יֵשׁ יָמִים אֲנִי | רויטל חזות, בית קמה
יֵשׁ יָמִים אֲנִי מַצָּב
צְבִירָה מוּצָק
הַכֹּל צָפוּף קָשִׁיחַ
שׁוֹקַעַת בַּמַּיִם
וְהֵם עוֹטְפִים אוֹתִי
לֹא מְאַפְשְׁרִים לִי
לִנְשֹׁם מְכַסִּים אוֹתִי
מִכָּל הַכִּוּוּנִים.
יֵשׁ יָמִים אֲנִי מַצָּב
צְבִירָה נוֹזֵל
גְּמִישָׁה זוֹרֶמֶת
רויטל חזותללא
מְכַבֶּה שְׂרֵפוֹת
וּכְאֵב שֶׁל לְבָבוֹת
מַרְגִּיעָה וְשׁוֹטֶפֶת
אֶת כָּל הַקֹּשִׁי
יֵשׁ יָמִים אֲנִי מַצָּב
צְבִירָה גַּז
נָעָה בְּחָפְשִׁיּוּת
מַצְלִיחָה לַעֲלוֹת
מֵעַל הַכֹּל לִהְיוֹת
בִּלְתִּי נִרְאֵית וְנוֹכַחַת
וְהַכֹּל קוֹרֶה מַהֵר
וְהָאֵשׁ מֵעֲבירָה
אוֹתִי מִמַּצַּב צְבִירָה
אֶחָד לְמַצָּב אַחֵר
וַאֲנִי רַק רוֹצֶה
לַעֲצֹר
לְהַמְשִׁיךְ לִבְחֹר לְעַצְמִי
בְּאֵיזֶה מַצַּב צְבִירָה אֲנִי
רוֹצֶה לִהְיוֹת הַיּוֹם מָחָר
וְשָׁאַף אֵשׁ לֹא תִּבְעַר
בְּלִי רְשׁוּתִי.
לחשוב מעבר לעכשיו | רמי שני, באר שבע
לאסונות יש כוח מיוחד, שמצליח ליצור משהו חדש. הוא אחר, המשהו הזה, ובגישה נכונה יש לו מעמד נכון בחיים, כדי להיאחז בו. מציאת הגישה הנכונה היא הדרך לשמר זיכרון תוך כדי קיום המשך החיים בנתיבם הראוי. מול הרס הקהילות צריך לראות את הרועות והרועים, שידעו לצקת את התוכן הנכון למרחב שנוצר, להתייצב בראש, ולקחת את אלו שיבחרו להישאר בקבוצה קדימה. הרבה קדימה.
רמי שניהזמן הזה, שבו כל קהילה מכונסת עם עצמה, הוא העת למצוא את אלו, כדי שהיום שאחרי יהיה מוכן, טבול בהיגיון אנושי ומעצב את משב התנופה הראשונית באופן שיאפשר המשכיות. עכשיו כואב. יש אחרי עכשיו וצריך להתכונן אליו. היד המנהלת צריכה להיות מחוברת לחשיבה אחרת, עם חזון מדויק. חשיבה שיש בה ראייה כלכלית לצד חמלה והבנה. חשיבה שהקהילה בראש, אבל ליחיד יש מרחב וחופש פעולה רחבים. לשם כך צריכה המדינה לאפשר לכל אלה להתקיים באותה סביבה שבה החלו ושם התרסקו, שם הם ייבנו מחדש.
עשה שאשכח | מיטל פאר, כרמית
עֲשֵׂה שֶׁאֶשְׁכַּח.
עֲשֵׂה שֶׁלֹּא אֶזְכֹּר שֶׁגָּדַלְתִּי שָׁם.
שֶׁהַפְּרֵדָה לֹא תִּהְיֶה כִּלְ כְּךָ כּוֹאֶבֶת.
עֲשֵׂה שֶׁהַדְּאָגָה תִּמָּחֵק וְתַכְנִיס מָקוֹם לִנְשֹׁם.
עֲשֵׂה שֶׁלֹּא אֶהְיֶה קִבּוּצְנִיקִית.
שֶׁלֹּא אַכִּיר עַד כַּמָּה זֶה חוֹרֵךְ אֶת הַנֶּפֶשׁ לִשְׁכֹּל מִשְׁפָּחָה. בֶּן קִבּוּץ.
עֲשֵׂה שֶׁלֹּא אֶזְכֹּר יַלְדוּת נִפְלָאָה שֶׁל מַחֲנַיִם וּקְרֶמְבּוֹ בַּדֶּשֶׁא.
עֲשֵׂה שֶׁאֶשְׁכַּח אוֹתָהּ לְגַמְרֵי.
עֲשֵׂה אוֹתָהּ יַלְדוּת נִשְׁכַּחַת.
מיטל פארללא מִתְחַנֶּנֶת שֶׁהַשְּׁבִילִים הַיְּרֻקִּים הַיְּפֵהפִיִּים הַמֻּשְׁרָשִׁים בַּקִּבּוּץ וּבִי לֹא יִהְיוּ חֲרוּטִים בַּלֵּב.
וְלֹא יוֹבִילוּ אוֹתִי אֶל כָּל אֲהוּבַי.
עֲשֵׂה שֶׁלֹּא אֵדַע אֵיךְ לָלֶכֶת בָּהֶם.
בְּעֶצֶם עֲזֹב אוֹתִי.
עֲזֹר לָהֶם.
עֲשֵׂה אוֹתָם שֶׁהַכֹּל כְּמוֹ אָז.
עֲשֵׂה שֶׁיַּחְזְרוּ לָהֶם הַחַיִּים לָעֵינַיִם.
עֲשֵׂה שֶׁיַּחְזְרוּ הַחַיִּים.
ועמך כולם צדיקים | הרב יוסף ברוך פרומר, עומר
בערב שמחת תורה רקדו בבית הכנסת הדרומי שלנו עשרה ילדים וילדות קטנים במעגל, סביבם התקבצו עשרות מבוגרים. הסתכלתי עליהם בשמחה ובאהבה, הם העתיד שלנו.
בבוקר החג התעוררנו בשש וחצי לקול אזעקה. רצתי עם רעייתי ובני הפעוט לממ"ד. חיללתי שבת וקראתי בטלפון כדי להבין. בשעה 8 בבוקר שלחתי הודעה בידיים רועדות: "לא תתקיים תפילה בבוקר". מאז היו בעומר יותר מדי הלוויות. ניר פורטי, בן לחברי הקהילה, נער מנעריה שבגר, עדיין נעדר. עינוי הדין של משפחתו בלתי אפשרי. שניים משלושת ילדי משפחת מתיאס-טרואן, ששני הוריהם נרצחו בחולית, עלו אצלנו לתורה בבר/ת מצווה. הרבנים, הרבות ומלמדת הילדים שלימדו אותם, הגיעו להלוויה ולשבעה. נכנסו להם ללב התלמידים. הרב אייל ששון, התותחן שלי ממלחמת לבנון השנייה, המתגורר באופקים, סירב לצאת את העיר ולבוא עם משפחתו לישון ולנפוש אצלי בבית. "יש להם יותר מדי עבודה ביישוב", הסביר והוסיף: "לחיות בפריפריה זה קשה, ופריפריה תחת אש עם מחבלים שמסתובבים ברחובות זה עוד יותר קשה. יש מעוטי יכולת הצמאים לעזרה". הבנתי את אייל ובירכתי אותו בליבי.
הרב יוסף ברוך פרומרללאחבר הקהילה שלח לי טקסט אתיאיסטי שכתב הרב הישראלי-הומניסטי, שרגא בר און. בבוקר שאחרי שוחחנו בינינו על אלוהים ואדם. כשקראתי את הטקסט, הסכמתי לרגע עם כל מילה. הסתר פנים. "אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך. גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד" (מוהר"ן זצ"ל). גם האמונה החילונית הצרופה באדם סדוקה בימים אלה. הומניזם ואהבת אדם אינן תרופות קסם מרפאות כל. יש לאהוב את הראויים, המתנדבים, המתמסרים לאחר, מוסרי הנפש ואורזי החבילות, אבל גם להיות אמיצים וכנים מספיק להודות באובדן צלם האדם של הרוצחים.
בתוך החושך הזה הלב שלי מתרחב ומתמלא תקווה מכל הטוב שיוצא מעם ישראל, "ועמך כולם צדיקים". אנחנו עוד נראה את הימים האחרים.
זה לא חלום בלהות, זו המציאות | מיכל אייזן-נבות, מחניים
בכל פעם שאני מגיעה לרגע שבו אני חושבת שראיתי כבר את הכי נורא, מגיעה עוד עדות, עוד תמונה, עוד סרטון. בכל לילה אני הולכת לישון כשהנשימה כבדה, חסרת אוויר, ואני מתעוררת לעוד בוקר שבו אני מבינה שזה לא חלום בלהות, שזו המציאות.
מיכל אייזן-נבותללאאני מבועתת מהמחשבה שאנחנו מוקפים במפלצות אכזריות, שביצעו זוועות ברמה בלתי נתפסת. שום במאי בסרט אימה לא היה יכול לכתוב תסריט כזה מרושע. אני רוצה להגיב על דברים שאנשים אומרים לי או כותבים, ואני לא מוצאת את המילים. איך אפשר לנחם? מה עוד אפשר להגיד? אני דואגת למדינה שלי, לחטופים שלנו, לחיילים שבחזית. אני חרדה ממה שהיה וממה שעתיד עוד לקרות.
יש משפט שאומר: "זה שאתה נושם, לא אומר שאתה חי". אני חיה ונושמת, אבל לא לזה קוראים חיים.
מעוניינים לכתוב לנו? mesaprim23@gmail.com
