בזמן שרוב הציבור הישראלי כלל לא נחשף לכך, בוושינגטון התרחש אתמול אירוע חריג: ג’ו קנט, מנהל המרכז הלאומי ללוחמה בטרור (NCTC – National Counterterrorism Center), הודיע על פרישתו, ובמכתב שפרסם הציג טענה חריפה במיוחד.
קנט לא הסתפק ברמיזות. הוא ניסח זאת באופן ישיר וחד: "אני לא יכול, מבחינה מצפונית, לתמוך במלחמה המתמשכת באיראן. איראן לא היוותה איום מיידי על ארצות הברית, וברור שהמלחמה הזו החלה בגלל לחץ מצד ישראל והשדולה האמריקנית החזקה שלה".
זהו ניסוח שממקם את ישראל ואת השדולה הפרו-ישראלית בלב קבלת ההחלטות האמריקנית, לא כשותפה אלא ככוח דוחף. הטענה הזו אינה חדשה, אך העובדה שהיא מגיעה ממי שעמד בראש אחד הגופים הרגישים ביותר במערכת הביטחון האמריקנית מעניקה לה משקל ציבורי ופוליטי חריג.
אלא שהנרטיב הזה לא החזיק זמן רב. זמן קצר לאחר פרסום הדברים, הנשיא דונלד טראמפ שיתף בחשבון שלו ציוץ משנת 2020 של אותו קנט עצמו, שבו קרא לנקוט קו תקיף ואף לצאת לעימות מול איראן. בתוך רגע, הטענה שלפיה מדובר בלחץ חיצוני שהוביל למלחמה התערערה, כאשר מתברר כי אותו גורם עצמו תמך בעבר במהלך דומה.
האירוע הזה לא עומד בפני עצמו. הוא מצטרף למגמה רחבה יותר, שבה ישראל הופכת בשיח האמריקני לנושא שנמצא תחת מתקפה משני צידי המפה הפוליטית. לא רק מהשמאל הפרוגרסיבי, אלא גם מקולות שמגיעים מתוך מחנה שבאופן מסורתי מזוהה עם קו ביטחוני תקיף.
ובתוך אותה יממה ממש, התמונה באילינוי נראתה אחרת לגמרי.
מבינה את כללי המשחק
בפריימריז הדמוקרטיים, איפא"ק לא רק שלא נחלשה, אלא הראתה עד כמה היא מבינה את כללי המשחק טוב יותר מיריביה. בשישה מרוצים שבהם עלה חשש לכניסת מועמדים מהקו הרדיקלי של "הסקוואד", היא הפעילה אסטרטגיה מחושבת, שכללה גם תמיכה ישירה וגם מהלכים שנועדו לעצב את המגרש עצמו.
הניצחון של דונה מילר הוא דוגמה בולטת לכך. מועמדת שנתמכה על ידי איפא"ק, למרות שאיבדה את תמיכת חברת הקונגרס היוצאת ג’אן שקובסקי בשל אותה תמיכה, הצליחה לנצח מרוץ צפוף מול מועמדים ביקורתיים מאוד כלפי ישראל. גם מליסה בין (Melissa Bean), לשעבר חברת קונגרס, רשמה ניצחון במחוז 8. אבל המהלך המשמעותי ביותר היה טקטי, והוא מתחדד במיוחד במחוז 9.
במחוז 9, למשל, התמודד דניאל ביס, פוליטיקאי יהודי הנתמך על ידי J Street ומבקר חריף של ממשלת ישראל הנוכחית, מול קאט אבו-ע׳זאלה, פלסטינית-אמריקנית, עיתונאית לשעבר, שגייסה כספים בקצב מרשים והצליחה לצמצם פערים. אבו-ע׳זאלה לא הסתפקה בביקורת על מדיניות ישראל, אלא האשימה אותה ברצח-עם והובילה קו אקטיביסטי ברור נגד חקיקה אנטי-BDS.
לכאורה, זהו מרוץ שבו איפא"ק הייתה אמורה לבחור בין "רע" ל"פחות רע". בפועל, היא בחרה לא לבחור.
הסיבה לכך הייתה כפולה: ביס לא היה מועמד טבעי לתמיכה מבחינת איפא"ק, לא רק משום עמדותיו הביקורתיות כלפי ממשלת ישראל, אלא גם משום שתקף את הארגון עצמו במהלך הקמפיין, ובמקביל נתמך על ידי J Street, היריבה המרכזית של איפא"ק בתוך המחנה התומך ביחסי ארצות הברית-ישראל. במציאות כזו, תמיכה ישירה בו לא הייתה אפשרית מבחינת הארגון.
מועמדת שלישית שלא ניצחה
במקום זאת, איפא"ק תמכה במועמדת שלישית, שלא ניצחה אך מילאה תפקיד קריטי בפיצול הקולות ובבלימת האפשרות שאבו-ע׳זאלה תנצח. זו איננה רק בחירה טקטית, אלא תפיסה אסטרטגית: לא בהכרח לקדם את המועמד האידיאלי, אלא למנוע את כניסת המועמד הבעייתי ביותר מבחינתם.
זהו שינוי חשוב. איפא"ק של השנים האחרונות איננה רק לובי שמתגייס בעד מועמדים "פרו-ישראליים", אלא שחקן פוליטי מתוחכם שמבין לעומק את חוקי המשחק של פריימריז מרובי משתתפים, ויודע לנצל אותם.
גם בזירה האמריקנית עצמה כבר מזהים את השינוי הזה. כך למשל תיאר זאת הכתב הפוליטי מארק רוד מה-Jewish Insider, שהצביע על שינוי כיוון אסטרטגי בעקבות הכישלון בבחירות המיוחדות בניו ג'רזי.
כפי שכתבתי כבר בתחילת החודש, בעקבות ניצחונות קודמים של איפא"ק, מדובר בארגון שלא רק שומר על כוחו, אלא משנה את אופן הפעולה שלו ומתאים את עצמו למציאות הפוליטית החדשה: כאשר מחברים את האירועים הללו, מתבהרת תופעה רחבה יותר: ישראל הופכת לנקודת ייחוס קבועה בשיח האמריקני, לעיתים גם כאשר הדיון כלל אינו מתחיל ממנה. אלא שבמקביל, מתחיל להישמע גם קול אחר, פחות ממוסד אך בעל תהודה רחבה מאוד.
ד"ר קובי ברדהצילום: טל גבעוניתראו למשל את הדובר בסרטון הבא. מדובר באסמונגולד (Asmongold), ששמו האמיתי זאק הויט, אחד הסטרימרים הבולטים בארצות הברית עם מיליוני עוקבים וצפיות בטוויץ' וביוטיוב. הוא אינו פרשן פוליטי קלאסי, אלא יוצר תוכן מתחום הגיימינג ותרבות הרשת. דווקא משום כך יש לדבריו משקל מיוחד, בעיקר בקרב קהלים צעירים החשופים לשינויים בעמדות.
ומתוך המרחב הזה מגיעה אמירה פשוטה אך משמעותית: מתחילה להתפתח עייפות מהנטייה להפוך את ישראל להסבר כמעט אוטומטי לכל אירוע בזירה הבינלאומית.
בין הטענות שמגיעות מתוך הממסד, המאבקים בתוך המערכת הפוליטית והקולות שעולים מלמטה, מתבהרת מציאות מורכבת יותר: לא רק מאבק על מדיניות, אלא מאבק על האופן שבו עצם הקשר בין ארצות הברית לישראל נתפס, מוסבר ומעוצב בעיני הציבור.
ד"ר קובי ברדה, ביה"ס רב-תחומי HIT וחוקר בכיר, מכון JPPI
