בכיר בפיקוד הצפון אומר את המובן מאליו, שהיה צריך להיאמר לציבור ברגע הראשון: פירוק חיזבאללה מנשקו הוא יעד שרק צה"ל יכול לבצע, ולא ניתן להשיגו באמצעים אחרים. בפועל, כדי לפרק את הארגון מנשקו נדרש מהלך של כיבוש כלל שטח לבנון ופירוק שיטתי, כפר אחר כפר.
במצב הנוכחי, לאחר כשנתיים וחצי של לחימה ובמקביל למיקוד המאמץ באיראן, הצבת יעד כזה אינה נכונה – והוא גם לא הוגדר כמטרת המלחמה. עם זאת, ככל שהפגיעה באיראן תהיה משמעותית יותר, כך צפויה להיות ההשפעה על חיזבאללה. עד כאן טענת הבכיר בפיקוד הצפון, שיש בה הרבה היגיון מקצועי, אבל לא ברור למה לא נאמרה מיד.
שר הביטחון נגד צה"ל: "פירוק חיזבאללה מנשקו - היעד העליון"
(צילום: אלעד מלכה, משרד הביטחון)
לא ברור גם למה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון ישראל כ"ץ והרמטכ"ל אייל זמיר - שידעו את התמונה המלאה - דיברו על כך כיעד ריאלי.
במאמר "איך נראה ניצחון" שפורסם ב-ynet לפני שבועיים, נכתב שניתן לייצר מציאות טובה יותר וגם לנצח, אבל פירוק מנשק לא יקרה כפי שלא קרה ביו"ש - שם אנחנו נלחמים עד היום - וגם לא קרה בעזה.
ולבנון אינה יו"ש ואינה עזה. יש לזה חסרונות ויש לזה יתרונות. החסרונות: אי-אפשר לכבוש את כולה ולמנוע באופן שיטתי ובמשך שנים כניסה של אמל"ח לתוך המרחב הלבנוני. זה יעד לא ישים. אפשר לצמצם, אך לא למנוע לחלוטין כשאתה לא מחזיק בגבולות.
דורות של מפקדים עוצבו לאורך השנים בלבנון. האתגרים הביטחוניים בגבול הצפון חייבו את צה״ל פעם אחר פעם להיכנס לשטח הלבנוני ולהגן משם על מטולה ומרגליות, נהריה ואביבים.
במבצע ״שלום הגליל״ נכנסנו ללבנון בעקבות פיגועים של ארגונים פלסטיניים, וכעבור עשר שנים מצאנו את עצמנו עדיין במלחמה ומתמודדים ברצועת הביטחון מול חיזבאללה. בלבנון השנייה מרבית כוחו הצבאי של הארגון היה מדרום לליטני, ובמהלך השנים שאחריה הוא התפרס לאורכה ולרוחבה של לבנון - בביירות ובבקעת הלבנון, בצור ובצידון, לאורך החוף ובגבול עם סוריה.
3 צפייה בגלריה
במדינה בריאה צבא נלחם ואזרחים הולכים למכולת. זירת נפילה בקריית שמונה
(צילום: אפי שריר )
חיזבאללה הוא ארגון שיעי-לבנוני, ויש חשיבות לסדר. הוא קודם כל שיעי-רדיקלי ורק אז לבנוני. אחד הגדודים של צבא דרום לבנון (צד״ל) שבנה צה"ל, גדוד 70 שישב ברכס רמים, היה שיעי. בשנות ה-90 היו אירועים של היתקלויות בין בני דודים - אחד מהצד של חיזבאללה ואחד מצד״ל.
מכאן ליתרונות ולפוטנציאל שיש בלבנון: היא אינה מדינה שיעית ובוודאי לא מדינה רדיקלית. היא לא קשרה את גורלה עם חיזבאללה, וצריך להניע תהליכים אסטרטגיים של היפרדות בין חיזבאללה ללבנון. האם זה אפשרי? כן. האם זה פשוט? לא. האם מובטח שנצליח? לא. האם חייבים לנסות? כן.
אז מה נדרש? ראשית, לזכור את המשימה: הגנה על תושבי הצפון. במדינה בריאה צבא נלחם ואזרחים הולכים למכולת. צה"ל פועל בכל מקום שנדרש כדי שבקריית שמונה הפלאפל יהיה פתוח ובאוניברסיטת תל-חי יהיו חיים סטודנטיאליים תוססים.
הגנה מחייבת יוזמה בכל הממדים. הגנה מחייבת להיות צעד לפני האויב שלך. האם זה 500 מטר, 5 ק״מ או 50 ק״מ? זה משתנה. שיקול הדעת צריך להיות בשטח והוא צריך להיות דינמי.
3 צפייה בגלריה
להתנגד לניסיון לשנות את המשוואה. מזכ"ל חיזבאללה נעים קאסם
(צילום: Deutsche Presse-Agentur GmbH/Reuters)
צה״ל נדרש להמשיך ולהביא כל שבוע יוזמה חדשה. הקם להורגך השכם להורגו. למדנו מ-7 באוקטובר שעיקרון ראשון בתפיסת הביטחון הלאומי צריך להיות יוזמה ואת זה צריך ליישם.
צריך להרחיק את האש מקו יישובי הצפון באמצעות תמרון מוגבל אך אפקטיבי, ציד מהאוויר כנגד המשגרים וחוליות השיגור, וחיסול פעילים. אלף מחבלים הרוגים זה נתון טוב לחודש מלחמה, וכדי שכל זה יצליח יש להסיט יותר ויותר משאבים מאיראן בלי לפגוע במשימה העיקרית שם.
ברמה האסטרטגית, יש להתנגד לדרישת מזכ"ל חיזבאללה נעים קאסם שרוצה לשנות את המשוואה מהסכם הפסקת האש הקודם, אז ניתן לצה״ל חופש פעילות בלבנון כנגד התעצמות ארגון הטרור.
אחד ההישגים של המלחמה צריך להיות גם ניתוק הקשר הגורדי שנוצר בין איראן ללבנון. ואז יש לחבר את לבנון למדינות הסכמי אברהם. איחוד האמירויות וסעודיה מבינות יותר ויותר שמקור הרוע במרחב שלנו זה איראן. יש להן קשרים עמוקים בלבנון. מנהיגיהן צריכים להגיע לביירות ולהניע שינוי אסטרטגי אמיתי. זה אינטרס שלהם לפחות כמו שזה שלנו, והם גם מבינים את זה.
גדי איזנקוט נהג לומר כרמטכ"ל שהדבר הכי חשוב ויקר שיש לצבא זה "אמון הציבור". האמון בדרג הצבאי ובדרג המדיני שנפגע אנושות נבנה בהדרגה מחדש בשנתיים האחרונות אבל - וכאן מגיע אבל גדול מאוד - בניית אמון לוקחת שנים והריסתו יכולה לקרות ברגע אחד.
הדרך לבנות אמון מבוססת על היכולת להסתכל למציאות בעיניים. קצת פחות סיפורים, קצת יותר עובדות, קצת פחות חלומות, קצת יותר קרקע. כדאי שראש הממשלה, שר הבטחון וגם הרמטכ״ל זמיר יזכרו זאת. נתניהו וכ"ץ סובלים מבעיית אמון בקרב חלקים מהציבור וכדאי שגם הרמטכ״ל יזכור שלא לעולם יעמוד לזכותו שהוא לא היה ב-7 באוקטובר וכמו בדברים נוספים עליו להמשיך לשקף את המציאות כמו שהיא. לא בטוח שכך היה הפעם.
