפיסת עולם קוהרנטית.
פרופ' אסף מידניצילום: קובי קואנקסמשום כך, מאמרים המנסים להסביר את בחירתו באמצעות כלים ליברליים קלאסיים עושים שירות עצמי: הם מבקשים לשמר את הזירה הליברלית, אך מתעלמים מהעובדה שהליברליזם עצמו גידל את האנטיתזה שלו. ליברליזם אתני, כפי שהתפתח בארצות הברית, בצרפת - וגם בישראל - מתקשה להכיר באמת בתרומת הקהילות השונות, ומתייחס אליהן כאמצעי למימוש ערכים מופשטים.
ישראל כדוגמה חיה
כאשר מפלגות שמאל אינן מסוגלות לומר לאזרחים הערבים "אתם שותפים", ומסתפקות בדיבור תועלתני, נוסח אמירתו ה"ישרה" של איזנקוט על "הישענות" או "שימוש", הן מזינות בדיוק את אותה דינמיקה. התוצאה אינה שותפות אלא רדיקליזציה.
זוהראן ממדאני הרים ראש. אך הוא עושה זאת באופן קיצוני - ככתב אישום נגד הליברליזם, ולא כהמשכו, תוך שימוש בנרטיבים ליברליים. על ישראל להתעשת, ללמוד מהמקרה, ולגבש לקראת בחירות 2026 שיח של איחוי אמיתי: לא מתנשא, לא אינסטרומנטלי, אלא כזה שמכיר באמת באחר כשותף מלא - האחר הערבי, המזרחי, החרדי והשמרני. שאם לא כן, התוצאה ברורה: פילוג והרס מה שנותר מן הדמוקרטיה הישראלית.
פרופ’ מידני הוא חוקר מדיניות ומשפט, האקדמית תל אביב-יפו
