מעצרו של הרב יוסף שובלי ממירון החזיר לתודעה תופעה שבדרך כלל מתקיימת הרחק מהעין הציבורית. קבוצות סגורות, מנהיגים רוחניים בעלי כוח כמעט מוחלט - ונפגעים שלעיתים מבינים רק כעבור שנים רבות שהקשר שהוצג להם כדרך לגאולה, ריפוי, אמונה או דרך חיים מפותחת במיוחד הפך למערכת של שליטה, שפעמים רבות באה לידי ביטוי גם בניצול, שעבוד והתעללות בכל תחומי החיים. זה מתחיל בפגיעות נפשיות ובניצול כלכלי, ומגיע לא פעם גם לפגיעות פיזיות ומיניות.
הפרשה שבה נחשד שובלי עדיין בראשיתה ותתברר בחדרי החקירות ובבתי המשפט, אבל הדרך שבה התפוצצה - מתלוננים שפנו תחילה למרכז לנפגעי כתות לפני שבוצע המעצר על ידי המשטרה - מספרת סיפור רחב הרבה יותר. כתות וקבוצות פוגעניות כבר לא נראות בהכרח כמו מתחם מבודד ומנהיג שצועק על מאמיניו: הן מתחילות בשיעור יוגה, בקהילה דתית, במורה כריזמטי או במטפל שמבטיח ריפוי ומשמעות. לפעמים, רק אחרי שנים מתברר שהחיבוק הפך לכלוב - אבל גם אז ספק כמה מענה הקורבנות יקבלו מהמדינה.
לפי נתוני המרכז הישראלי לנפגעי כתות, פועלות כיום במדינה לפחות 200 קבוצות פוגעניות, ובהן כ-10,000 ילדים. "יש עלייה מאוד גבוהה בפניות", אומרת רחל ליכטנשטיין, מנכ"לית המרכז לנפגעי כתות. "אני לא יכולה להגיד רק שיש עלייה בכמות הקבוצות, כי הרבה פניות מגיעות גם מקבוצות שקיימות כבר 15 או 20 שנה ורק עכשיו מתחילות להגיע עדויות. יש יותר מודעות, וגם המצוקה הביטחונית והכלכלית מושכת יותר אנשים שנכנסים למסגרות כאלה".
האמונה היא לא הבעיה. השליטה היא הבעיה
המילה "כת" מעוררת כמעט תמיד תגובת בטן, ונשמעת כמו משהו רחוק וקיצוני. אבל מי שמלווה נפגעים שנים ארוכות מזהיר שדווקא הדימוי הזה הוא חלק מהבעיה: כת פוגענית אינה מוגדרת לפי האמונה שלה, אלא לפי האופן שבו היא מפעילה כוח. "כשאנחנו מדברים על כת פוגענית", מסבירה ליכטנשטיין, "אנחנו מדברים על קבוצה שיש לה מנהיג ואידיאולוגיה. עד כאן זה יכול להיות לגיטימי. הפוגענות מתחילה במערכת היחסים בין המנהיג למאמינים - מערכת שמתבססת על יחסי תלות עמוקים ושליטה קשה שמאפשרת פגיעה בחברי הקבוצה הכיתתית".
כת פוגענית יכולה להופיע כמעט בכל "תחפושת": דתית, רוחנית, טיפולית, עסקית, פוליטית ועוד. ודאי שלא כל קבוצה רוחנית היא כת, ולא כל מסגרת עם מנהיג היא פוגענית. ההבדל הוא בדפוסים: האם מותר לערער ולעזוב בלי להיענש? האם נשמר קשר עם המשפחה והחברים? האם יש חיים מחוץ לקבוצה - או שהעולם שבחוץ מוצג כאיום?
"יש מאפיינים ברורים שנקבעו על ידי חוקרים בעולם", אומרת ליכטנשטיין. כך למשל, "ניתוק ממשפחות, השפלות, זריעת פחד, ענישה, אמת אחת ושלילת כל הדברים החיצוניים" הם מאפיינים כיתתיים שחוקרי כתות זיהו. מהניסיון המקצועי הרב שנצבר במרכז לנפגעי כתות, ליכטנשטיין מציעה לבדוק גם את השאלות הבאות: האם המנהיג מתעלם מהצרכים האישיים ומגבולות של חברי קהילתו? האם המנהיג מציג את עצמו מעל החוק ומעל כללי המוסר המקובלים? האם כישלונות או קשיים אישיים מיוחסים לחוסר נאמנות לקבוצה למנהיג?
אחת הטעויות הנפוצות, לדבריה, היא להניח שזה קורה רק לאנשים "חלשים": "ממש לא. פגשתי יוצאי כתות שעבדו במקצועות חופשיים, עורך דין, רופאת ילדים, פסיכולוגית, מדענים ועוד. הנפגעים באים מכל גווני החברה ופעמים רבות בעקבות מצוקה או חיפוש רוחני - הם נקלעו לקבוצה הלא נכונה". היא קוראת לזה "מלכודת דבש": אדם מקבל בהתחלה משהו שיש בו גם אמת, וזה מה שמושך אותו פנימה. אחר כך הוא מוכן לוותר על סימני אזהרה, עד שהחריג הופך לעיקר.
שרון דוני, המנהלת הקלינית של המרכז לנפגעי כתות, מתארת זאת כתהליך זחלני: "זה יכול להיות מקום שמדבר בשפה של מודעות, ריפוי, חופש ואותנטיות. מקום שיש בו בתחילה 'הפגזת אהבה', והענקת משמעות ותכלית. בהמשך מופיעים הכללים, הדרישה לנאמנות ללא סייג, ההפחדה והסנקציות".
מ"אינפלציה של אהבה" ל"טקסי השפלה"
ניסים נחום (42) היה בן 15 כשהוריו התגרשו. באותה תקופה, שתי נשים מארגון נוצרי-משיחי הגיעו לבית המשפחה והציעו לאמו "נחמה מתוך התנ"ך". לאחר שהאם הבינה שמדובר בתנועה נוצרית היא החליטה להפסיק את הקשר, אבל ניסים המשיך בסתר - ונשאר בקבוצה במשך 22 שנה.
"היו שני דברים שמשכו אותי", מספר ניסים. "הייתי עמוק בארון, וקראתי מאמר על מישהו שהיה הומו, למד איתם, קיבל את רוח הקודש, השתנה, התחתן עם אישה והביא ילדים. חשבתי: איזה כיף, גם אני יכול. והדבר השני היה התחושה שגיליתי את האמת. מצאתי את האמת המוחלטת. יש אמת ויש שקר, יש אלוהים ויש שטן. פתאום יש משמעות להכול".
הכניסה, לדבריו, הייתה עטופה בחום. "קיבלתי את הליטוף שהייתי צריך. זו הייתה אהבה אינסופית. חום, אכפתיות, דאגה. אינפלציה של אהבה". אבל לצד אותה אהבה, העולם שבחוץ החל להיצבע בצבעים מאיימים: "אתה לומד שהעולם כולו רע, שהוא שייך לשטן ושצריך להיזהר מההשפעה שלו. פחדתי אפילו מההשפעה של אמא שלי עליי".
כשהיו אומרים לו מבחוץ שמדובר בכת, הייתה לו תשובה מוכנה. "אמרו לי את זה מלא פעמים. אבל אתה לומד מה לענות. אתה אומר: 'לפי ההגדרה המילונית כת זו קבוצה קטנה שהולכת אחרי מנהיג, ולנו אין מנהיג - המנהיג שלנו הוא אלוהים'. ואתה גם יודע שהעולם לא מבין".
השליטה שם לא התבטאה באלימות פיזית, אלא במשמעת חברתית עמוקה. "יש סנקציות", הוא מספר. "למשל שאסור לענות תשובות באספות. למישהו מבחוץ זה אולי נשמע 'מה כבר קרה', אבל בפנים זה עונש נורא, כי כולם שמים לב". היו גם ועדות שיפוטיות פנימיות ו"נאומי ציון", שבהם המנהיגים יכולים לציין לרעה אדם מול כל חברי הקהילה - ממש "טקס השפלה". העונש הקשה ביותר היה נידוי: "אף אחד לא מורשה לדבר איתך, גם לא בני משפחה. וזה הפחד הגדול. אתה כל הזמן יודע שאם תעזוב, תפסיד את כל העולם שלך".
במשך שמונה שנים הוא רצה לצאת - אבל לא כי הבין שמשהו לא בסדר בקבוצה. "רציתי לצאת כי חשבתי שאני חוטא. לא חשבתי שהם לא בסדר, חשבתי שאני לא בסדר". הוא עבד במשרד תרגום של הארגון בלי שכר, בלי חיסכון, בלי פנסיה ובלי ניסיון תעסוקתי מחוץ למסגרת. "הגעתי לגיל 30, ולא היה לי כלום. לא עבודה, לא כסף, לא השכלה מעבר לבגרות, לא קשרים. אם אני עוזב - איפה אני אחיה?".
היציאה הגיעה דווקא בתקופת הקורונה. בגלל טיפול רפואי הוא הופרד מהקבוצה וגר לבד, וקשר עם אדם מבחוץ הוביל אותו למרכז לנפגעי כתות. "הלכתי לשם רק כדי שאוכל להמשיך לפגוש אותו", הוא מודה. "ישבתי מול העובדת הסוציאלית ואמרתי לה: 'אני לא יודע מה אני עושה פה, זו לא כת'. והיא שאלה: 'אז למה אתה פה?', ופתאום יצא לי: 'אני מפחד'. והתחלתי לבכות".
משם החל תהליך יציאה שנבנה כמעט כמו מבצע: בלילות חסך כסף לשכר דירה, ובימים המשיך לעבוד במסגרת. בהמשך קיבל סיוע מביטוח לאומי. "זה היה חבל הצלה מטורף", הוא אומר. לדבריו, גם חמש שנים אחרי שיצא הוא עדיין לומד מחדש מה זה שפה, זהות וקהילה: "עד היום אני מרגיש שאני לומד מה זה להיות ישראלי".
היום ניסים מעביר הרצאות על כתות וקבוצות פוגעניות שבהן הוא מספר את סיפור חייו, ומתפעל באינסטגרם עמוד תחת הכותרת "וידויים של כתלש".
"יחסי מין עם המנהיג הוצגו כשליחות וטיהור פנימי"
אילנה (שם בדוי), בשנות ה-50 לחייה, חיה מעל 20 שנה בתוך קבוצה רוחנית בינלאומית שפעלה גם בישראל. בשל מגבלות משפטיות, לא ניתן לפרסם פרטים מזהים על הקבוצה, על המנהיג או על המדינה שבה פעלה. אבל הסיפור שלה מחדד את אחד המנגנונים הקלאסיים של כתות פוגעניות: איך קבוצה הופכת בהדרגה לכל העולם.
"זה היה כל העולם שלי. כל החיים שלי בעצם", היא מספרת. "זה מה שהגורו יצר - שזה יהיה כל החיים שלנו. לא היה לי שום חיים מחוץ לכת. היו מפגשים ארבע פעמים בשבוע, סמינרים חמש פעמים בשנה, וגם עבדתי שם, אז הייתי שם כל יום. לא היה זמן לשום דבר אחר. הוא גרם לנו להאמין שיש לו כוחות על-טבעיים".
היא הכירה את המנהיג בהודו, ונמשכה אחרי הכריזמה שלו. בהמשך עברה לחו"ל והצטרפה לקבוצה שבה היו מאות מאמינים. "אף אחד לא נכנס כי הוא אומר 'אני רוצה להיכנס לכת'", היא אומרת. "אתה חושב שזה משהו טוב. ואז לאט-לאט, עם שטיפת המוח, אתה כבר חושב שאם יש לך ספק - אתה לא בסדר. להטיל ספק זה לא בסדר". גם אילנה עבדה בחברה של המנהיג תמורת סכום כסף זעום ובלי תנאים, במשך שעות ארוכות ביום.
היא תיארה את האופן שבו פגיעות מיניות הוצגו כחלק מתורה רוחנית. לדבריה, רק אחרי שנים רבות בתוך הקבוצה החל המנהיג להכניס לתורה שלו באופן אינטנסיבי רעיונות על מיניות כדבר "קדוש" ועמוק. בהמשך, כך היא מתארת, יחסי מין איתו הוצגו כמעשה של שליחות, התעלות וניקוי פנימי. "הוא דיבר המון על השליחות שלו. ואז הוא אמר שזה הדבר הכי עמוק שנגלה לו, שהוא בכלל לא רוצה, אבל זה בשביל השליחות. הוא יודע, ואנחנו צריכים לסמוך עליו. אם אני אומרת לא - אני אומרת לא לכל הסיבה שאני שם".
לדבריה, הופעל לחץ פסיכולוגי כבד גם על נשים וגם על בני זוגן, והכול נשמר בסוד. "היו אומרים שזה הזדמנות להתעלות, להתנקות, להיות אדם שהעצמי שלו עבר 'טרנספורמציה'. הכול היה סודי, אף אחד לא ידע מהשני. ואם מישהי הייתה מספרת למישהו - היא הייתה בבעיה”. השליטה התבססה גם על יחסו של המנהיג - מבט, תשומת לב, קרבה והרחקה. "הכול בקבוצה היה בנוי על אם הוא מסתכל עליך, אם הוא לא מסתכל עליך, אם הוא מדבר איתך, אם הוא יורד עליך. הכול סבב סביב היחס שלו". מי שלא שיתף פעולה, לדבריה, עלול היה להיענש בהתעלמות: "הוא פשוט הפסיק לתת תשומת לב. התעלם כאילו היא אוויר".
במשך שנים, כל תחושת אי-נוחות חזרה אליה כבעיה שלה. "הרבה פעמים הרגשתי שמשהו לא בסדר", היא אומרת, "אבל לפי התורה זה היה כי אני לא בסדר. כי אני לא מספיק מסורה, לא מספיק מאמינה, לא מספיק אמיתית ואותנטית. אם אני אהיה מספיק כנה - אני אראה שהוא אלוהים".
ההתפכחות הגיעה רק בסוף, גם כן בתקופת הקורונה כשהמפגשים היו בזום ולא פיזיים, אחרי שנחשפה למה שהתרחש מאחורי הקלעים והחלה לחקור בעצמה. "הבנתי שחייתי בשקר אחד גדול. הוא הטיף לחיים של אמת, לא לשקר לעולם, כנות. ברגע שהבנתי שהוא לא כזה, הבנתי שמשהו פה לא בסדר". רגע ההתפכחות לא היה רק רגע של שחרור, אלא גם רגע של קריסה: "רציתי לברוח כמה שיותר מהר. אבל לא היה לי כסף, הייתי פגועה בגוף, לא יכולתי לזוז. היו לילות שהייתי ערה ורק מעכלת את כל מה שהיה. הרגשתי זוועה, לבד בעולם לגמרי, והכי שבזבזתי את השנים של החיים שלי".
בעלה, שאותו הכירה בתחילת הדרך, נשאר בתוך הקבוצה גם לאחר שעזבה. "ניסיתי לשכנע אותו, הראיתי לו דברים, אבל לא היה עם מי לדבר. ברגע שהוא נפגש איתם - הוא נהיה כמו מישהו אחר לגמרי", היא מספרת. החזרה לישראל הייתה קשה: "חזרתי בלי כסף, בלי מקצוע שאני יכולה לעבוד בו פה, פגועה בגוף, עם כאבים איומים, בלי בעל ואבא שלי בדיוק נפטר. נורא ואיום. אבל שמחתי נורא על החופש. זה היה כל הזמן: קודם כל אני חופשייה".
הצלה, מבחינתה, הגיעה דרך המרכז לנפגעי כתות. "זה ממש הציל לי את החיים. ממש", היא אומרת. היא הוכרה כבעלת נכות ואובדן כושר עבודה, ומקבלת קצבה: "זה לא מספיק בשביל לחיות, אבל זו רשת ביטחון".
אילנה רוצה שהציבור יבין שאי אפשר למדוד נפגעי כתות לפי ההיגיון של מי שנמצא בחוץ. "אנשים חושבים: 'לי זה לא היה קורה'. אז מה זה אומר עליי? שהייתי מטומטמת יותר מ-20 שנה? זה לא. האנשים האלה יודעים לנצל חולשות, לקרוא אנשים, לעשות את זה בדרכים הכי מניפולטיביות ומתוחכמות. זה יכול לקרות לכל אחד".
כשקבוצת היוגה הופכת לכת
כמו אילנה, גם אורי (שם בדוי) היה בהודו וחזר ממנה בגיל 25 אחרי מסע של חיפש עצמי. אם אצל ניסים הכול התחיל במסגרת דתית, אצל אורי זה התחיל במקום אחר לגמרי: קבוצת יוגה. היום הוא בן 50, ובמשך שנים לא סיפר כמעט לאיש על מה שעבר באותה קבוצה במשך 11 שנה. "חשוב שאנשים יבינו שכתות הן דברים הכי בנאליים שיכולים להיות", הוא אומר. "גם קבוצת יוגה יכולה בסופו של דבר להיות כת - ומי לא הולך היום ליוגה? זה לא נראה כמו כת".
אחרי שחזר מהודו, חברה המליצה לו ללכת למורה מסוימת. "היו שם אנשים מכל הגילאים, משכילים מאוד. עורכי דין, רואי חשבון, אנשים שראו דבר או שניים. הגעתי למקום שמבינים אותי, רואים אותי, מחבקים אותי". המורה הייתה, לדבריו, כריזמטית ומוכשרת, "אי אפשר שלא ללכת שבי אחריה". בתחילה זו הייתה קבוצת יוגה רגילה, ובהדרגה הפכה המסגרת למשהו אחר.
"זה התחיל בתור יוגה, ועם השנים נהפך ליותר ויותר מאפיינים כיתתיים, עד רמת שעבוד וניצול", שחזר. נקודת המפנה הייתה כשהוא שוכנע על ידי המנהיגה לסגור את בית הקפה שהיה בבעלותו בתל אביב כדי לעבוד איתה בבית קפה והמרכז שפתחה. "ברגע שהתחלנו לעבוד אצלה, שם התחיל הבלגן. המקום הפך מקבוצת יוגה, תועלת ושמחה למאפיינים כיתתיים יותר ויותר".
לדבריו, הוא וחברים נוספים עבדו מבוקר עד לילה: "אנחנו היינו עבדים. עבדנו מ-07:00 בבוקר עד חצות הליל ואף יותר". מה שהתחיל כבית קפה עם מרכז יוגה הפך לקייטרינג, אירועים ופעילות עסקית רחבה - אבל עבור מי שבפנים לא היו גבולות ברורים בין עבודה, אמונה, נאמנות ותלות.
המחיר היה גם חברתי. "התנתקתי באופן מוחלט מחברים, מבני גרעין. זו הייתה היעלמות מוחלטת לכל העולם החיצוני", הוא מספר. לדבריו, ממשפחתו הגרעינית לא נותק לגמרי, משום שלדבריו המורה "ידעה שזה קו אדום". בדיעבד, הוא רואה בכך הצלה: "זו הייתה אחת מנקודות המזל הגדולות שלי".
הוא לא הבין בזמן אמת שהוא נמצא בכת, גם לא כשעזב. "לא ידעתי שהייתי בכת גם אחרי שיצאתי משם. הבנתי שיש פה איזשהו שקר שאני לא יכול לעמוד איתו, אבל לא הבנתי שזה כת. אני? בכת? מה נראה לכם, הזיה". מה שהציל אותו, לדבריו, היה תאונת דרכים: אחרי שעבד שעות ארוכות, הוא נרדם על הכביש בנהיגה, ונכנס מתחת למשאית. זו הייתה התאונה השלישית שבה נרדם בנסיבות דומות, אך הפעם נאלץ להישאר בבית תקופה ממושכת. "זו הייתה תאונת הדרכים הכי מבורכת שיכלה להיות לי, אחרת כנראה או שהייתי מת או שהייתי שם".
גם במקרה של אורי, המרחק הפיזי אפשר לו לראות דברים שלא הצליח לראות מבפנים, וגם אשתו הציבה לו אולטימטום: "או שמתגרשים או שאתה מפסיק לעבוד שם". לדבריו, "היא אמרה שהיא מעדיפה להיות גרושה מאשר אלמנה". בהמשך התחברו לו עוד ועוד סימנים: שקרים, יחסים שהוסתרו, התנהגות של המנהיגה אחרי שנפגע ומבחנים שנועדו לבדוק אם יחזור לציית. רק חודשים אחרי העזיבה, דרך אישה שיצאה לפניו והפצירה בו לשמוע הרצאה של יוצאת כת אחרת, הבין: "רק שם נפל לי האסימון".
גם אחרי כ-15 שנים בחוץ, זה לא נגמר. "אני קורא לעצמי פוסט-טראומה, זה פוגש אותך בכל נקודה, בכל רגע", הוא אומר. שיעור יוגה עם מורה מחליפה, משפט על "להודות למורים שלנו", שיר ברדיו, אפילו סצנה קומית בטלוויזיה עם אלמנטים של כת - כל אלה יכולים לגעת בנקודה הרגישה. "אתה מתכווץ בכיסא. הבת שלי יושבת לידי ולא יודעת".
לתפיסתו, המדינה חייבת להתייחס לתופעה כאל "מכת מדינה". "צריך יחידה חוקרת", הוא אומר. "גם אם בקבוצה יש 30 איש, זה משפיע על 30 משפחות גרעיניות, הורים, אחים, חברים. החברים שלי ידעו שאני בכת, אבל לא היה להם למי לפנות. הם התפללו שיום אחד אבין. המדינה צריכה מנגנון שיחקור, יחשוף ויעזור לשחרר אנשים. זה לא רק גואל רצון - אלא גם דברים יומיומיים כמו יוגה".
"כמו פצצת מצרר"
שרון דוני, המנהלת הקלינית של המרכז לנפגעי כתות, אומרת שהנזק הנפשי הוא המכנה המשותף העמוק ביותר. "אין בן אדם שיוצא מכת ולא עבר נזק נפשי עמוק", היא מסבירה. "כשאנשים מגיעים אלינו, אנחנו רואים פגיעות כלכליות, פיזיות, מיניות, הזנחה, אלימות פסיכולוגית, פגיעות רוחניות. אין כמעט תחום שנשאר לא פגוע".
היא מבחינה בין מי שנכנס לכת כבוגר לבין מי שגדל בתוכה: מי שנכנס כבוגר הכיר קודם את העולם - בית ספר, צבא, עבודה, משפחה, חברים - ויש לו איזושהי זהות קודמת שאפשר לנסות לחזור אליה. אבל מי שגדל בתוך כת - האישיות שלו עצמה התעצבה תחת מנגנון השליטה.
הנזק מתבטא גם בתפקוד: עבודה, זוגיות, הורות, יחסים עם סמכות ואמון. לא במקרה גם ניסים, גם אורי וגם אילנה מתארים לא רק יציאה מקבוצה, אלא שיקום חיים שלמים. "פגיעה כיתתית היא כמו פצצת מצרר", אומרת דוני. "זה לא אירוע אחד. אין תחום בחיים שלא ניזוק. אי אפשר לערער לאדם את כל היסודות הפנימיים ואז להגיד: אבל לא הרביצו לו - אז מה הבעיה?".
לדבריה, גם הכניסה למרכז לנפגעי כתות היא רגע דרמטי. "לא כולם מגיעים ואומרים 'הייתי בכת'. חלק אומרים: 'אני לא בטוח שאני במקום הנכון. אולי הבעיה בי'".
אז איפה המדינה?
"אין חוק נגד כתות", מסבירה רחל ליכטנשטיין, מנכ"לית המרכז לנפגעי כתות. "כל עוד לא הייתה עבירה פלילית ברורה כמו אונס, מכות פיזיות לילדים או הזנחה - אין למשטרה כלים. זה דומה לזוגיות מתעללת. אם אישה מגיעה למשטרה ומספרת על התעללות רגשית בלבד, לא יהיה מה לעשות, לעומת פגיעות פיזיות או מיניות".
יחד עם זאת, ב-2016 תוקן החוק כך שגם "מנהיג רוחני" נכלל בעבירת בעילה אסורה בהסכמה במסגרת יחסי מרות. בתיקים מסוימים נעשה שימוש גם בעבירת החזקה בתנאי עבדות - אבל אלה טלאים, לא מדיניות. "זה הפתח היחיד שיש לנו היום במקרים של פגיעה מינית בתוך כת", אומרת ליכטנשטיין. "אבל כשמדובר בהתעללות רגשית קשה, שליטה טוטאלית, השפלות, איומים, ניתוק, ניצול כלכלי - הרבה יותר קשה להחיל את זה באמצעות החקיקה והמנגנונים הקיימים".
הפער הזה עלה לאחרונה גם בעקבות הכרעת הדין בעניינו של הרב משה יזדי, שהורשע בעבירות מין בשתי נשים מקהילתו ובהלבנת הון - אך לא הורשע בעבירות נוספות שעלו מהעדויות, ובפרט במקרים שבהם המתלוננות היו בגירות בזמן הפגיעה. החוק הישראלי כבר מכיר כאמור, לפחות על הנייר, בכך שסמכות רוחנית יכולה להשפיע גם על בגירים - אך היעדר שימוש עקבי בכלים האלה משאיר נפגעות ונפגעים עם תחושה שהמערכת רואה רק חלק מהסיפור.
ניסיון חקיקה קודם, שיזמה בעבר חברת הכנסת לשעבר אורלי לוי-אבקסיס, נתקע. לפי ליכטנשטיין, הנוסח היה בעייתי כי הגדיר כת רק אם הוכחה עבירה פלילית אחרת. "אני בעד כל קידום חקיקה שיכול לסייע, אבל אם אני צריכה להוכיח אונס כדי להגדיר כת, אז מה עשינו? אונס אפשר להפליל גם בלי חוק כתות".
דוני זהירה גם היא בנושא החקיקה. לדבריה, חוק גרוע עלול להיות מסוכן לא פחות מהיעדר חוק. "המטרה של המרכז היא שאנשים יהיו חופשיים, לא נרדפים. אם מחוקקים חוק דרקוני מדי, הוא יכול להפוך לכלי רדיפה נגד קבוצות דתיות, רוחניות או אידיאולוגיות. ואם מחוקקים חוק בלי שיניים - זה גם בעייתי. צריך מנגנון חכם שמזהה פוגענות בלי להפוך לרודפני". לכן, ייתכן שהפתרון אינו דווקא "חוק כתות" ייעודי, אלא הרחבה של חקיקה קיימת סביב ניצול נפשי, כפייה פסיכולוגית והתעללות רגשית.
"זה יכול לקרות לכל אחד"
הסיפורים של ניסים, אורי ואילנה שונים מאוד זה מזה. אחד נכנס כנער למסגרת דתית, השני נכנס כבוגר לקבוצת יוגה והשלישית חיה יותר מ-20 שנה בקבוצה רוחנית בינלאומית. אבל הדפוסים חוזרים: חיפוש משמעות, חיבוק ראשוני, בידוד הדרגתי, סמכות מוחלטת, ספק שמוחזר לאדם ככישלון אישי, קושי לעזוב ושיקום ארוך אחרי היציאה.
לדברי דוני, "מהר מאוד הבנו במרכז שאסור להגיד שזו כת רק כשיש מכות רצח, או רק כשיש אונס, או רק כשיש דם. זה יכול להיות גם בלי שהרימו יד על אף אחד. כי את הנפש עושקים תמיד". ליכטנשטיין אומרת שהדבר החשוב ביותר שהציבור יבין הוא שזה קורה כאן, מתחת לאף. לא רק בשוליים, לא רק במקרים קיצוניים, לא רק אצל "אחרים". "אלה אנשים רגילים, אנשים שמחפשים משהו", היא אומרת.
אורי מנסח זאת בפשטות: "אפשר להפיל כל אחד ברגע הנכון, כשחסר לו משהו בחיים". ניסים מספר על חייו כיום: "אני כל יום קם מאושר כי אני חופשי. קשה, אבל אין מחיר לחופש". ואילנה מוסיפה: "אנשים חושבים - 'לי זה לא היה קורה'. אבל זה יכול לקרות לכל אחד".
בינתיים, בישראל אין הגדרה חוקית ברורה, אין יחידה חוקרת ייעודית, אין מספיק הכשרות ואין מספיק משאבים. המרכז לנפגעי כתות וגורמים אזרחיים נוספים מנסים למלא את החלל, אבל גם הם אומרים: כל עוד המדינה תחפש רק אירועים פליליים ברורים ולא תהליכים, כל עוד פגיעה נפשית תישאר מחוץ לשפה המשפטית וכל עוד ילדים בקבוצות סגורות יישארו תלויים במערכת רווחה עמוסה - הדלת פנימה תישאר פתוחה.
