"בשני שרוולים הקשורים לצוואר רק הסוודר חיבקם מעורף. נעליים נוקשות, ילקוטים, סעודה של זיתים ופרי תומר, וספלי אלומיניום קמוטים ורעות, וקורבן לאין אומר". (נתן אלתרמן, "מסביב למדורה").
שישה בתים, שש שורות האחד, נדרשו לנתן אלתרמן כדי לשרטט ביד אמן את דיוקנו של דור תש"ח. ב-7 במאי 1948, שבוע לפני קום המדינה, פורסם שירו "מסביב למדורה" בעיתון "דבר". לימים יהפוך ללהיט של צוות הווי צנחנים בלחנו של יאיר רוזנבלום ובביצועה של דורית ראובני.
כשמאזינים לשיר בחלוף 77 שנים הוא נשמע כשריד מעולם שהיה ואיננו עוד. אבל שני דברים לא השתנו מאז, ואלה הם הרעות והקורבן לאין אומר, בלשונו של אלתרמן.
את הרעות הזו ביטא סרגיי לוּט, צלף בגדוד 13 של גולני, כשזעק לפינוי רפואי בעודו מטפל תחת אש במפקדו וחברו, שילה כרמי, שנפצע בכפר עזה. בהודעה מוקלטת ששלח בצוהרי 7 באוקטובר מהטלפון של שילה, אמר סרגיי: "בקיצור, יש לנו פצוע בכוח. קיבל כדור ביד, שמתי לו קאט (חוסם עורקים, י"ק), קאט לא עזר אז אני מחזיק לו נקודת לחיצה. כרגע הוא בהכרה, מדבר איתי, אבל אנחנו צריכים - חייבים - פינוי דחוף. חוזר עוד פעם: חייבים פינוי דחוף".
כשאתה רואה אותם יושבים זה לצד זה על הספה בדירת השיכון הזעירה של סרגיי, בבניין רכבת בעיר התחתית בחיפה, אתה מבין רעות מהי. ולצד הרעות, הקורבן. המחיר הקשה מנשוא ששילם הדור הזה בשנתיים האחרונות - בחייו, בגופו, בנפשו.
בניסיון לשרטט את דיוקנו של דור 7 באוקטובר וחרבות ברזל, מקבילו העכשווי של דור תש"ח, נפגשתי עם לוחמים ולוחמות, מפקדים ומפקדות, חלקם נפצעו בקרבות, רבים מהם מצולקים בנפשם. לצד אלה פגשתי בשנתיים האחרונות כעיתונאי עשרות רבות מנציגיו של "דור הטיקטוק" שנולד מחדש כדור הגבורה - בשטחי הכינוס ובמחלקות השיקום, בלחימה בחאן יונס ובהיתקלות עם מחבלים בשג'אעיה, בתוך הטנק בג'באליה ובין הריסות רפיח. הפרויקט מתמקד בחיילי החובה, ילידי העשור הראשון של שנות האלפיים, אבל אי-אפשר שלא להזכיר כאן את תרומתם האדירה של אנשי ונשות המילואים ואת המחיר ששילמו – הם ומשפחותיהם.
"או שאנחנו זזים מפה, או שאנחנו מתים"
אחרי חמישה מחבלים שהוריד, סרגיי לוט (23) הפסיק לספור. "פשוט נכנסתי למין מדיטציה, לדרוך את הנשק ולסחוט את ההדק, לדרוך את הנשק ולסחוט ההדק", שיחזר.
זה היה בבוקר 7 באוקטובר 2023. כוח ממחלקת הצלפים של גדוד 13, בפיקודו של שילה כרמי (23), היה בכוננות עם שחר, כשהחלה המתקפה. הם תפסו עמדה על סוללת עפר, סמוך לקיבוץ נחל עוז. "ואז אני מזהה את המחבל הראשון, עם נשק וסרט של חמאס על הראש. מוריד אותו. ואז עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד עשרות, שרק באים ובאים ובאים", סיפר סרגיי.
14 צפייה בגלריה
"היינו ככה צמודים אחד לשני באותו בוקר". שילה כרמי (מימין) וסרגיי לוט
(צילום: עמרי שטיין)
כוח הצלפים היה היחיד שחצץ בין נחשולי הנוחבות לבין הקיבוץ. "בדיעבד אני יודע שהורדנו בשעתיים הראשונות 70-60 מחבלים", אמר שילה.
כמה לוחמים הייתם?
"חמישה".
המחבלים חשבו כנראה שעומד בפניהם כוח הרבה יותר גדול, ופנו לכיוון כפר עזה. תחמושת רובי הצלפים הלכה ואזלה, ושילה יצא לכיוון מוצב עלומים כדי לחדש את המלאי. "בדרך אני מקבל טלפון מדניאל בוני המ"פ: 'אני בכפר עזה, המצב פה על הפנים, תגיעו כמה שיותר מהר'".
משימתם הייתה כפולה: להילחם במחבלים ולהציל אזרחים. היו שחששו לצאת מהממ"ד גם כשחיילי צה"ל עמדו מעבר לדלת. "אני צועק: 'צה"ל! צה"ל!'. לא פותחים", תיאר שילה. "הדיירים כבר ידעו שחלק מהמחבלים מדברים עברית ולובשים מדי צה"ל. ואז, מתוך אינסטינקט, אמרתי: 'קוראים לי שילה, לאמא שלי קוראים ליאת, היא עובדת בביטוח לאומי. אני מפקד בגדוד 13 של גולני'. רק אז הם פתחו. אתה לא יודע איזו הקלה זאת, לראות מישהו בחיים". סרגיי הוסיף: "והם מחבקים ומנשקים אותנו ואני כולי מסריח, אחרי חצי יום של לחימה, לא מבין מה קורה".
14 צפייה בגלריה
"הדיירים לא פתחו את הדלתות". ההרס בכפר עזה אחרי הטבח
(צילום: רויטרס /Evelyn Hockstein/File Photo)
זמן קצר אחר כך, כשהתקדמו בכביש הראשי של כפר עזה, זיהה אחד הלוחמים מחבל, ירה בו והרגו. "ואז", שיחזר שילה, "אנחנו חוטפים מכת אש מטורפת". סרגיי אמר: "התכופפנו, כל אחד תפס מחסה, והשבנו אש". שילה הוסיף: "אני עולה לירות, ממש חושף ככה בקטנה את הכתף, נותן כמה כדורים - וחוטף כדור בכתף. קצת קשה לי לדבר על זה. סרגיי, תמשיך לספר".
סרגיי: "אני רואה שהוא נופל ומתחיל דם סביבו, בודק אותו ומבין שנפצע בכתף. מנסה לשים לו ח"ע (חוסם עורקים), אבל בגלל שהפציעה גבוהה מדי זה לא עוזר לו, אז אני לוחץ לו עם האצבעות על העורק מתחת לעצם הבריח כמו שלימדו אותנו, ותוך כדי מדווח שיש לנו פצוע. הבעיה שאנחנו בשטח השמדה. אמרתי, 'או שאנחנו זזים מפה, או שאנחנו מתים'. אני ועוד שני חבר'ה תפסנו את שילה, סחבנו אותו לאחד הבתים כשכדורים שורקים מעלינו, העברנו אותו מעל הגדר לתוך הגינה, שמנו חיפויים והמשכנו לטפל בו תוך כדי לחימה".
חמש שעות אחרי פציעתו פונה שילה על ידי נהג מהפלוגה, במכוניתו הפרטית של אחד התושבים, לצומת סעד. "משם למחנה שובה, משובה באמבולנס לסורוקה, ומסורוקה במסוק לבילינסון", נזכר שילה. "אם הפינוי היה מתעכב בעוד חצי שעה, היו צריכים לקטוע לי את היד".
כעבור שבוע שוחרר שילה לשיקום בית. חודשיים וחצי אחר כך חזר לגולני כסמל של מחלקת טירונים. סרגיי, שאובחן עם פוסט טראומה, עבר להיות מדריך צלפים במתקן אדם. שניהם כבר משוחררים מצה"ל. כשישבנו בדירתו של סרגיי סיפר שילה שהוא מארגן מפגש ראשון של כל חיילי המחלקה שלחמו ב-7 באוקטובר.
החיילים שלך תמיד יישארו החיילים שלך, הערתי. שילה חיבק את סרגיי, שישב לידו על הספה. "מה זאת אומרת חייל שלי? הוא אח שלי! תראה מה זה: אני ממשפחה דתית מנתניה, הוא עולה חדש. איזו אינטראקציה יכולה להיות לי עם הבן אדם? אבל אני אוהב אותו כמו את אחי הקטן. מה שהוא יבקש ממני לעשות, אני אעשה בשבילו", סיפר שילה.
14 צפייה בגלריה
מימין: מיכאל ורדה, רז יניני ורועי מור. "באותו רגע היה חשוב לי לוודא שכולם בסדר"
(צילום: עוז מועלם)
וסרגיי, שעלה לבדו בגיל 16 מאוקראינה (בגלל המלחמות, פה ובארץ מולדתו, לא ראה כבר ארבע שנים את משפחתו), הוסיף: "וואלה, חשבתי שאני לא אתחבר לאנשים האלה בשום צורה ואופן, ובסוף אתה יושב עם הבן אדם על סיגריה ב-2:00 בלילה, ולא אכפת לך שאתה הולך לקום למשימה עוד שעתיים, כי הוא צריך אותך. וזה מה שעושה את גולני. לא הסמל, לא התג, לא הכומתה - האנשים". שילה סיכם: "האנשים".
"שמחתי שאני זה שקיבל את הכדור"
ב-7 באוקטובר היה מיכאל ורדה (22), מט"ק בחטיבה 401, בהכשרה של חיל השריון בשיזפון. הוא וחבריו הוקפצו מבתיהם כדי להכין את הטנקים למלחמה. "המ"פ שלנו, גיא נזרי, עמד מולנו ואמר: 'חבר'ה, הולכת להיות מלחמה רצינית מאוד. אנחנו ניכנס בעזה בכל הכוח ואנחנו ננצח. מבחינתי, אתם כבר לוחמים לכל דבר. אבל זה לא יהיה קל. תסתכלו ימינה ושמאלה, על חברים שלכם. כנראה שאנשים פה ייהרגו'. הוא לא אמר את זה כדי להוריד לנו, אלא כדי שנבין את גודל האירוע. זרקנו את הטלפונים לצדדים ושעטנו אל הטנקים", סיפר מיכאל.
שנה אחר כך, ב-19 באוקטובר 2024, נפצע רס"ן גיא יעקב נזרי אנושות בקרב בצפון רצועת עזה. כעבור תשעה ימים הוא מת מפצעיו. סמ"ר איתי פוגל, שעמד לצד מיכאל באותה שיחת מ"פ, נפל ברפיח. "יש לי יותר מעשרה חברים בבתי העלמין הצבאיים", אמר מיכאל, תושב ירושלים.
רועי מור (23) מראשון לציון, מפקד בגדוד 890 של הצנחנים, כבר היה אז סמל מחלקה ותיק בגדוד. "7 באוקטובר היה השבת האחרונה שלי בצבא. הייתי אמור לצאת לחופשת שחרור ארבעה ימים לאחר מכן", שיתף. את השבת ההיא הם סגרו במדבר יהודה, במסגרת אימון. משם הוקפצו לעוטף.
רז יניני (21) מבאר שבע התגייסה במרץ 2023, הוכשרה כסיירת מג"ב והוצבה בעיר מגוריה. "התפקיד שלנו היה לסייר רגלית בעיר ולאבטח מקומות הומי אדם". ב-6 באוקטובר 2024, לקראת יום השנה הראשון למלחמה, היו רז וחברותיה במשמרת שגרתית בתחנה המרכזית בעיר. בשעה 14:25 השתנו חייה לתמיד.
נפגשנו בבית הלוחם בתל אביב, שני צעירים וצעירה שבנסיבות אחרות כנראה לא היו נפגשים מעולם. שלושתם נושאים את צלקות המלחמה. שלושתם מתמודדים עם תלאות השיקום. ושלושתם, גם ברגעי הכאב והפחד, דאגו קודם לשלום חבריהם ופקודיהם.
ב-7 באוקטובר, בוקר שמחת תורה, בסביבות 11:00, הגיע רועי עם 19 לוחמים לכיכר סעד והקים עם כוח של יהל"ם נקודת ריכוז פצועים. מפקד הצוות ושאר הלוחמים יצאו להילחם בבסיס נחל עוז. "ב-16:00 אחר הצהריים", שיחזר רועי, "אני מקבל טלפון מקמב"צית הגדוד: 'חמש דקות נסיעה ממך יש קיבוץ שנקרא בארי, יש לנו הרוג ושלושה פצועים מפלוגה מקבילה. אתה הכוח היחיד שזמין. תגיעו לשם'".
שני לוחמים איבד גדוד 890 בבארי: סמ"ר אלי (ולנטין) גנסיה וסמל אריאל אוחנה. רועי נפצע בצהרי יום ראשון, 8 באוקטובר, בהיתקלות עם מחבלים בקיבוץ. "קליע אחד נכנס לתוך הכבד וקליע נוסף פגע לי בירך. בדקה וחצי שאחרי הפציעה עוד המשכתי לצעוק פקודות", נזכר. הוא פונה במצב אנוש לבית החולים איכילוב בתל אביב. "אני מתעורר אחרי חמישה ימים מחובר לצינורות. בהתחלה לא יכולתי לדבר, אז הביאו לי לוח מחיק. השאלה הראשונה שלי הייתה אם כל החיילים שלי בריאים ושלמים".
אתה מתעורר בטיפול נמרץ וזו השאלה הראשונה שלך?
"כן. כשיצאנו לקרב אמרתי לעצמי, 'יש לי 19 חיילים שאני צריך להחזיר הביתה בשלום, ימות העולם'".
14 צפייה בגלריה
סמ"ר אלי (ולנטין) גנסיה וסמל אריאל אוחנה זכרונם לברכה
(צילום: דובר צה"ל, מתוך אלבום משפתחי)
אחרי אשפוז ממושך וחמישה חודשי שיקום, רועי הוא אדם חדש. חזר מטיול של חצי שנה בדרום אמריקה, רץ 7-6 ק"מ בשבוע, עובד בעמותה של פצועי מלחמה ומספר את סיפורו בהרצאות בארץ ובחו"ל. יש לו אפילו אתר משלו. בימים אלה הוא מתחיל לימודי מינהל עסקים ויזמות באוניברסיטת רייכמן.
רז נפצעה בפיגוע מכדורי מחבל בדואי-ישראלי שירד מאוטובוס בתחנה המרכזית בבאר שבע. לדבריה, "קיבלתי שלושה באזור הירך והאגן ועוד אחד בכתף, סנטימטר מהעורק. דרכתי את האקדח ואיך שכיוונתי אותו למחבל, מישהו דפק לו כדור בראש והוא נפל מולי. אני מסתכלת הצידה ורואה את החברה הכי טובה שלי, שירה סוסליק ז"ל, שוכבת על הרצפה. שמתי יד על הפה שלה כדי לבדוק אם נושמת. בדיעבד, אלה היו הנשימות האחרונות שלה".
הן היו צוות של שש שוטרות. שירה נהרגה ועוד ארבע נפצעו. "הגיעו שוטרים ושאלו אותי איך אני מרגישה. אמרתי, 'ירו בי, אבל זה לא משנה עכשיו. איפה כל הבנות?' שוטרת באה אליי ואמרה: 'את חייבת להתפנות לבית חולים'. אמרתי לה: 'אני לא מתפנה לשום בית חולים עד שאני לא רואה את הצוות שלי בעיניים'. כשהתעוררתי בסורוקה אמרתי: 'אני רוצה לראות אותן'. קראו לפצועות האחרות שאראה שהן בסדר. שאלתי מה עם שירה ולא ענו לי", שיתפה.
רק אחרי כמה ימים בישרו לה שחברתה נרצחה. "צרחתי, ביקשתי שכולם ייצאו מהחדר וישאירו אותי לבד", סיפרה רז. מאז היא בקשר עם משפחתה של שירה. "סיפרתי להורים שלה איזו לוחמת ומנהיגה היא הייתה", נזכרה.
מיכאל, מפקד טנק בגדוד 9, נפצע מירי צלף כשיצא עם הצוות שלו לחלץ טנק אחר שנתקע בשטח מאוים. "קיבלתי כדור בחזה וכדור ביד, אבל באותו רגע מה שהיה חשוב לי זה לוודא שכולם בסדר. אתה מכיר אישית את המשפחות של החיילים שלך ואתה לא רוצה לבקר אותן בשבעה. זה היה הפחד הכי גדול שלי. שמחתי שאני זה שקיבל את הכדור ולא התותחן שלי", אמר.
הפעילות בבית הלוחם היא חלק בלתי נפרד מהשיקום, ולא רק בהיבט הפיזי. "זה מוציא אותי מהדיכאון של להיות בבית בזמן שחברים שלי במילואים, נלחמים בעזה", אמר רועי.
מתחילת המלחמה הצטרפו לפעילות בבתי הלוחם אלפים רבים של פצועים חדשים. "הם פוגשים כאן גיבורות וגיבורים שחוו חוויות דומות", אמר יו"ר ארגון נכי צה"ל, עו"ד עידן קלימן, שנפצע בשנת 1992 כלוחם גבעתי בהיתקלות עם מחבלים בחאן יונס. "אני יודע עד כמה חשובים החיבוק הראשוני, הכתף התומכת והדוגמה האישית. ולכן הדור שלנו ניצב לצד הדור הצעיר". על המפגש הבין-דורי הזה מספר רועי כי "חבר'ה בני שלושים וחמש, שש, שבע מבקשים שאספר להם על הפציעה ואומרים, 'שמע, זה לא מה שאנחנו עברנו. כל הכבוד'. הם נותנים לי תחושה של וואלה, זלזלנו בדור שלכם, אבל הוכחתם את עצמכם ביג-טיים".
"ברור שנכנסים לעזה, אנחנו גולני"
אחרי שחרורו החל מאור יחזקאל, ששירת בתור קשר סמג"ד 13 בגולני, לעבוד כמאבטח במשרד ממשלתי בירושלים. שאלתי אותו האם סיפר בראיון העבודה שהוא בוגר הקרב בבסיס נחל עוז, שהיה צמוד לסמג"ד 13 כשזה קיבל כדור בראש, שגרר אותו תחת אש למקום בטוח יחסית, שתפס מיד פיקוד על הכוח.
מאור ענה: "לא סיפרתי. אני לא אוהב להתהדר במה שעשיתי. כל מי שלחם באותו יום הוא גיבור". מכיוון שלא סיפר לאיש, בערב יום הזיכרון האחרון שובץ מאור למשמרת ולא יכול היה לפקוד את קברי חבריו שנפלו.
למרות זאת הסכים להתראיין, כי הוא מבין את חשיבות המעשה שעשה. וההבנה הזו התחדדה ביציאה הראשונה מעזה, כשנסע לבקר את הסמג"ד, רס"ן ניר בוימפלק. "אמא שלו בכתה: 'תודה שהצלת לי את הבן'. זה לא מובן מאליו כי אתה רואה אותו על כיסא גלגלים, לא יכול לדבר. ועדיין מודים לך שהצלת אותו. ואתה אומר, יש לו משפחה, יש לו ילדים, איזה כיף שהצלחנו להציל אותו. רק לראות את החיוך שלהם במקום לראות אותם בוכים ליד הקבר שלו, זה שווה הכול".
האמנת שיישרוד?
"ראיתי אותו נלחם על חייו במשך 9-8 שעות, כשסביבנו עשרות מחבלים, עד שהימ"מ חילצו אותו. אז היה לי ברור שישרוד. הוא אריה".
מאור בן 22 מהיישוב אדם שבחבל בנימין, האמצעי מבין חמישה אחים ואחיות, התגייס ליחידה הרב-ממדית ורגע לפני סיום ההכשרה נפצע בברך ועבר לגולני. סיפור גבורתו וגבורת חבריו לחפ"ק ב-7 באוקטובר יכול למלא ספר עב-כרס, אבל לא פחות חשוב הוא סיפורו של הגדוד שספג את המהלומה הקשה ביותר בשבת הארורה - 42 הרוגים - וקם על רגליו.
"את השבת הראשונה שאחרי 7 באוקטובר עשינו בצומת סעד", סיפר. "אנשים מאוד-מאוד כאב להם, היו מאוד מתוחים וכל בום העיר אותם. ואז ישבנו לארוחת שישי, ותומר המג"ד (סא"ל תומר גרינברג ז"ל, י"ק) אמר לנו שאנחנו גולני, ושאנחנו נקום מזה, ושהלוחמים שנפלו מסתכלים עלינו מלמעלה ושאסור לנו להישבר כי אנחנו דור הניצחון, כמו הדור של מלחמת יום כיפור. ופתאום כל הגדוד היה באווירה אחרת".
הייתה אווירה של "בואו ניכנס כבר לעזה"?
"בטח. בואו ניכנס, נגמור אותם. כמה ימים אחרי 7 באוקטובר אני מדבר עם חברים שלי מחטיבות אחרות. אמרו לי, 'מה, אתם נכנסים לעזה אחרי מה שקרה לגדוד?' אמרתי להם, 'מה זאת אומרת? ברור שאנחנו נכנסים לעזה, אנחנו גולני'. אמרו לי, 'אתם מטורפים'".
ב-12 בדצמבר 2023, כשלחם הגדוד בשג'אעיה, הוקפץ מאור לזירת אירוע רב-נפגעים. "קיבלנו דיווח שגם תומר המג"ד נפגע. אני ניגש לאחת האלונקות, ורואה את תומר שוכב עליה. מישהו שם לו אצבע על העורק של הצוואר ומתרומם עם פרצוף של: די, נגמר. באותו רגע אתה מקבל כאפה של החיים. ואתה לא מאמין שזה קרה לתומר, שהיה מודל לחיקוי לכל אחד בגדוד. זה היה נר שישי של חנוכה, וכשהדלקנו נרות בחפ"ק כולנו היינו בשקט, בבאסה. עד ששראל הסמג"ד, אחיו של רס"ן בניה שראל ז"ל שנפל בצוק איתן, אמר לנו, 'אין מה לעשות, זו מלחמה. אם כבר למות, תומר היה מעדיף למות במלחמה'. והמשכנו הלאה. כי אין ברירה. אין לנו ארץ אחרת", נזכר.
"היא הייתה רואה אותי במדים ומתחילה לבכות"
על הספה בבית משפחת ברזילי במזכרת בתיה יושבות חמש נשים צעירות. יש משהו בגיל הזה, 21, שממלא את חלל החדר באנרגיה מתפרצת. אבל גם כשהן נקרעות מצחוק, ומתפרצות בלהט זו לדבריה של זו, רובצת מעליהן עננה קודרת. לכל אחת מהן יש חור בלב בדמותה של אושר שמחה ברזילי ז"ל, שנוכחת כאן אף שאיננה.
הן סיפרו על אושר האהובה והכריזמטית שהצליחה לגבש סביבה חבורה של 13 בנות; ועל אושר הסמב"צית שניהלה את חמ"ל נחל עוז עד הרגע האחרון, גם כשהיה ברור שזה הסוף, ומכיוון שהייתה היחידה עם טלפון נתנה לחברותיה להתקשר למשפחותיהן ולהיפרד; ועל אושר הגאונה וטובת הלב שעזרה במתמטיקה לכל מי שהתקשתה, שלמדה מדעי המוח והתנדבה במד"א וטיילה וניגנה והייתה תמיד במרכז העניינים, והצדיקה את שני שמותיה - אושר ושמחה.
"מעטים האנשים שאתה יכול להגיד עליהם שהם טהורים ב-100%, שאין בהם טיפה של כוונה רעה, ואושר הייתה כזו", העידה דנה לוטטי, עורכת במחלקת הדיגיטל של גל"צ, שאף הכינה במסגרת שירותה בתחנה כתבה על אושר. רובן חברות של אושר מכיתה ז', אבל מעין משה צועדת איתה מאז הגן. "מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי את אושר. היא הפכה להיות אחותי", סיפרה.
במשך שבוע הוגדרה אושר נעדרת, עד שזוהתה גופתה. גל זיו, שהוקפצה לעוטף במסגרת תפקידה הצבאי, לא שוחררה להלוויה ולשבעה. "ראיתי את הלוויה בלייב, בווידיאו של אחת החברות", שיתפה. "הגעתי רק בשלושים. ומאז, בכל פעם שהייתי מגיעה ישר מהבסיס, תיקי, אמא שלה, הייתה רואה אותי במדים ומתחילה לבכות. הרגשתי שאנחנו מעציבות אותה".
תיקי סיפרה: "כשהן פה זה עושה לי טוב. הכנסתי את עצמי לקבוצה שלהן בוואטסאפ במקום אושר ואנחנו בקשר יומיומי. בכל אחת מהן יש משהו מאושר, וכשאני רואה אותן צומחות ומשתחררות אני שמחה בשבילן. מה שכבר לא יהיה לי עם אושר, יש לי איתן. אמרתי להן: 'אני אלווה אתכן בחתונות, עם הילדים, הכול".
תמר גדעון סיפרה כי "כשנכנסתי לזוגיות חדשה, ואושר כבר לא הייתה, הבאתי את חבר שלי לתיקי כדי שתאשר אותו".
לכל אחת מהן על הזרוע קעקוע לזכרה. חלקן קעקעו את שמה וחלקן את המוטו שלה - "תמיד מחייכת". "לפני אושר, מעולם לא איבדתי מישהו קרוב", אמרה יובל חניה. "לפעמים אנשים אומרים לי 'אתן רק חברות שלה, לא משפחה'. הם לא מבינים את הקשר שהיה בינינו".
וכשדיברו על אושר, הן סיפרו את סיפורו של דור שרבים ממנו איבדו במלחמה חברות וחברים. "הילדות שאתה רואה פה, אחרי שאיבדו חברה שהשאירה כזה חותם, לא יכולות לבייש את הפירמה", אמרה תיקי. "אם הדור הזה, שהציל אותנו במלחמה, ימשיך את הדרך של החברים שנפלו - יהיה לנו עולם טוב יותר".
"עד עכשיו ספרתי 35 חברים שאיבדתי במלחמה"
בחודשים הראשונים למלחמה מצא עצמו רב-סרן איימן שומרי בסיטואציה מתסכלת. בזמן שחבריו נלחמו הוא נדרש להמשיך בהכשרת טירוני גדוד 51 של גולני, שהתגייסו חודשיים קודם לכן.
"כבר ב-7 באוקטובר עברנו למתכונת של הכשרה מזורזת, כי לא ידענו מתי יפעילו אותנו", סיפר איימן (25), שהיה אז מ"פ בגדוד 51 של גולני בבסיס האימון החטיבתי. "המשמעות היא להתאמן בלי הפסקה. כל השירות חיכיתי לעשות את מה שהוכשרתי והתאמנתי לקראתו, וכשפורצת מלחמה אני רוצה להגן על הבית ולא להיות מפקד בהכשרה.
"ואני רואה את חברים שלי נכנסים לעזה, וכל הזמן אני מקבל עוד ועוד בשורות קשות: חברים מגדוד 51, שהיה באותו בוקר על הגדר; חברים מקורס מפקדי פלוגות; חבר'ה שהיו שנה מעליי או מתחתיי בפנימייה הצבאית בחיפה; המ"פ שלי מבה"ד 1, רס"ן עידו שני ז"ל; רס"ן עידו יהושע מ-669, שהייתי הסגן שלו כמ"פ רובאית בגדוד; רס"ן אריה צירינג ז"ל, מפקד פלגה בעוקץ, שהיה איתי בצוות בקורס קצינים. עד עכשיו ספרתי 35 חברים שאיבדתי במלחמה".
התחושה הזו הייתה משותפת גם למפקדים תחתיו. איימן שיחזר: "בא אליי מ"כ, או סמל, או מ"מ, ואומר לי: 'אני לא מסוגל להיות פה. אני רוצה להילחם עם החברים שלי'".
לא יכלו להביא במקומכם קציני מילואים שגדלו בגולני?
"כבר אז הבינו שהמלחמה תהיה ארוכה ואם תביא עכשיו אנשי מילואים, לא בטוח שהם יעשו את ההכשרה בצורה הכי מקצועית שיש".
בסוף זה השתלם: הפלוגה של איימן סיימה הכשרה ונכנסה לעזה כפחת"ק (פלוגת חשיפה-תקיפה), הכפופה באופן קבוע לגדוד השריון 82 של חטיבה 7. "גולני כבר עלו לצפון, אבל חטיבה 7 נשארה בעזה. נכנסתי עם הפלוגה לחאן יונס בפעם הראשונה וזה היה מטורף. להסתכל אחורה ולראות כמעט מאה לוחמים שהכשרתי הולכים אחריי לקרב. אני חייב להחזיר אותם בשלום, ואני חייב גם לעמוד במשימה. זה לא פשוט", קבע.
במשך כחצי שנה לחמה הפלוגה שלו ברצועה. למעט שני פצועים בתאונה מבצעית, לא היו לו נפגעים. "היה לי לוחם שנהרג מפיצוץ מטען אחרי שכבר סיימתי תפקיד, דנילו מוקנו ז"ל. הוא יישאר חלק מהפלוגה שלנו לנצח".
לקראת התמרון בלבנון עלתה הפלוגה צפונה עם גדוד 82. "נכנסנו ללבנון שלוש פעמים. יצאנו משם ביום שישי, וביום ראשון סיימתי תפקיד. אחרי שהגשמתי את החלום שלי להיות מ"פ בגולני בלחימה, החלטתי להשתחרר".
במרץ השנה הוא פשט את מדיו, יצא לטיול במזרח, והוא מתכנן ללמוד מדעי המחשב. למשפחתו תישאר נציגות מכובדת בחטיבה החומה: דודו של איימן הוא אל"מ איוב כיוף, לשעבר מפקד שלדג והמח"ט הבא של גולני.
אנחנו יושבים בבית הוריו בכפר הדרוזי עוספיא. גם כאזרח, איימן גאה בדור הלוחמים שהכשיר ושהוביל לקרב. "זה דור חכם מאוד, ששואל שאלות. הוא לא עושה כי אומרים לו לעשות, אלא כי הוא מאמין בזה ומבין את התמונה הגדולה; דור שנושך שפתיים ומוכן לשלם את המחיר הכבד ביותר בשביל המדינה ובשביל החברים. ואני מאמין שגם בעוד מאה שנה, אם נצטרך להילחם, יהיה פה דור של גיבורים. כי זה הבית שלנו, ואף אחד לא יזיז אותנו מפה", סיכם.
