בירידה התלולה משער שכם אל תוך העיר העתיקה, על מדרגות האבן, הדרך מתפצלת לשניים. מימין נמתחת סמטת בית הבד, שמוליכה דרך שוק הזיתים אל כנסיית הקבר. משמאל יורד רחוב הגיא, שמוביל דרך הרובע המוסלמי אל הר הבית והכותל. בנקודת הפיצול ניטשה אתמול (ראשון) מלחמה.
חבורות של נערי ישיבות ירדו עדרים-עדרים לרחוב הגיא, לבושים בחולצות לבנות, ועלו שוב, לכיוון שער שכם. כשהגיעו אל הפיצול עברו על פני כ-30 צעירים פלסטיניים שהתקבצו משני צידי הרחוב. "עם ישראל חי", צעקו הנערים. חלק מהם תמכו את המשפט במועל יד, שהסתיים באגרוף קמוץ. גם אצבע משולשת הם זקרו מול הצעירים, והוסיפו, "מוחמד חזיר". הם לא רק צעקו - גם שרו. "השם הוא המלך" היה השיר המוביל, לצד "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" ו"שיישרף לכם שועפט", שיר פופולארי במיוחד, תזכורת לסופו של מוחמד אבו חדיר, הילד משועפט שהוצת בידי שלושה יהודים מוסתים.
מצעדי הדגלים ברחבי הארץ
(צילום: בראל אפרים, טל שמעוני)
"אללהו אכבר", צעקו הצעירים הפלסטינים בתגובה. הצרחות, בקול אחד ובהרבה רגש, התגלגלו במעלה הסמטה. הם קיללו בערבית (שרמוטה) ובעברית (בן זונה), נופפו בידיים וירקו. אחת לכמה דקות פרצה קטטה של ממש. יד נשלחה לפרצוף, כמו דגל אדום שמניף מטדור מול ראשו של השור במלחמת שוורים. יד נשלחה לחזה.
השעה הייתה שתיים כשבעלי החנויות הגיעו למסקנה שטוב לא ייצא להם מהיום הזה והתחילו לסגור. כל החנויות בעיר העתיקה ננעלות בתריסי ברזל. סגירת החנויות, חנות אחרי חנות, נשמעה כמו תופי טם-טם, כמו הלמות פטישים. בעלי החנויות התחננו לשוטרים, תעשו משהו. כשראו שמהם לא תבוא להם ישועה - ארזו את הסחורה פנימה וסגרו.
בין המחנות עמדו שני קציני משטרה וחוליות של מג"ב. הנוכחות המאסיבית של השוטרים מנעה אובדן שליטה. כל קטטה הסתיימה תוך דקה, בהפרדת כוחות. מפעם לפעם רצו המג"בניקים למעלה ולמטה, במרדף אחר מישהו חשוד, ואחר כך חזרו מתנשפים. לא פשוט לטפס בסמטאות האלה עם אפוד ונשק. קציני המשטרה ריסנו את הנערים היהודים בדיבור ואת הערבים בצעקות "יאללה שבאב, הביתה", ובדחיפות למטה, אל מחוץ להתקהלות.
היהודים והערבים קיללו את השוטרים אבל גם הלשינו באוזניהם. "תראה מה הוא עושה לי", צעק נער יהודי שקיללו אותו. "תראה איזה בלגן הם עושים פה", צעק צעיר ערבי. הוא אמר שיהודי עישן לו בכוונה לתוך הפרצוף. יאללה אימשי, תלכו מפה, אמרו השוטרים לכולם. היה חשוב להם להבטיח את הזרימה. "נראה אותם, שיבואו בלי משטרה, פייר פייט", אמר לי צעיר פלסטיני. "מי הוא בכלל שייקלל את מוחמד? מי הוא שייקלל את האמא שלי?". צעיר אחר ביקש לכתוב משהו בפנקס שלי. FREE PALESTINE, כתב, וחתם את שמו בערבית.
לא רק המשטרה הגנה על הנערים, אלא גם ההליכה בחבורה - עשרה, 20 נערים, במקובץ. קראתי להם נערים - אולי נכון יותר היה לקרוא להם ילדים. הם לא היו רחוקים מגיל בר מצווה. "נקמות", צעקו במקהלה נערים שירדו משער שכם. אחדים לבשו תפילין. אולי חשבו שהתפילין ינסכו בהם אומץ, או אולי חשבו שיגנו עליהם מסכין, אבן או יריקה. מאוחר יותר הגיעו גם כנופיות "לה פמיליה" ו"להב"ה". הם התהדרו בקריאות "מוות לערבים".
התפרעויות ודגלי פלסטין במזרח ירושלים
(צילום: אריק מרמור)
פרמדיקים של הסהר האדום, צעירים וצעירות באפודים כתומים, עמדו בהיכון, למקרה שהקטטות יולידו פצועים פלסטינים. גם פרמדיקים של מגן דוד אדום היו שם, לטפל ביהודים. כל עם ופצועיו. היה חם ויבש, עם התחלה של אובך, כמו שקורה הרבה בירושלים לקראת סוף האביב. לפי נתוני המשטרה, יותר מ-20 אלף חוגגים הגיעו אל הכותל, רובם משער שכם, מיעוטם משער יפו. מיעוט קטן, רובו המכריע קטינים, התגרה והתפרע. האחרים באו לחגוג ולהעביר מסר.
ירושלים היא בירת המדינה שלי והעם שלי. היא עיר חשובה ומרתקת. מגיע לה יום בשנה שמוקדש רק לה. חבל רק שמגזר אחד, מגזר המתנחלים, השתלט על היום הזה וכבש אותו לעצמו. זוהי זכותם, כמובן. אבל להשתלטות יש מחיר: פרט לבודדים, לא ראיתי אתמול אנשים שאינם חובשי כיפה סרוגה בין החוגגים. לא חילונים, לא חרדים. רק מה שמכנים ציונות דתית ימנית. יום ירושלים ממלא בלוח של הכיפות הסרוגות תפקיד דומה למה שהיה בעבר 1 במאי במפלגות השמאל.
יותר משזאת סיבה לחגיגה זאת סיבה להתרסה - התרסה כלפי ממשלה שאיננה ימנית מספיק לטעמם, ובעיקר התרסה כלפי עצם נוכחותם של ערבים, בירושלים ובשטחים. לא אהבת ירושלים אלא שנאת ערבים. ואכן, העיר העתיקה לבשה אתמול חזות של עיר כבושה: החנויות הסגורות, גודש האנשים במדים ומחוות השנאה של התושבים.
בבוקר הייתי בלוד, עיר שהקיזה דם באותו מועד בשנה שעברה. 15 אוטובוסים, אולי יותר, מהחברה לפיתוח בנימין, פיתוח השומרון, פיתוח הר חברון - הביאה את נערות האולפנות ונערי הישיבות למצעד בעיר. הכל עבר בשלום, כצפוי, אבל כל אחד ידע למה מתקיים המצעד - כדי להתריס מול הערבים. ירושלים כתירוץ.
אחר הצהריים התקיים בגבעת התחמושת האירוע השנתי של גדוד 66, גדוד הצנחנים שאיבד 30 מלוחמיו בקרבות מרים בירושלים - גדוד המילואים שהיה לי הכבוד לשרת בו. ותיקי הגדוד מגרדים את גיל 80. איש מהם לא רקד על הגבעה, אלא רק הזכירו את הנופלים, את קשיי הקרב ואת המאמץ לשמור על צלם אנוש גם בעת לחימה. תהום רבצה בין שער שכם לגבעת התחמושת. שום ריקוד לא יידע לגשר עליה.
