כרגיל במחוזותינו, שיח הקצוות השתלט על ניתוח החלטת הפצ"ר, האלוף איתי אופיר, לסגור את תיק "כוח 100" בפרשת שדה תימן. מחד, הימין הקיצוני חגג את קריסת "עלילת דם" ומצא בביטול האישומים הוכחה לכך שהמערכת המשפטית היא שלוחה של אינטרסים זרים המבקשת "לתלות" לוחמים כדי לרצות את העולם. מאידך, השמאל הקיצוני קונן על "נפילת המבצר" וטען שישראל איבדה את היכולת לחקור פשעי מלחמה ושלסדום ולברלין דמינו.
האמת המורכבת אחרת לגמרי. מבט-על מגלה מערכת משפטית שפעלה תחת לחצים כבדים, שגתה באופן חמור מספר פעמים, אך בסופו של יום הוכיחה חוסן יוצא דופן ועשתה את תפקידה. בהתחשב בסבך האינטרסים של גורמי עניין בעלי עוצמה שנגעו בפרשה, גם פתיחת התיק ע"י הפצ"רית הקודמת וגם סגירתו כעת רחוקים מלהיות מובנים מאליהם.
נקודת המוצא היא חובת הפצ"רית לפתוח בחקירה משעה שהגיע מידע על חשד להתעללות בעציר. זו לא הייתה כניעה לתכתיבי האג כי אם מימוש ערכי צה"ל ושלטון החוק שלנו. העובדה שהמעצר בוצע כשחוקרי מצ"ח עוטים מסכות ופועלים כאילו הם פושטים על קן מחבלים - הייתה ללא ספק טעות טקטית ופיקודית קשה. אלא שדווקא היא מלמדת שהפצ"רית ידעה היטב עד כמה העניין נפיץ ורגיש, ובכל זאת בחרה לפעול. במובן זה עצם הפתיחה בחקירה היא אות כבוד למערכת שאינה יראה מהתמודדות עם חשדות קשים, גם כשהם נוגעים ללוחמיה שלה וגם כשהיא מודעת לחוזק תומכיהם.
המשגים התעצמו בהדלפת הסרטון. הגם שהיא פרקטיקה נפסדת מוכרת במערכת אכיפת החוק, כאן היא קיבלה נופך הרסני בשל הפרשנות והכותרת המזעזעות שהוצמדו לה כ"מעשה סדום בנסיבות אינוס". מדובר בכשל משפטי ומוסרי חמור עם נזקים עצומים ללוחמים, לצה"ל ולכולנו. אפשר אולי להסביר את ההדלפה כניסיון נואש להגן על לגיטימיות המערכת למול הפריצה האלימה של המון מוסת וחברי כנסת לבסיסי צה"ל, אך ההסבר אינו הצדקה. מה שכלל לא ניתן אפילו להתחיל להסביר הוא את הפיכת הפרקליטות לארגון חשוך שבכיריו עושים יד אחת לרמות את הכנסת ולהונות את בית המשפט העליון, בדומה לשב"כ בפרשת קו 300.
אישום נקלה
ועם זאת, אפילו בתוך ים השקרים והמניפולציות, הפצ"רית הקודמת נמנעה להכניס לכתב האישום מה שלא נתמך בראיות לכאוריות כבר אז – אותו אישום נקלה במעשה סדום. עצוב לציין שגם זה אינו טריוויאלי. על רקע הלהבות בחוץ ולנוכח מה שהיא כן העזה לעשות מול בג"ץ, קל היה להשאירו גם בלי ראשית ראיה מתוך ידיעה שהשופטים שיידרשו אליו הם שישאו באחריות. העובדה שהליבה המקצועית בכל זאת פעלה בשלבים ההם ראויה לציון.
בישראל, מערכות אכיפה נוטות להתבצר בטעויותיהן ולהמשיך בניהול כתבי אישום רק כדי לא להודות בכישלון. גם בהיבט האישי החלטתו אינה מובנת מאליה
זאת במיוחד משום שהתיק נוהל בשדה קרב פוליטי וציבורי חסר תקדים, שבו כל צד תורם את חלקו לזיהום ההליך. מחד כאמור תצוגה מבישה של שרים וחברי כנסת שהפגינו "גבורה" על גב ש"ג צעירה כשפרצו באלימות למתקן צבאי סגור ויצרו אנרכיה שחלחלה לתוך החקירה. מאידך, חוקר בכיר שהתראיין לתקשורת בעיצומה של החקירה וזיהם אותה ובמיוחד - ההחלטה התמוהה לשלוח את העציר, העד המרכזי והיחיד, חזרה לעזה לפני עדותו. הצטברות עבירות לכאוריות וכשלים אלה הופכת את החלטת הסגירה למרשימה יותר וכאן נכנס בדיוק הפצ"ר החדש.
בחירתו לסגור את התיק היא רגע של אומץ מקצועי ומוסרי נדיר במחוזותינו. בישראל, מערכות אכיפה נוטות להתבצר בטעויותיהן ולהמשיך בניהול כתבי אישום רק כדי לא להודות בכישלון. גם בהיבט האישי החלטתו אינה מובנת מאליה. לרוב בכירים שנכנסים לתפקיד מעדיפים להניח לרכבת הליטיגציה שהוציאו קודמיהם להמשיך בנסיעתה, מה שיאפשר להם לרחוץ בנקיון כפיהם ולהרחיק מעצמם את האחריות. שלא כמותם, הפצ"ר לקח בעלות על כשלי העבר ותיקן את מה שקולקל. בזכותו, הלוחמים יוצאים כבר עתה מהאירוע ללא רישום פלילי, ובידם "הודאת בעל דין" על הפגמים בניהול התיק לרבות חולשת הראיות הראשוניות. הודאה שפותחת בפניהם את הדרך לתביעות נזיקין ודיבה, שבאמצעותן אפשר שיזכו בתיקון נוסף.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי סגירת התיק מותירה נעלמים רבים: התעללות סדיסטית או נוהל מעצר קשוח? לוחמים שהוקרבו או כאלה שזכו להגנת יתר לא מוצדקת? כצפוי, האמת היא הקורבן הראשון. אך בתוך הוואקום הזה נחשפה גם עוצמתה של רכבת משפטית שלמרות שטולטלה מהרבה מוקשים בדרך, לא ירדה מהפסים והצליחה לעצור בתחנות החשובות באמת: פתחה חקירה באומץ כשעלה חשד וסגרה אותה באומץ כשהתברר שאינה עומדת במבחן הצדק. רכבת שאולי חבולה מהדרך, אך בטוחה וראויה יותר לציבור הישראלי שעל הרציפים.
