בסוף דרך הבשמים | רני ברכה, בית יהושע
עַזָּה כַּמָוֶת שׁוֹרֵר הַמֶּלֶךְ אֶת תַּכְלִית בְּשָׂמָיו חֲלוֹמוֹ שֶׁל הַהֵלֶךְ
אוֹרְחוֹת גְּמַלִּים אֵלַיִךְ נָשְׂאוּ יְבוּל
נְמַל מַיִם צְלוּלִים, מִתְּקוֹ שֶׁל הַמָּגְ'הוּל
דַּיָּגִים צְרוּבֵי חַמָּה, מִכְמֹרְתָּם נִפְרֶשֶׂת
מִשְׁלוֹחַ יוֹצֵא. עוֹד סְפִינָה נִכְנֶסֶת.
רני ברכהמַרְבַדֵּי חוֹל לְבָנִים סְבִיב סֻכָּה קְלוּעָה, יַעַד מָתוֹק, סוֹף דֶּרֶךְ יְדוּעָה.
אִמְרִי, מָתַי בָּךְ הָאַכְזָרִיּוּת פִּזְּרָה זְרָעִים?
אֵיךְ אֶל יַעַר רֵעִים פָּלְשׁוּ בִּבְלִי בֹּשֶׁת רָעִים??
אֵיכָה חוֹף מִבְטָחִים – נְמַל בַּיִת הָפַךְ אֶת עוֹרוֹ מִיּוֹנָה אֱלֵי עַיִט??
לוּ רַק הִבַּטְתְּ קֵדְמָה בָּעֵינַיִים טוֹבוֹת
כִּי אָז נִפְקְחוּ לְפָנַיִךְ אֳפָקִים וּנְתִיבוֹת
סא"ל במילואים, בנו לוחם במילואים בעוטף, בתו ניצלה מהמסיבה ברעים. כמורה דרך כתב על עזה, התחנה האחרונה בדרך הבשמים הנבטית
שם | ים לוי, תל אביב
במוח הממוצע עוברות 50־70 אלף מחשבות ביום.
אבל אני מוצאת את עצמי עסוקה באחת יחידה:
ים לוי אם אני הייתי זו שהביאה אור חדש,
אחרי תשעה חודשים של ציפייה,
במקום החשוך בעולם,
איזה שם הייתי מעניקה לו שיצעק מספיק חזק אמונה, אופטימיות ואהבה.
תחזירו אותם. עכשיו. בבקשה
החגיגה תחכה | רועי אורן, חולון
זהו סיפור כאוב על יום הולדת עצוב.
בלי בלונים ומסיבה, מזל שהייתה שם עוגה.
רועי אורןאם אנשים היו שוכחים את המאורע,
לא הייתי שואל מה בדיוק קרה, לא נעלב.
מקסימום הייתי פחות נלהב.
אולי אחגוג באחד הימים,
בתקווה שיבואו ימים טובים ושקטים.
לו הייתי | טלי דביר לבנת, תל אביב
לוּ הָיִיתִי אֵשֶׁת יָם
טלי דביר לבנתשי בראלנְשׂוּאָה לַגַּלִּים מִתְעוֹרֶרֶת בֵּין אַלְמֻגִּים
רוֹקֶמֶת צְדָפִים סוֹעֶרֶת בַּמַּעֲמַקִּים
אֵשֶׁת יָם בְּלִי אַדְמַת מְרִיבָה
כֵּן, מַיִם בִּמְקוֹם אֲדָמָה
הדרום האדום | גבי רוזנברג, מבשרת ציון
רוח הסתיו נותנת ליטוף אחרון לשדות הכותנה,
חייבים לסיים את הקטיף כי בקרוב ירד גשם, היא לוחשת.
האדמה מייחלת לגשם שירווה את צימאונה,
ומבטיחה לרגביה "אל דאגה זה יגיע" ובאופק היא מחפשת קשת.
גבי רוזנברגבדרום, השדות צבועים באדום בוהק,
"תסתכלו טוב, זה לא פרחים", ילד עם טי־שירט של גן זועק.
אלו הן לא כלניות, זה לא החודש המתאים,
זאת היא אדמת העוטף הספוגה בדמם של אלו שנרצחו על ידי המרצחים.
של אחיי והוריי שנטעו פרחים של שלום,
ובבוקרו של חג קצרו קוצים של שנאה וטרור במקום.
ואתם, שאל מנהרות הלא נודע נגררתם,
אותי לבד כועס, מבולבל ויתום השארתם.
לעולמי עד נזכור את הפוגרום,
ונשתדל מדי חודש שבט להמשיך לחגוג את דרום אדום.
מעוניינים לכתוב לנו? שלחו ל-mesaprim23@gmail.com
