את החלק הראשון של הריאיונות הללו פרסמנו אתמול (יום חמישי). רס"ן ט' (26), מפעיל כטב"ם מסוג זיק ביחידה 52 של חיל האוויר בבסיס פלמחים, חשף כיצד שב לארץ ב-6 באוקטובר מתאילנד, ובלילה כבר עלה למשמרת שבמהלכה הפך למפעיל הכטב"ם היחיד שטס בשמי רצועת עזה בלילה שלפני 7/10. "ראיתי תזוזות בעמדות החירום של חמאס. אבל התפיסה למעלה הייתה שזה עוד תרגיל", אמר בעדותו המדהימה, ופירט כיצד אף אחד מהגורמים לא ידע לתרגם את מה שמתרחש על הקרקע למודיעין על המתקפה המתוכננת - ואיך תפקד בשעות שחלפו אחרי שהחלה.
כעת אנו מפרסמים את חלקה השני של הכתבה, עם העדויות המצמררות של רס"ן ע' ואל"ם א', שהיו בין הטייסים הראשונים והבודדים שהמריאו דקות אחרי תחילת המתקפה. הם חושפים מה היו הפקודות שקיבלו עם שיגור הרקטות הראשונות, עד כמה היו מודעים למה באמת מתרחש על הקרקע, מתי באמת התברר להם היקף האסון - ואיך מתפקדים בשמיים כשלמטה, על האדמה, המשפחה נצורה בממ"ד ושומעת יריות. וכמו רס"ן ט', גם להם חשוב לומר: נכשלנו, אבל לא הפקרנו.
"ניתקתי את הרגש"
נווט הקרב רס"ן ע' מטייסת 119 בבסיס רמון, F-16 דו-מושבי, מספר: "באותו סוף שבוע של שמחת תורה הייתי בכוננות שגרתית של תקיפה להגנת שמי המדינה, בטייסת שבבסיס רמון, ולא ציפינו למשהו מיוחד. בשעה 06:30 החלו סירנות הצבע אדום לפעול בבסיס, ופקידת המבצעית התקשרה להגיד לנו להגיע למרחב המוגן שלה, בחדר המבצעים. עלינו מהר על סרבלים, ותוך כדי הטלפונים לא פוסקים, עם דיווחים ראשונים שמשהו קורה ברצועה".
לדבריו, "ב-6:40 החלטנו לעלות על המטוסים, להתחבר לקשר ולחכות לפקודות. בינתיים קיבלתי הודעה מהוריי שגרים בקיבוץ בעוטף עם שאלה 'מה קרה?'. הספקתי לענות להם שאני עסוק במשימה. בשל חוסר הוודאות החלטנו להמריא ב-06:45, וב-07:00 כבר אמרו לנו לזנק לעזה. בשעה 07:20 התייצבנו מעל הים, ארבעה מטוסי קרב - שניים מרמון ועוד שניים מחצרים, שפטרלו מול חופי הרצועה. ראינו מלא שובלי עשן של שיגורי רקטות. לא הבנו מה קורה על הקרקע. תמונת המודיעין הייתה חסרה מלבד ההבנה שהחל עימות נוסף עם חמאס".
באותן דקות הם עוד חשבו שהאירוע בשליטה. "לא הבנו שיש למטה ברדק גדול. אמרו לנו בקשר שתכף נקבל מטרות לתקיפה לפי תוכנית שהכרנו מראש. בשעה 07:50 קיבלנו את המטרות הראשונות בצפון הרצועה ותוך חמש דקות הפצצנו אותן. מדובר במנהרות סמוכות גבול מול נתיב העשרה (בפועל, המחבלים פלשו רק מעל לקרקע, י"ז). בינתיים עוד מטוס הצטרף אלינו. סיימנו את התקיפות וחזרנו לנחות סביב -08:00 כי אמרו לנו לשוב להתחמש מחדש. מיד לאחר הנחיתה פתחנו שוב את הטלפונים וראינו את הטנדר של חמאס בתוך שדרות. מולנו כבר היו צוותי אוויר רבים בקבע שרצו מהבית ומיהרו למטוסים שלהם. מי שבא עלה על מטוס ומיד המריא. ב-09:00 המראנו למשימות תקיפה נוספות, הפעם של סגירת הגבול שנפרץ, ועד 11:30 כבר כל הטייסת הייתה באוויר".
איך הרגשת בדקות הראשונות, מעט לפני 07:00 בבוקר, כשאתה מעל לרצועת עזה?
"התחושה הייתה שהאירוע בשליטה. אתה יושב בקוקפיט, בגובה של 20-30 אלף רגל מעל לקרקע. אין לך שם קליטה סלולרית, רק קשר עם הבקר בחמ"ל. לא ידענו שפרצו את הגבול ובטח לא ראינו את זה מגובה שכזה, אז התחושה די רגועה. הבקר קיבל דיווחים ראשוניים באותן דקות על אירועים קרקעיים, אבל לא על חדירות ובטח לא בהיקפים שהיו. במטוסי קרב, בניגוד למסוקי קרב ולכטמ"מים, אין את המשואה (מערכת השליטה והבקרה של כוחות היבשה, עם המפה על המסך שמראה בזמן אמת היכן אויב נמצא והיכן כוחותינו, י"ז).
"מיד לאחר הנחיתה מהגיחה הראשונה הבנתי שמה שחוויתי למעלה שונה מאוד ממה שיש על הקרקע. התקשרתי לאשתי לראות שהיא בסדר עם הילדים, ואז להוריי ולסבא וסבתא שהיו בקיבוץ. הם אמרו לי שהם נעולים בממ"ד ושומעים יריות מחוץ לבית. ניתקתי את הרגש, הדחקתי את הדאגות ויצאתי לגיחה הבאה, שבמהלכה כבר ראיתי שריפות שעולים מהבתים בקיבוצים. הבחנתי מלמעלה פתאום גם בקיבוץ שלי, בו גרים הוריי, וראיתי שגם ממנו עולה עשן שריפות. זה היה רגע שקט מאוד בקוקפיט".
מה יכולתם לעשות, בדיעבד, אחרת בגיחה הראשונה?
"זו שאלה שמלווה אותי ואת חבריי כבר שנתיים ולא מרפה, והיא תהיה איתנו לכל החיים. אם היינו יודעים מעט יותר כשהיינו באוויר והדיווחים היו פחות מרגיעים, היינו מנמיכים טוס ליעפים נמוכים ורועשים (כאלה שיכולים להפחיד מחבלים על הקרקע, י"ז) ואולי לראות יותר ולדווח לאחור".
מה אתה חש בכל פעם שאתה רואה בטלוויזיה וברשתות החברתיות גידופים והאשמות כלפי חיל האוויר, כשותף לאסון?
"חיל האוויר לא הפקיר ב-7 באוקטובר. בחלוף כמה ימים ביקרתי בקיבוץ וגם שאלו אותי שם איפה היינו? אמרתי שנכשלנו, ואני לא מסיר מעצמנו כל אחריות. לא עשינו מספיק אבל היינו שם. עוד לפני שאמרו לנו להמריא זינקנו לשמיים הכי מהר שאפשר, אבל לצערי לא היינו מספיק טובים. עמדנו בקבועי הזמנים שהוגדרו לנו אבל זה לא הספיק, וזה ילווה אותי לכל החיים. הגיחה הראשונה הזו, הראשונה ב-7 באוקטובר, ארכה 55 דקות. לאחר שהעניינים נרגעו שחזרתי אותה בראש שוב ושוב וצפיתי בתיעודים ממנה והיא לא תישכח לעולם אצלי. החלק הכי קשה בגיחה הזו היה בסיום שלה - לנחות ולגלות מה באמת קרה על הקרקע".
לחסל כל מה שזז בין הגדר ליישובים
אל"ם א' הוא מפקד לשעבר של טייסת 190, מסוקי הקרב אפאצ'י-פתן, מבסיס רמון. "האזעקות הראשונות בשעה 06:30 תפסו אותי עם המשפחה בשיכון בבסיס", הוא שחזר. "קמנו מיד למרחב המוגן הדירתי. התקשרתי קודם לקצין הגף הטכני של הטייסת. שנינו לא היינו בכוננות. חיכינו שתי דקות אבל הצבע האדום לא פסק ואז יצאתי לטייסת עם החלטה שקיבלתי - להפעיל את כל המסוקים כי נראה שמתחיל משהו גדול בעזה, מעבר למסוקים שבכוננות הרגילה ומוזנקים.
"רמון זה בסיס רחוק, ולאנשים מטבע הדברים לוקח כמה שעות להגיע מהבית, אז התקשרתי לטייס במילואים שלנו שגר קרוב יחסית, בירוחם. הערתי אותו ואמרתי לו שיגיע כמה שיותר מהר. עברתי בחדר המבצעים תוך כדי שאני עולה על ציוד ואמרתי לפקידת המבצעים להביא מהר את כל מי שזמין, ובמקביל כתבתי זאת לכולם בהודעות".
לדבריו, "התקרבתי לליין המסוקים ופתאום שמעתי נפילות של רקטות גם ליד הבסיס. אנשי הגף הטכני כבר התרוצצו לחמש את המסוקים, חלקם כבר היו מוכנים בכוננות, וראשונים כבר המריאו במקביל להזנקות מסוקי הקרב. אחרי תפעול הקפצת כל הטייסת המראתי בעצמי גם בשעה 08:10, ובחלוף דקות, כשאנו כבר באוויר, אמרו לנו להגיע לקיבוץ בארי כי כנראה יש שם חדירה. הודיעו לנו בקשר שנהיה רשאים שם לפתוח באש בשטחנו. נתנו לנו תדר בקשר של כוח קרקעי מהחטיבה הצפונית של אוגדת עזה, ובמקביל מדברים גם עם טייסי מסוק שהביא צוות של שלדג, שביקש שנחפה עליו בנחיתה שלו בעוטף, בשעה 08:32.
"בחלוף 20 דקות ירינו כבר אש מתותחי המסוק לקרבת בארי אחרי שזיהינו, אבל לא בוודאות, חמישה מחבלים בקיבוץ. היו שם הרבה עצים בקיבוץ, אז התקשינו לזהות בין מחבלים לבין כוחותינו או אנשי כיתת כוננות שהם חמושים על אזרחי. ירינו גם טילים ואז חלק מהמחבלים ברחו מהקיבוץ. לאחר מכן זיהינו עשן על הגדר של הקיבוץ, התקרבנו וראינו מחבלים נוספים חוצים דרך פרצה שם, אז הפצצנו את הנקודה והם ברחו או נפגעו. ב-08:45 דיברו איתנו מהחטיבה הצפונית והכווינו אותנו לגדר המערכת בגבול, מול אנדרטת חץ שחור. ראינו גם שם מחבלים חוצים ותקפנו אותם בטילים, ואז עודכנו על מסע הרג בבסיס ארז, לא רחוק משם.
"חגנו מעל לבסיס וראינו חמושים מבלי להבין אם הם מחבלים או חיילים. ביקשנו אישור מקצין הקשר של החטיבה הצפונית לירות לעבר החמושים הללו, אבל הוא לא ידע להגיד אם מדובר באויב או בלוחמינו. ירינו שוב, לידם, וזה הבריח מחבלים, ואז שוב בקשר ביקשו אותנו, הפעם למוצב נחל עוז. מעל למוצב קיבלנו פקודה בקשר: לחסל את כל מי שנמצא בין גדר הגבול ליישובים כי אין שם את כוחותינו יותר - מי שמזהים שם מיד לירות כדי להרוג, במיוחד למי שצועד חזרה לכיוון הרצועה. כל המסוקים שלנו כבר היו באוויר, אז חילקתי את המשימה בין גזרות לטייסים. במקביל הצטברו מתחתיי מחבלים במוצב נחל עוז עם טנדר שהביא עוד מחבלים, אז תקפתי אותו עם טיל. את כל ששת הטילים ו-500 הפגזים שהיו על מסוק הקרב שלי סיימתי תוך שעה, העברתי מקל למסק"ר אחר וחזרתי לרמון לחמש מחדש את המסוק".
מה קרה בטייסת באותו הזמן?
"קודם וידאתי שהטייסת במצב של מלחמה. מיהרתי לקחת את קלטת הטיסה מהמסוק ולהעבירו לסגן מפקד הטייסת כדי שיראו היכן המחבלים ויבינו בצבא מה קורה בשטח. ראיתי סביבי כבר מובילי מבנים שבאו מהבית והמריאו וחזרו מגיחות ושוב המריאו. ב-10:40 כבר הייתי שוב באוויר, הפעם מעל קיבוץ ניר עוז: ראיתי מחבלים רבים שהולכים על הציר שבין הגבול לקיבוץ, וחלקם עולים על טנק שרוף שבדיעבד הבנתי שהלוחמים נחטפו ממנו. יריתי עליהם ועל עוד רכב שהוביל מחבלים".
לדבריו, "מחמ"ל השליטה ביקשו שאגיע לקיבוץ סופה, ובמקביל יצרתי קשר בטלפון עם מג"דית קרקל, סא"ל א', שקפצה מגבול מצרים להילחם בעוטף. היא הכווינה אותי לעבר מחבלים שחדרו למוצב סמוך, וכך תקפתי ליד חדר האוכל של המוצב וחיפיתי לטובת הנחתה מהאוויר של כוח מהשייטת שהגיע להילחם על המוצב. סגן מפקד אוגדה 80 הכווין אותנו מהקרקע במקביל על עשרות מחבלים שבשדות שם, והצלחנו כך לחסל מהאוויר לפחות 40 מחבלים. לאחר מכן עברנו להילחם בצורה דומה ליד כרם שלום ומשם, סביב 14:00 חזרנו שוב להתחמש בבסיס".
מה הרגשת באותו הבוקר, מה היה מצב התודעה שלך?
"ב-08:00 ידענו לראשונה שיש חדירה קרקעית לשטחנו, ומיד הבנו שאנו בפתחו של מבצע או של מלחמה ושהאויב הפתיע אותנו. מעל בארי נפל לי האסימון שזה כבר גדול יותר מהתרחיש הקיצוני ביותר שהכרנו, שהיה 4-3 מוקדי חדירה. אחד המסוקים שהחליף אותי באוויר נפגע קשה מאש מחבלים שירו לעברו וכבר לא יכול היה מכנית לתפקד. מסוק הקרב הראשון הגיע לעוטף מבסיס רמת דוד, למרחב זיקים, וירה לראשונה באותו היום בשעה 08:02. לאורך היום טסה כל הטייסת בעוטף - 28 מסוקי קרב במיצוי מלא.
"בגיחה הראשונה שלי כלל לא ניגשתי לטלפון בקוקפיט כי היו לי הרבה משימות. צריך להבין: גם כשהנמכתי עוד יותר חרף הסיכון, עדיין התקשיתי להבחין אם החמושים שמתחתיי, עם או בלי קסדה, הם חיילים או מחבלים, ובניגוד לשיטת העבודה - לא היה למטה כוח שאמר מי אויב ומי חייל. אתה רואה חמוש שהולך בהליכה מבצעית, ואמור להחליט בעצמך אם הוא חייל או מחבל".
