כמאתיים בני משפחה וחברים ליוו היום (שני) למנוחות את רחל רבין-יעקב שהלכה לעולמה בערב החג, ביום שישי, בגיל 101. לפני שהובאה למנוחות בטקס משפחתי מצומצם נאמרו לזכרה הספדים ברחבת חדר האוכל של קיבוץ מנרה שבגבול לבנון, שהיה חלק בלתי נפרד מחייה עד לפני שלוש שנים אז פונתה ממנו עם כל התושבים בעקבות המלחמה. "היום, לאחר כמעט שלוש שנים של פליטות מנוולת שנכפתה עלייך, את שבה לביתך שכה אהבת", ספד לה בנה יפתח.
(צילום: אביהו שפירא )
הוא הוסיף: "יותר מ-80 שנה, זה היה ביתך היחיד. אותו הקמת ובנית עם אחרים, מעולם לא עזבת אותו, ותמיד תמיד היית גאה בו". גדי אחיו אף האשים כי "בשלוש שנים בהן פונית מביתך בהחלטה של ממשלת ההפקרה, הפשע והזדון והרשע. חזרת למקום שהיית מהמייסדים שלו".
רחל רבין-יעקב, אחותו הצעירה של ראש הממשלה שנרצח ב-1995 יצחק רבין, נמנתה עם גרעין המייסדים של מנרה שעלה בינואר 1943 להקים את היישוב היהודי הראשון באזור. דן אילן, מוותיקי הקיבוץ, תיאר את דמותה כלוחמת: "רחל, האלחוטאית של ההגנה, כשהמשדר בין שני הקירות בחדר שלה ושל רפי. האחות במלחמת השחרור, שבהכשרה של שלושה שבועות צריכה לטפל בפצועים ואשת חינוך שהקשר בינה ובין התלמידים הוא קשר שקשה למצוא היום במערכות החינוך".
נשיא המדינה יצחק הרצוג, שדבריו הוקראו על ידי מנהל הקהילה יוחאי וולפין, הזכיר את בחירתה שלא לעזוב תחת אש ב-1948: "רחל בחרה להישאר לצידם של מגיני הקיבוץ ושירתה כחובשת". הנשיא הרצוג ציין בדבריו כי "אל גאוותה הרבה באחיה יצחק רבין, נוספו ב-30 השנים האחרונות הכאב והגעגוע שליוו אותה מאז הרצח. 'אני מתגעגעת אליו יותר ויותר בכל יום', נהגה רחל לומר לסובביה, תוך שהיא עוקבת בדאגה אחר התמורות שבאו לאחר הרצח. זכיתי להכיר את רחל באופן אישי, ואני נוצר את השיחה שקיימנו כאשר מלאו לה מאה שנים".
"הרצח שלו איים לשבור את רוחך וליבך. אבל בתעצומות נפש בלתי רגילות, נעמדת גאה וחזקה". רחל ואחיה יצחק
(צילום: שלום בר טל)
החיים על קו העימות גבו מחיר כבד, כך תיארו אוהביה ויקיריה של רחל. יפתח בנה תיאר את מערכת היחסים המורכבת שלה עם המוות, שהחלה ביתמות מוקדמת מאמה רוזה כשהייתה בת 12, ונמשכה בקיבוץ. "כבר בגיל 23 ליווית כאחות, את חברייך שהגנו על מנרה בקרבות מלחמת השחרור ונפלו למנוחת עולמים", אמר. "בהמשך חייך ליווית את חברייך שנפלו במיקושים וקטיושות בשדות מנרה ובחצר הקיבוץ". לכך התווסף האובדן האישי של "בניה שהיה לכם כבן" במלחמת יום הכיפורים, ורצח אחיה יצחק רבין לפני 31 שנים, שהיה עבורה סלע חזק ויציב.
יפתח ציין כי "הרצח שלו איים לשבור את רוחך וליבך לרסיסים. אבל בתעצומות נפש בלתי רגילות, נעמדת על רגלייך, גאה וחזקה. עצובה וכואבת כאב עולמים". אחייניתה, דליה רבין, התייחסה אף היא לשבר הזה כשאמרה: "כפי שחלקנו את תחושת הביטחון שהוא הקפיד להשרות על כל אחת מאיתנו באופן כל כך אישי וייחודי, חלקנו את הקושי של אחרי מותו".
יפתח בנה נזכר כיצד בשתי פציעותיו הקשות, בטיול השנתי ובמלחמת יום הכיפורים, היא לא זזה ממיטתו בהדסה. "לעולם אזכור לך את מסירותך ודאגתך. במשך ימים ושבועות וחודשים ארוכים מבית החולים לחבר את חלקי גופי מחדש". בנה גדי ציין את שלל תפקידיה של אימו - מורה, מזכירת קיבוץ, מפקחת ארצית בחינוך ההתיישבותי - וסיכם: "למי שלא הכיר אותך, היית אחותו של יצחק רבין. למי שנפגש איתך, היית פשוט רחל רבין ממנרה".
(צילום: אביהו שפירא)
(צילום: אביהו שפירא )
(צילום: אביהו שפירא )
גדי הקריא טקסט שכתב בנו, גל, על "סבתא של שבת בבוקר. ארוחת בוקר ארץ ישראלית, עם הרבה שמיר, זעתר ושמן זית". גל סיפר על אישה שאיתה ליקט זיתים ותפוחים במטעים על הגבול, שלימדה אותו "מה זה דריג'יניה, דליה וציפור גן עדן", ושסמכה עליו לתחזק את הגינה והרכב. עבורו היא הייתה "סבתא של עוגיות עם קינמון, עוגת תפוחים וקפה פילטר, כל שישי אחר הצהריים". גדי המשיך משלו ותיאר בית שבו "על כל שאלה חייבים תשובה, ואם לא יודעים, מיד נפתח אנציקלופדיה".
אלונה, נכדתה של רחל חתמה את מסכת ההספדים ואמרה כי "רבים יכולים לספר טוב ממני על המורשת של רחל רבין יעקב. על פועלה החלוצי, הציוני. על תרומתה המדינה, לחינוך, ובפרט לגליל. אבל יש חלק שאותו אני כן יכולה לספר טוב. חלק על סבתא מסורה ואוהבת, שעם כל אלף ואחד הדברים שעשתה אף פעם לא הרגשתי שאין לה זמן אליי".
היא סיפרה על "הליכות יחפות לחדר האוכל" ועל "סבתא שיודעת בדיוק מה כל נכד אוהב בסנדוויץ' כשחוזרים רעבים מהבריכה". על טלפונים של שישי שהפכו למיילים ולסקייפ בטיול אחרי הצבא, ועל "עיניים כחולות וטובות שתמיד הסתכלו עליי באכפתיות". על אובדנה אמרה אלונה: "אפשר אולי לחשוב שכשהמוות מגיע בגיל 101 ובשיבה טובה, אז זה בסדר. אבל האמת היא סבתא, שזה לא מרגיש כל כך בסדר, זה כואב ועצוב ומכווץ אותי עמוק בבטן לחשוב שאת כבר לא תהיי פה".
