"מדינת ישראל תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות" (מתוך מגילת העצמאות)
הכללת השמירה על המקומות הקדושים במגילת העצמאות של מדינת ישראל דורשת ברור נוקב: האם תכליתה של המדינה רק "לשמור" ולהגן עליהם? למנוע פגיעה בהם? ואולי תפקידה של המדינה להיות אחראית להפעלתם? לפיתוחם? לתחזוקה ולניקיון? אם כן, מדוע יש לציין זאת במיוחד במסמך מכונן זה? או שמא מבקשת המגילה לעסוק בשאלה עמוקה יותר: למי "שייכים" האתרים הקדושים? למדינה? לעמותות? למאמינים? ומעל לכל מרחפת שאלה קשה, רבת השפעה: מי מגדיר מהו אתר קדוש? האם אתר כזה הוא בהכרח "דתי"? ובכלל, מה בין "מדינה" ל"קדושה"?
ישראל משופעת באתרים קדושים המעידים על העומק ההיסטורי שלה. המדינה רואה ערך רב בשיפורם מפני שהם מעניקים לה הקשר עמוק ורחב. הם מבהירים שהיא אינה יצירה חדשה אלא ממשיכתה של מלכות ישראל התנ"כית. שימורם לא נובע מהתחייבות לתחזוקה ולהסדרה כי אם מתוך הבנה שיש בהם כדי ליצור תשתית קיומית לעומק של הרעיון הציוני.
בתחומי המדינה מקומות קדושים לשלוש הדתות (יהדות, נצרות ואסלאם), ואלה מהווים תשתית עמוקה לסכסוך עמוק וייצרי: הר הבית מהווה מוקד חיכוך דתי-לאומי; רחבת הכותל מהווה מוקד חיכוך דתי פנים-יהודי המעמיד נורמות של מסורת אל מול זכויות ומימוש של הפרט ושל קהילות בעלות השקפות עולם שונות; אתר הרשב"י במירון משמש דוגמה למחלוקת סביב שאלת הבעלות, הסמכות והאחריות. דוגמאות אלה מבהירות שעלינו לבחון מחדש את מערכת היחסים שבין המדינה לבין המקומות הקדושים.
ההוד ההדר; הרתיעה המשיכה; ההתקרבות וההתרחקות הם סוד הקסם של הקדושה. הם באים לידי ביטוי בהתגלות האל למשה: "אַל תִּקְרַב הֲלֹם, שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (שמות ג' ה').
מהי "קדושה"? ומהו מקום קדוש? יש הוגים הסבורים שקודש יכול להתקיים רק בחברה שיש בה גם "חול". קודש הוא מה שמנוגד לזרם החיים הטבעי ולתפיסת העולם העכשווית. הקודש מהווה אקס-טריטוריה שבה מוזמן האדם להתעמק בערכים שאינם חלק ממערכת חיים של חולין. הקודש, על פי גישה זו, אינו אימננטי אלא תוצאה של בחירה והחלטה, "סלע, עץ, מעיין, אבן... כל דבר יכול להיות קדוש" (הסוציולוג אמיל דורקהיים).
עמדה זו לא התקבלה על דעתו של התאולוג הגרמני רודולף אוטו. לדעתו, קדושה אינה רק ניגוד של החול אלא "חוויה או תחושה לא הגיונית, ובלתי נתפסת (בחושים), שההתמקדות המיידית או העדיפה שלה היא על חוויה חוץ-עצמית". הפליא להגדיר ספר הזוהר, שסבר שקודש וקדושה "מילה לעצמו הוא". מכאן שאין להגדירה במסגרת הכללים הרציונליים המוכרים לנו.
דומה שחלק מהמחלוקות העזות בחברה הישראלית תלויות בשלוש העמדות הללו. יש הסבורים שהגדרת הקודש היא היברידית, אשר על כן, זכותה של חברה לשנות את הכללים הנהוגים ביחס למקומות קדושים. יש הסבורים שאל לנו להכיל את הכללים הרגילים שאנו נוקטים בבואנו לגבש ולעצב מדיניות, מפני שהקדושה במהותה אינה רציונלית. היא מחייבת גיבוש של כללים ושל שפה התואמים אותה. ואילו, ספר הזוהר דורש להפקיע את מושג הקדושה מהשפה המדוברת ומורה לנו לפרוש מאחריות על המקומות הללו. הם גדולים מהחיים ומהכללים. עלינו מוטלת החובה "לשמר", היינו - לדאוג לתחזוקה ותו לא.
בכל פעם שבה אני פוקד את רחבת הכותל אני חש בהתעוררותם של רגשות עמוקים, אמוניים ולאומיים. היא גורמת לי לבחון את סיפור חיי תוך הרחבת גבולות הזמן והמקום. מחד, הרחבה מעוררת אצלי תחושה של הרפיה, של התרוממות רוח עד כדי עיוורון למה שמתחולל סביבי. אולם בה בעת, היא מעוררת גם רגשות לאומיים. לצד תחושת ההרפיה מתעוררת תחושה לבעלות, לאחיזה שלא מרפה, שדורשת הזדהות מוחלטת בינה לבין הזהות הלאומית שלי. הכותל והר הבית מעוררים אצלי גם רגשות של בעלות, מוחזקות, שייכות.
כך, מקומות קדושים יוצרים גם פוליטיקה של עמדה, פוליטיקה של רכוש ואפילו פוליטיקה של הדרה (ע"פ ואן דר ליו). אתרי קדושה הופכים לא פעם ממרחבי השראה למרחבי מחלוקת. העמדה והרכושנות, כולל הצורך בהדרה, מהווות לא פעם חלק מסמלי ההיכר של מקומות קדושים. הנה, בהר הבית, ברחבת הכותל ובקבר הרשב"י מתחוללים מעגלי המתח הללו כולם. יש בהם כדי לפגוע בקדושתם אך בה בעת, לצערי, המחלוקות הללו גורמות לביצור מעמדם.
כיצד נוהגות ממשלות במקרים של חיכוך במרחב המקודש? יש מצבים שבהם המדינה נוקטת מודל "אי-התערבות". היא מוציאה עצמה מהעימות ומסתפקת בשמירה על חוק וסדר באתר. דומה שיחסה של המדינה לאתרים רבים הפזורים בכל רחבי הארץ הולם את ההגדרה הזו. יש מקרים שבהם המדינה מעדיפה לנקוט מודל "היד השווה", המציע חלוקה שוויונית ככל שניתן בין כלל השותפים. דומה שמתווה הכותל ביקש לשקף משהו ממודל זה.
יש מצבים שבהם המדינה בוחרת במודל ה"העדפה", ונראה שזהו המצב העכשווי ברחבת הכותל. אולי יחסה של המדינה לרחבה מבוסס גם על הסטטוס-קוו, היינו - שימור המצב הקיים. אולם יחס מסוג זה אינו ישים לאורך זמן, ולפעמים, כמו בהר הבית, נאלצות ממשלות לנקוט את מודל ה"סגר", המונע כניסה מוחלטת של חלק מהאנשים במועדים שונים.
האומנם, כך ראוי לנהוג?
היחס למקומות הקדושים מעורר שלושה סנטימנטים שונים: חשש מפני פגיעה ב"קדושה", המפעמת בקרב ציבור דתי רחב; חשש מפני פגיעה בזהות, בשייכות ובהזדהות של כלל החברה עם אתרים בעלי מעמד לאומי, מה שעלול להרחיק חילוניים רבים מאתרים שמשקלם הזהותי עמוק; וחשש מפני פגיעה בזכויות של בני קהילות מגוונות בעלי אפיונים תרבותיים שונים, מה שמאפיין חשש בקרב זרמים ביהדות בארץ ובתפוצות.
במהלך השנתיים האחרונות יזמה תנועת פנימה שבראשותי מהלך הסדרה נרחב בכל הנוגע למעמדם של המקומות הקדושים. המתווה נכתב על ידי חוקרים, אנשי הגות ומדיניות, בני כל הקהילות והזרמים, והמסקנה העיקרית שלנו הייתה שאסור לנו להסתפק ב"פשרה". אל לנו להישען על מציאות אפורה. הנזק בגישה זו גדול מן התועלת.
על מדינת ישראל להלאים מספר מצומצם של אתרים בעלי מעמד והשפעה זהותית עמוקה. את האתרים האלה תנהל המדינה, לפי הצעתנו, במסגרת בית הנשיא, כדי להפקיעם מהמחלוקת הפוליטית ומהתלות הקואליציונית. אתרים אלה ינוהלו באופן שלא יפגע ברגשותיה של אף קבוצה, אך בה בעת לא ידיר בני אף קהילה בארץ ובתפוצות. שאר מרחבי הקודש לא צריכים להיות באחריות המדינה כי אם באחריות השלטון המקומי והקהילות המקומיות. אלה ינוהלו על פי קריטריונים שקופים ובהירים. מדינה לא אמורה לנהל קברי צדיקים או אתרים שאף אם יש להם חשיבות גבוהה, הם לא מעצבי זהות.
שי פירוןצילום: גבריאל בהרליהאיננו נותנים את הדעת על המחירים המסוכנים שאנו משלמים במסגרת הסטטוס-קוו הנוכחי: הם מובילים למלחמת דת מסוכנת, הם יוצרים ניכור וזרות בין אתרי תשתית וזהות לבין חלק מהעם, ואם לא די בכך, אסון מירון מוכיח שהם מובילים לאבדות קשות בנפש.
העברת האחריות על האתרים המקודשים המרכזיים לבית הנשיא והפקעתם ממאבקי כוח ושליטה מאפשרת דיון מחודש על אודות מעמדם של הר הבית ומסגד אל-אקצא. העובדה שמרחב מקודש המהווה אות ומופת להשראת שכינת האל הפך לזירת קרב מהווה תעודת עניות למנהיגים דתיים. הר הבית חייב להפוך למודל עולמי של שלום בהשראת האל ולא למרחב של מלחמה. אסור שמרחבי קודש יהפכו לזירת התגוששות ומדון. במקום להרבות באחווה, הם יהפכו לאדמת מריבה.
- שר החינוך לשעבר שי פירון הוא נשיא תנועת "פנימה", המציעה פתרונות בסוגיות ליבה היוצרות קיטוב בחברה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
