בדרך כלל, המפגש בין יעקב ברדוגו למיקרופון טומן בחובו פוטנציאל נזק בלתי מוגבל - לפעמים הוא פוגע בפרטים שאמורים להישמר בסוד ולפעמים סתם בשכל הישר – אולם מזל גדול שלפני כשלושה שבועות הוא השתמש בפלטפורמה הרדיופונית כדי לרוץ לספר לחבר'ה על פגישתו עם ראש השב"כ. ולא סתם: ברדוגו אף הודה כי הגיע למטה השב"כ "בשל סוגיה אחת". ספוילר: ראש הסגל של ראש הממשלה בערוץ 14 לא התעניין בפיתוח שיטות חדשות למלחמה בטרור או איך השב"כ מתכנן להיאבק באנרכיה שמתרחשת בגדה המערבית, שגם על פי בנימין נתניהו עצמו גורמת נזק ויש לטפל בה ביד קשה.
דוד זיני
(צילום: אוליבייה פיטוסי)
אלמלא חשף ברדוגו את דבר הפגישה בתוכניתו (כבר לפני שלושה שבועות והמידע צף רק עכשיו), דוד זיני עוד לפחות היה נהנה מחמת הספק בנוגע להחלטה המקוממת שלו, לבקש מהיועצת המשפטית לממשלה אישור לחקור מי לכאורה הדליף את מועד התקיפה באיראן לחדשות 12. אכן, רק לפני שבועיים זיני אמר לשרי הקבינט, כפי שחשף עמיתי אמיר אטינגר ב-ynet, ש"אין קצה חוט" ואף דרש מהם "תכבדו את עצמכם" לאור טענותיהם המופרכות, והנה הוא פתאום משנה את דעתו. אבל גם זאת, בסופו של דבר, זכותו.
אולם עצם זה שראש השב"כ בכלל הטריח את עצמו לפגוש את ברדוגו, שהוא לא רק גורם פעיל בלשכת ראש הממשלה (ולכן אין שום קשר בינו לעיתונות) ועוסק ספציפית בנושא באובססיביות, היא פצצת סירחון כה חזקה, שאפילו מגינים נלהבים של מינוי זיני לא יכולים לסתום את האף. העובדה שהפגישה התרחשה בשש עיניים בלבד, בנוכחות עוזרו של זיני שהוא גם קרוב משפחה של אישיות אחרת בערוץ 14 (אולי ח"כ טלי גוטליב תסכים לחשוף אותו, בערוץ אוהבים את הגישה שלה למידע חסוי), רק מעבה את ניחוח הריקבון.
מה שלא פחות חמור, הוא הניסיון של השב"כ להיתמם ולציין כי "ראש השב"כ מקיים מעת לעת פגישות עם עיתונאים כלי תקשורת שונים ומגוונים"
לאחר הפרסום נטען, שלא יכול להיות קשר בין הפגישה עם ברדוגו להחלטה של זיני דווקא כן לפתוח בחקירה, שכן הפגישה נערכה לפני כחודש והנה רק לפני שבועיים זיני עוד היה איתן בדעתו שאין מה לחקור. אלא שתגובת השב"כ הופכת שוב את סדר הזמנים ומעלה עוד שאלות: לדברי הארגון, "החלטה בעניין הצורך בחקירת דלף התקבלה ע"י ראש השב"כ הרבה לפני מועד קיום הפגישה המדוברת". אם כך, מדוע אמר בקבינט ש"כל עוד אין קצה חוט אז אני לא יכול לבקש בקשה?" הרי נאמר שהוא דווקא כן החליט לחקור!
עינב שיףמה שלא פחות חמור, הוא הניסיון של השב"כ להיתמם ולציין כי "ראש השב"כ מקיים מעת לעת פגישות עם עיתונאים כלי תקשורת שונים ומגוונים". ראשית, לא יפה להעליב את ברדוגו: הוא בעצמו אומר שוב ושוב, ובסוג מסוים של גאווה, שהוא לא "עיתונאי". זה אולי יישמע לזיני כמו טרלול פרוגרסיבי, אבל אם מאן דהוא לא רואה בעצמו "עיתונאי", אין צורך לכפות עליו את הטייטל הזה רק כדי לייצר סימטריה כוזבת. שנית, גם אם היה קיים קשר קלוש בין ברדוגו למקצוע, עצם זה שהפך עצמו לראש החץ בדרישה לפתוח בחקירת שב"כ נגד יריב מר הופכת כל מגע איתו לפיגוע, שעשוי להעלות באש את היכולת של רבים ורבות בציבור לבטוח בניקיון הכפיים של ראש השב"כ. ושלישית, גם אם הוחלט שפגישה כזאת תועיל לארגון, יש דרכים נורמליות לקיים אותה: בנוכחות דוברות מקצועית, למשל, במקום קרוב משפחה של דמות בולטת אחרת מאותו ערוץ.
ומעל הכל, הפגישה צובעת באור חדש ואפל את המילים הבעייתיות מלכתחילה של זיני השבוע (שהצטרפו לשורת מהלכים מעוררי תמיהה וכעס), שסיפר בנאום (זחוח ומלא בעצמו, אבל זה מילא) כי החליט לקבל את התפקיד למרות שיש כשירים ממנו בהרבה בשל היותו "נאמן לדרג הנבחר, לא משנה הדעה". כל ההסברים שניתנו מאז, למה התכוון ומדוע זה בעצם תואם את לשון החוק, אולי לא היו משכנעים במיוחד אבל לפחות ניתן היה לומר שאין בהם כוונת זדון. פגישה אחת עושה "פו" גם על זה, והפרחים לברדוגו: מי אמר שהוא לא חושף פרשיות חמורות.
