בימים האחרונים חוזרת שוב ושוב השאלה מהו ניצחון, והאם בכלל קיים “ניצחון מוחלט”. ובכן, במזרח התיכון התוצאה נבחנת בבוקר שאחרי הבוקר שאחרי. אז גם מתברר הניצחון וגם עד כמה הוא מוחלט. בפועל, אפשר לייצר הישגים מבצעיים משמעותיים, לפגוע קשות באויב וליצור הרתעה, אבל האיום נשאר והמערכה נמשכת – בצורות משתנות.
ניצחון הוא תהליך מצטבר. הוא נמדד ביכולת לשפר את המצב לאורך זמן, להעביר את הבעיה לבאים אחריך כשהיא פחות מורכבת. זה כמו מרוץ שליחים, שבו כל משמרת מממשת את חובתה לדורות הבאים. כך קרה למשל מול חיזבאללה. הארגון צבר ארסנל נשק מטורף, יכולת אש גבוהה ולוחמי "כוח רדואן" ישבו על הגדר. במבצע "חיצי הצפון" השיגה ישראל פגיעה עמוקה בתשתיות הארגון, יצרה הרתעה לתקופה ממושכת ושיפרה את המצב הביטחוני בגזרה. זו נקודת המבחן האמיתית - לא הכרעה סופית, כי זו אינה קיימת, לארגון טרור תמיד יישארו יכולות וכמובן כוונות לפגוע בנו - אלא שינוי במציאות.
אלוף פיקוד הצפון לשעבר, אורי גורדין, העביר ליורשו רפי מילוא גזרה יציבה ומורתעת הרבה יותר; מפקד אוגדת הגליל, תא"ל שי קלפר, העביר לתא"ל יובל גז מציאות מבצעית משופרת; כך קרה גם ברמות הטקטיות של מפקדי החטיבות בגזרה, אל"מ עמרי רוזנקרנץ ואל"מ יובל מזוז. וכך נראה ניצחון בפועל: רצף של שיפורים קטנים ובינוניים שמייצרים תוצאה גדולה, גם אם האויב עדיין קיים ונותרו לו יכולות.
המשמעות האסטרטגית ברורה. הצד שמכתיב את הקצב, בוחר את העיתוי ושומר על יוזמה, הוא זה שמנהל את המערכה. ישראל הוכיחה את זה גם בפעולה ב-28 בפברואר באיראן, עם פגיעה בעומק וחיסול רכיבים משמעותיים מהיכולת הצבאית והאסטרטגית. זה הישג חשוב בתוך מערכה רחבה יותר, שעדיין נמשכת.
פעם היה קל יותר לזהות ניצחון דרך תמונה אחת: רגע שמרכז לתוכו את הסיפור כולו ונצרב בתודעה. היום זה כמעט בלתי אפשרי. הכל מצולם, הכל מתועד, שדה הקרב מפוזר ומתמשך. במקום תמונת הכרעה אחת מתקבל רצף של תיעודים חלקיים, ולעיתים סותרים. התוצאה היא שיש קושי להבין את התמונה המלאה, גם כשהמציאות משתנה לטובה.
כדי להבין מה השתנה צריך לחזור לנקודת הייחוס. בבוקר ה-7 באוקטובר התעוררה ישראל למציאות ביטחונית קשה בכמה חזיתות במקביל. בדרום קרסה ההגנה, יישובים נכבשו, אזרחים נטבחו ונחטפו, והמדינה איבדה שליטה למשך שעות ארוכות בשטח ריבוני. בצפון ניצב חיזבאללה עם כ-150 אלף רקטות ועם תוכניות אופרטיביות לחדירה וכיבוש יישובים בגליל. במקביל, איראן התקרבה לסף-גרעין וביססה הרתעה אזורית דרך רשת של שלוחים. זו הייתה תמונת מצב מסוכנת, עם פערים עמוקים בין היכולת שלנו לבין תחושת הביטחון. די ברור שהפסדנו צבאית.
אחרי מבצע חומת מגן לא נעלם הטרור, אבל נוצרה שליטה מבצעית שמאפשרת לסכל פיגועים ולנהל את האיום לאורך זמן. השטח לא נקי, אבל המצב יציב יותר
מול התמונה הזו צריך למדוד את המציאות הנוכחית. לא מול אידיאל של עולם ללא איומים, אלא מול מצב שבו האויב מצליח להפתיע, לחדור ולפעול בעומק שטח ישראל. גם ההיסטוריה הקרובה מלמדת את אותו עיקרון. אחרי מבצע חומת מגן לא נעלם הטרור, אבל נוצרה שליטה מבצעית שמאפשרת לסכל פיגועים ולנהל את האיום לאורך זמן. השטח לא נקי, אבל המצב יציב יותר.
זו גם השכונה שבה אנחנו חיים. המוטיבציה להעלים את מדינת היהודים לא תיעלם. היא מושרשת אידיאולוגית, דתית ופוליטית, והיא תישאר כאן. המשימה היא לפעול באופן עקבי נגד היכולת. לפגוע באמצעים, בתשתיות, ביכולות הפיקוד והשליטה, ולשמור על פער מתמשך. זו עבודה יומיומית, לא אירוע חד-פעמי.
מכאן נגזר גם הלקח המרכזי מול איראן, חמאס וחיזבאללה. המערכה היא רציפה ודורשת לחץ מתמשך שמקשה על האויב להשתקם. רצף פעולות שמייצר שחיקה מצטברת ומצמצם את מרחב הפעולה שלו. אם זה קורה לאורך זמן, מתקבל רצף של הישגים מצטברים ונבנית עליונות. זה לא רגע אחד שמסכם הכל, אלא תהליך שמייצר שינוי אמיתי. ובסוף, המבחן פשוט: האם הדור הבא יקבל מציאות בטוחה יותר מזו שאנחנו קיבלנו. אם כן, זה הניצחון.
בשנתיים האחרונות התרחש גם שינוי עמוק בתפיסת הביטחון. במשך שנים ניצחון נמדד בעיקר לפי הקריטריון של "כמה זמן שקט הושג בין סבבים". ה-7 באוקטובר ערער את ההנחה הזו. שקט יכול להיות מטעה. לפעמים הוא עלול להתבסס על הנחות שגויות לגבי כוונות ויכולות האויב. כיום מתגבשת תפיסה אחרת, שמגדירה ניצחון כיכולת ונכונות להסיר איומים בזמן שהם מתהווים, לפני שהם מיתרגמים להפתעה בשטח. זו תפיסה שמעדיפה יוזמה מתמשכת על פני המתנה לשקט זמני.
מי שמחפש “ניצחון” בדמות מצעד ראווה בטהרן או בביירות לא יקבל אותו. גם מי שממהר להסיק שהאיום נעלם בבחינת "תשקוט הארץ 40 שנה", וחושב שניתן יהיה להסיט את המשאבים מביטחון לחינוך, צפוי להתבדות
מי שמחפש “ניצחון” בדמות מצעד ראווה בטהרן או בביירות לא יקבל אותו. גם מי שממהר להסיק שהאיום נעלם בבחינת "תשקוט הארץ 40 שנה", וחושב שניתן יהיה להסיט את המשאבים מביטחון לחינוך, צפוי להתבדות. המציאות מורכבת יותר: משמעות הניצחון היא לא סוף האיום, אלא שינוי צורתו – מעבר מתקופה של עימות בעוצמה גבוהה למציאות מתמשכת של חיכוך, התאוששות וניסיון לבנות מחדש כוח. זהו הישג חשוב, אך כזה שמחייב התפכחות: לא יהיה כאן כאן רגע סיום, אלא פתיחה של פרק חדש שבו נדרשת דריכות מתמשכת לצד ניהול מושכל של משאבים לאומיים על ידי הנהגה שמבינה את אחריותה גם לאבדון שכמעט קרה, וגם לתקווה בת שנות אלפיים.
