השבוע, שבעים ושמונה שנים אחרי הקמתה גילתה מדינת ישראל את החילונים. מתברר שהם היו כאן כל הזמן - שילמו מיסים, עשו מילואים, המציאו את הכפתור שמזמין מונית, גידלו חדי קרן בהרצליה, החזיקו רמזורים, אוניברסיטאות וחדרי מיון. ואז הבחין מישהו במזוודות ליד הדלת, ומאותו רגע אין עוצר לגילויי החיבה. בן לילה שודרגו מסמולנים מנותקים לאחים יקרים, אחווה בתעריף חירום. געוואלד, החילונים עוזבים.
(צילום: shutterstock)
עד לא מזמן היה היורד בדיחה לאומית. נסע לברלין בגלל מילקי, מפונק, תלוש. קראו לו יורד, בלי שיפוטיות חלילה, סתם מילה בעברית שכל כולה שיפוטיות. ואז פורסמו הנתונים, יותר מרבע מיליון בשלוש שנים, והבדיחה הוקפאה.
עם ישראל גוף אחד, נזכרו פתאום, כולנו איברים זה לזה. ואם גוף אחד, אז מוח אחד, ולמוח, כידוע, שתי אונות. הימנית ממונה על החזון, האמונה והתמונה הגדולה. השמאלית, המכונה במקומותינו שמאלנית, קיבלה את השאריות: שפה, חשבון, היגיון, אותיות קטנות. בין השתיים מגשר כפיס המוח, מאתיים מיליון סיבי תיאום. בישראל הוא בשיפוצים מאז 2023. ואז בוקר אחד מגישה האונה השמאלנית בקשה לדרכון פורטוגלי, והגולגולת כמרקחה. באונה הימנית כבר עולה ההצעה הקבועה, שתלך מי צריך אותה, כריתת אונה.
חמישים-חמישים אבל עם הדרת נשים
במקום כריתה מונחת עכשיו על השולחן עסקה נדיבה להפליא. אתם תביאו את המיסים, המילואים, הרפואה והאקזיטים, אנחנו נביא את החזון והגאולה. חמישים-חמישים, אבל עם הדרת נשים. ואם תעז האונה השמאלנית לבקש שותפות בחזון, בג"ץ עצמאי, גיוס לכולם, תחב״צ או סתם, רחמנא ליצלן, קפה בשבת יוסבר לה בסבלנות מתנשאת שאינה מבינה את המבנה הנפשי. הנוירולוגיה מכירה את המבנה: בפגיעה ימנית מפסיק החולה לראות את צד שמאל, אוכל חצי צלחת, מצייר חצי שעון, ובטוח שלא חסר דבר. שוויון בנטל יידון בוועדה, הוועדה תוקם אחרי החגים, והחגים השנה נמשכים שנה. את החרדים והערבים אין טעם לחפש בטורי הבהלה, הם מסתתרים שם תחת שם הצופן דמוגרפיה.
סבא רבא שלכם לא העז לחלום על פקק באיילון. נכון. אבל מי שאורז לא משווה את עצמו לשטעטל של סבא רבא. הוא משווה גן ילדים לטורונטו 2026, והתוצאה, איך לומר, אינה מחמיאה
כי החילוני עגלה ריקה הוא. כך נפסק לפני שבעים שנה בפגישה ההיא עם הזקן. עגלה ריקה, הדוניסטית, רודפת מבצעי לואו קוסט. חבל רק שאיש לא טרח להציץ במטען. נוסעים שם שפינוזה, גדול הפילוסופים היהודים, שהוחרם בזמן אמת, החרם בתוקף עד היום אגב, איש לא התפנה לבטל, האנושות הסתדרה. הרצל, עיתונאי וינאי שלא המתין למשיח, פשוט קבע לו פגישה בבאזל. ואיתם איינשטיין, מנדלסון ופרויד, כי המדף החילוני לא בודק תעודת כשרות בכניסה. סחורה שהאנושות כולה חיה ממנה עד היום, בעגלה שהוכרזה ריקה. וצריך ביטחון עצמי נדיר כדי להתייצב מול המדף הזה, בשם העגלה המלאה בפסקי הלכה על שמיטה, נידה ועירוב, ולקבוע שאין עליו כלום, ושבעליו זקוקים בדחיפות לשיעורי העשרה באהבת הארץ. וכן, שמתי לב. המשפט הקודם מכריז על עגלתו של הזולת שהיא ריקה, בדיוק החטא שבגללו התכנסנו. ההיפוך מכוון. צורב בצד המקבל, נכון? עכשיו תארו לכם שבעים שנה כאלו.
רבע מיליון איש בגשם למען סעיף בחוק יסוד
וריקן או לא, שנה שלמה מילא ההדיוט הזה כיכרות בכל מוצאי שבת סביב רעיון מופשט אחד, שלטון החוק. בלי רב, בלי הבטחת עולם הבא, רבע מיליון איש בגשם למען סעיף בחוק יסוד. בפרוטוקול תויק האירוע תחת פוליטיקת זהויות, ושני עמודים אחר כך נכתב שאין לציבור הזה נרטיב. יש לו, אגב, ישן, כתוב, עם מספר קטלוגי בגנזך המדינה ונושא את חתימות חברי מועצת העם. היה פעם יהודי שהציע לוותר על נדל"ן תמורת שלום. אבל בדקדוק המקומי, ויתור הוא פועל חד-כיווני. מה שנכבש לא ישוחרר, ומה שעומד למכירה רשום על שם האונה השמאלנית.
אלון קורנגריןצילום: נגה קורנגריןולמי שנחנק כאן מוגשת עכשיו תרופה חדשה: להאהיב. שימו לב לבניין, הפעיל. העברית שומרת אותו למצבים שבהם עושים למישהו משהו: להאכיל, להרדים, להשפיל, להכריח, להאהיב. יוקם מטה, תוכרז משימה לאומית, יודפסו שירונים. המוסדות קורסים, והמענה המבצעי הוא ערב שירה בציבור, ובו השיר הנושן שתוהה אם נשאר עוד משהו לתת, מושר באוזני העשירון שנתן הכי הרבה, והוא עוד נדרש להצטרף לפזמון. ואם השירה לא תספיק, יופעל נשק יום הדין, הפרופורציות. סבא רבא שלכם לא העז לחלום על פקק באיילון. נכון. אבל מי שאורז לא משווה את עצמו לשטעטל של סבא רבא. הוא משווה גן ילדים לטורונטו 2026, והתוצאה, איך לומר, אינה מחמיאה. אורוול שרטט פעם מיניסטריון שעוסק בזה בדיוק, ואכן בעמוד האחרון ווינסטון אוהב. מיניסטריון האהבה האהיב עליו את האח הגדול.
חז"ל, כרגיל, הקדימו את כולם. אהבה התלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. האהבה הגדולה הזאת תלויה במזוודה. ברגע שתיפתח המזוודה ויוחזרו החולצות לארון, תתאדה האהבה, והאונה השמאלנית תשוב להיות מנותקת, הפעם גם קלינית, שונאת ישראל, ברלינאית בהמתנה. ולכן, חילונים יקרים שלי, עצה אחת לי אליכם. הישארו. באמת, הישארו, הארץ הזאת זקוקה לכם יותר משהיא מוכנה להודות. אבל את המזוודה אל תפרקו. השאירו אותה בסלון, ארוזה, בולטת, מול האורחים. מאז שארזתם אותה, לא הייתם אהובים כל כך.
פרופ' אלון קורנגרין הוא חוקר מוח במרכז גונדה לחקר המוח באוניברסיטת בר-אילן
