מה שהתנהל בחודשים האחרונים כמחלוקת מנומסת למחצה של תדרוכים אנונימיים בין מפלגות גוש האופוזיציה, הסלים השבוע למלחמת הכול בכול. תאריך לפיזור הכנסת עדיין אין, ומערכת הבחירות עוד לא החלה באופן רשמי, אבל בקרב השחקנים שמשמאל לליכוד הקמפיינים כבר בעיצומם. זה כולל עקיצות פומביות, חילופי דברים ברשתות ובראיונות לתקשורת, ואווירה כללית עוינת בין מפלגות שמתקוטטות ביניהן על המנדטים הנודדים בתוך הגוש. על משיכת קולות מהצד השני – מחנה נתניהו - מעטים עדיין מעיזים לדבר בקול.
יריית הפתיחה להסלמה הייתה ההצהרה של ראש האופוזיציה יאיר לפיד בישיבת הסיעה השבועית של יש עתיד, שבה אמר שסכנה ממשית מרחפת מעל הסיכוי לנצח בבחירות המתקרבות. לפיד מבין את נפש הקולגות שלו במפלגות האחרות, ולא פחות מזה מבין את הדינמיקה הפוליטית שעשויה להתפתח אחרי התבטאות כזאת, ולכן חשב שסטירת לחי מטאפורית כזאת היא מה שהמחנה צריך כדי להתעורר.
2 צפייה בגלריה
עוד מעט יהיה מאוחר. איזנקוט, לפיד, בנט, ליברמן, גנץ וגולן
(צילום: שלו שלום, יאיר שגיא, יובל חן, אלכס קולומויסקי)
הגוש לא ינצח, הוא אמר ביום שני, ולא נוכל להרכיב ממשלה אם יש עתיד לא תהיה גדולה. הבוקר (רביעי) הוא המשיך את הקו התוקפני וביקש לבדל את עצמו מיאיר גולן והדמוקרטים ("המרחק ביני ובינו הוא כמו המרחק ביני לבין הליכוד"). לאחר מכן תקף גם את נפתלי בנט, כשרמז שלא ניתן יהיה לסמוך עליו שלא יישב עם נתניהו אחרי הבחירות.
יש כנראה שתי סיבות עיקריות שגרמו ללפיד ללבות את האש דווקא עכשיו ולצאת למתקפה החריפה מול שותפיו. הראשונה לא חדשה: הוא משוכנע שחלק מהשחקנים האחרים במרכז-שמאל מזיקים מבחינה אלקטורלית לו בפרט ולמחנה בכלל. הכוונה בעיקר ליאיר גולן, שלא רק סוחב על גבו דימוי של שמאל מקצין, אלא מקפיד לתחזק זאת בממוצע פעם בשבוע עם התבטאות מושכת אש כזאת או אחרת.
הסיבה השנייה שבגללה בחר לפיד בתזמון הנוכחי היא שלדעתו כמה מראשי המפלגות, כמו גם הסקרים, מוכרים לציבור הליברלי בישראל חלומות שווא על סיום עידן נתניהו. לפיד סבור שהגיע הזמן להתעורר כי עוד מעט יהיה מאוחר.
לזכותו אפשר להגיד שהמהלך הצליח להזיז משהו. בנט אכן נדחק לפינה ונאלץ לשחרר הצהרה רפה על כך שלא יישב בממשלת נתניהו, וגם בקרב המצביעים מתחזק הלחץ לארגן את השורות ולהתאחד באופן כזה או אחר. אבל השורה התחתונה לא השתנתה: המלחמה על קולות המרכז-שמאל והימין הרך נמצאת בעיצומה.
מה שמפתיע הוא שיש עדיין מי שמופתעים מכך שבמקום להשקיע את כל המשאבים בהחלפת שלטון נתניהו, עסוקה האופוזיציה בקרבות בוץ פנימיים. לאורך רוב השנה האחרונה חבריה אמנם דיברו על איחודים, אבל בפועל נצמדו לטקטיקה של פילוגים.
גדי איזנקוט נפרד מבני גנץ ויצר שתי פלטפורמות חדשות, שלא תורמות להגדלת הכוח אלא בעיקר מסכנות את הגוש. איזנקוט גם הגדיל לעשות, ובמקום לתפור חיבורים עדינים בחדרי חדרים הוא בחר ללכת עם זה לתקשורת. חבריו לגוש הרימו גבה, והתעורר בהם החשד שמה שמעניין את יועציו זה לא החיבור אלא הדיבור. ההתנהלות שלו תרמה לחוסר האמון הבסיסי והעכירה את האווירה. במקום לשבת בארבע עיניים ולשבור ימינה לבנט או מרכז-שמאלה ללפיד, איזנקוט הולך ישר. לא ברור לאן.
ההצהרה של לפיד ביום שני:
לפיד: "כבר ממש לא בטוח שהגוש ינצח"
(צילום: ערוץ הכנסת)
זה לא נגמר באיזנקוט. בנט כבר עמוק בתוך המרוץ ונהנה ממעמד של מוביל הגוש, אולם חבריו עוד לא ויתרו על המנדטים שחונים אצלו ומאופיינים בפריכות המוכרת. ברקע מתקוטטים ביניהם לפיד (שלמרות המומנטום השלילי מחזיק במפלגה שהוכיחה עמידות), יאיר גולן (שנהנה מהתהילה של שחקן רענן בסיבוב הראשון) ואביגדור ליברמן, שמאחוריו בייס יציב.
כולם כולל כולם שוחים אנה ואנה באותה בריכת מנדטים צפופה, ומציעים למצביעים הפוטנציאליים את אותה סחורה בשינויים מינוריים. קרבות הבוץ עלו השבוע שלב משום שברור שהבלגן בגוש חייב להיפתר בקרוב, באמצעות איחודים שיגבו מהשחקנים השונים תג מחיר - מי יעמוד בראש, איך תורכב הרשימה, מי יוותר למי - אז בדרך כולם מקצינים עמדות ומקווים לטוב.
כמו לכל אורך העשור האחרון, שוב זועק לשמיים הפער התהומי מול התנהלות המחנה הנגדי. שם יש קודקוד אחד מובהק שמבין היטב את משחק הגוש. נתניהו לא מפריע לשותפיו אלא מקדם אותם עד שהם מגיעים לכוח יציב ופרופורציונלי. אם יראה מועמדים שמתקרבים לאחוז החסימה, הוא יתפוס אותם באוזניהם ויכפה עליהם איחוד. אם צריך הוא גם ישריין מישהו מהם אצלו.
נתניהו יודע ש-35 מנדטים לליכוד לא שווים דבר אם אין יכולת להקים ממשלה. בצד השני מתקשים להפנים את המתמטיקה הפשוטה. חמור מכך: לא רק שהם לא פועלים לפי תיאוריית הגוש, אלא שכל מועמד שמצפה ל-10-8 מנדטים רואה בעצמו ראש ממשלה עתידי. בשלב זה נראה שכל אלה שמצהירים שבאו לתקן, בפועל מתעקשים להרוס. בעיקר לציבור שלהם.
