בכתבה שטובה צימוקי פרסמה זה על "חוקה רזה" ("המומחים שמתכנסים ומאמינים בגיבוש 'חוקה רזה' לישראל, 22.12.2025) צוטט פרופ' ידידיה שטרן, המוביל את המהלך, כאומר "החברה הישראלית נמצאת כיום במציאות שהיא לא בשלה להסכמה ערכית נחרצת, אבל אפשר להגיע להסכמה על כללי המשחק. חוקה רזה היא מסגרת מוסכמת לניהול המחלוקות, בלי להיכנס לשאלות ערכיות מייסרות של חזון, ערכים וזהות".
אמירה זו כאילו ״חוקה רזה״ אינה נכנסת למחלוקות ערכיות או זהותיות היא הצגה מטעה של הדברים. הסכמה על כללי משחק היא לגמרי הכרעה ערכית. שריון כללי המשחק משמעותם הכרעה ערכית שלא יעוגן עקרון השוויון, שלא יתוקן חוק הלאום, שלא יהיו שינויים הכרחיים בשיטת הבחירות, שלא תהיה הגנה חוקתית לזכויות חברתיות וכלכליות, או לחופש הביטוי וחופש הדת, ושאפשר לשכוח מתחבורה ציבורית בשבת או מנישואים אזרחיים במדינת ישראל.
פתרון אמיתי חייב לעמוד על שתי רגליים: חוק-יסוד: החקיקה שיבטיח כללי משחק ברורים ויציבים; ועיגון חוקתי של מגילת זכויות בסיסית ובראש ובראשונה של עקרון השוויון, על יסודות הכרזת העצמאות
הקריאה ל"חוקה רזה", שתסדיר רק את מערכות השלטון, מוצגת כפתרון סביר בעת מחלוקות ערכיות. אולם ההחלטה להפריד בין כללי המשחק לערכים היא עצמה הכרעה ערכית המסמנת ויתור מכריע על ההגנה זכויות יסוד. מי שמציעים חוקה רזה למעשה בוחרים בעיגון מציאות שבה ישראל מצויה בפיגור משמעותי בכל הנוגע לערכים ליברליים ביחס למדינות דמוקרטיות. חקיקה ישנה משנות ה-50 המוגנת תחת סעיף "שמירת הדינים" שבחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו - שהייתה כנראה פשרה הכרחית בתחילת שנות ה-90 כדי להניע מהפכה חוקתית - כבר אינה מוצדקת בשנת 2026.אך בגלל החוקה הרזה ניתקע איתה לדורות קדימה.
זכויות חברתיות וכלכליות הכרחיות, כמו הזכות לחינוך, לביטחון סוציאלי ולבריאות, המוגנות בכל חוקה מודרנית, ייוותרו אצלנו ללא הגנה חוקתית מפורשת, שוב בגלל החוקה הרזה. שיטת הבחירות המוזרה שלנו - החריגה בסטנדרט העולמי לפיה יש נתק מוחלט בין הבוחרים לנבחרים והמקנה לקבוצות מיעוט קיצוניות כוח פוליטי רב מדי – תישאר איתנו לעד, בגלל החוקה הרזה. היעדר ההגנה החוקתית, הכל כך בסיסית, לזכות לשוויון, לחופש התאגדות, לחופש הביטוי ולזכות להפגין, לחופש דת ולחופש מדת, שבכל דמוקרטיה מודרנית מעוגנות מפורשות בחוקה, יישארו אצלנו ללא הגנה מפורשת, אלא רק לחסדי הפרשנות של בית המשפט העליון – שיכולה להשתנות בעתיד, שוב, בגלל החוקה הרזה.
תמר הוסטובסקי ברנדס המשבר החוקתי האחרון לא חשף רק כישלון "בדרך לניהול מחלוקות" - הוא חשף חור שחור במערכת: ערעור על עצם מושג שלטון החוק, היעדר עיגון חוקתי מספיק לזכויות בסיסיות, ריסוק השירות הציבורי, חשיפת האזרח הקטן לשרירות שלטונית וחינוך לקוי למהי דמוקרטיה ליברלית וחשיבותה.
ויתור על השוויון
חוקה רזה שתמנע עיגון של זכויות בסיסיות תייצר שלד פורמלי ללא מוח וללא לב. ויתור על השוויון כערך חוקתי הוא ויתור על הסיפור המוסרי של המדינה: לא יהודית ולא דמוקרטית. אי-אפשר להמשיך לספר לעצמנו ולעולם את הסיפור שאנחנו "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" בלי להיות מסוגלים לכתוב שחור על גבי לבן שכל בני האדם שווים. ואין בכך כל סתירה לרעיון שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי.
אכן, חייבים להסדיר את מבני השלטון ולחזק את מערכת היחסים בין הרשויות. אך זו לא המטרה היחידה. פתרון אמיתי חייב לעמוד על שתי רגליים: חוק-יסוד: החקיקה שיבטיח כללי משחק ברורים ויציבים; ועיגון חוקתי של מגילת זכויות בסיסית ובראש ובראשונה של עקרון השוויון, על יסודות הכרזת העצמאות.
פרופסור יניב רוזנאי צילום: גלעד קוולרצי'קלהמשיך ולחזור על האמירה ש"חברה אינה בשלה" וכי האופציה של עיגון זכויות "אינה ריאלית" משמעה נכונות לותר על הערכים הדמוקרטיים בפני מי שמקדמים חזון אנטי דמוקרטי, ודווקא סבורים שהחזון שלהם הוא ריאלי מאד.
מנהיגי המחנה הדמוקרטי, בתוך ומחוץ לשדה הפוליטי, חייבים לחדול מריאליזם פסימי ולהתחייב בעקביות לעיקרון השוויון. אם הם ימשיכו להגיד שהציבור לא בשל לשוויון, ולא יתעקשו על שוויון כזכות מינימאלית במדינה דמוקרטית, לעולם אופציה זו לא תהיה על השולחן. הם צריכים להוביל את המצפן הערכי של המחנה. זה קריטי בשביל עתידה הדמוקרטי של ישראל.
תמר הוסטובסקי ברנדס היא פרופסור בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ועמיתה בכירה במכון למחשבה ישראלית.
יניב רוזנאי הוא פרופסור ומנהל משותף של מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים, בית ספר הארי רדזינר למשפטים, אוניברסיטת רייכמן.
