הסרטון שצולם אתמול (שלישי) בחתונת בנו של ראש ישיבת עטרת שלמה, ראוי להיכנס לספר דברי הימים של המלחמה הקשה שאנחנו מצויים בה. לצד סיפורי הגבורה הבלתי נתפסים של האחים קלמנזון, שני בנים של ראש ישיבה, שקפצו אל התופת, לצד סיפורו של סרן אמתי גרנות, בן של ראש ישיבה, שנפל בקרב בגבול הצפון, לצד סיפורו של אלישע מדן, בן של ראש ישיבה, שאיבד את שתי רגליו בקרב בבית חאנון, לצד סיפורם של תלמידי החכמים סעדיה דרעי, אלישע לוינשטרן, הרב אבי גולדברג, ידידיה אליהו, ועוד עשרות אחרים שנפלו בקרבות.
תלמידים בישיבת עטרת שלמה בקריאות נגד המדינה בחתונה
(משה ויסברג, בחדרי חרדים)
הסרטון הוא תמצית הזחיחות, כפיות הטובה וערלות הלב החרדית. ומן הראוי להעלות כאן נקודה בחדות: החרדים שמתירים לעצמם להיות אדישים לנטל, לכאב, ולדאגה של כל אחד מאיתנו הישראלים הציונים, הם לא רק אזרחים גרועים, הם גם יהודים טובים הרבה פחות. בתיעוד, כזכור, נראים תלמידי הישיבות שרים יחד את אחד מהמנוני הפלגים הקיצוניים עם התאמה לסוגיות אקטואליות. "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים", שרה בהתלהבות התזמורת על הבמה לצד ראש המוסדות, הרב שלום בער סורוצקין.
על פניו, לא יכולה להיות לנו יומרה לעשות חשבונות של ריבון העולמים. ובכל זאת, המקרה הזה הוא כל כך קיצוני שאני מוכן להתיימר. כיהודי מאמין, אין לי ספק שדעתו של הקדוש ברוך הוא, בלשון המעטה, אינה נוחה מההתנהלות החרדית סביב המלחמה הנוכחית.
ובלשון מרחיבה יותר, אני משוכנע שבעולם האמת, האמת תוטח בפרצופם. הכלל הכי גדול בתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך", ככה אומר רבי עקיבא. והלל הזקן, כשהתבקש לתמצת את כל היהדות למימרא אחת, אומר "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". אז בואו ואגיד לכם אחיי החרדים מה שנוא עלינו. שנוא עלינו לטחון, לשלם מחירים, לפחד, לדאוג, להיפצע, לקבור ולהתאבל. שנוא על משפחותינו לקבל עכשיו צו מילואים של עוד 70 יום, אחרי ששירתנו כמה מאות ימים מאז תחילת המלחמה.
ואהבת לרעך כמוך, זה לפני הכול לא להפקיר את נשות אחיך להיטחן מאות ימים כשהן לבד. שנואה עליהן הבדידות ושנוא עליהן להיות לבד, ולתפעל לבד את החיים, בשבתות ובחגים, בחופשים ובימי שגרה. קשה להן והנטל העצום נופל עליהן כי אתם זחוחים ומנותקים וחושבים שהצרה הגדולה שעם ישראל שרוי בה היא לא הבעיה שלכם ואתם פטורים ממנה. אתם מתפללים בדבקות וכביכול שומרים על העולם הרוחני האטום שלכם, כשהעולם הפיזי, החיים עצמם, של אלפים, קורס ומתפוגג. לימוד התורה וקיום המצוות שלכם הם כאילו שלמים, שולחן השבת שלכם הוא כאילו שלם, בזמן שבאלפי בתים אין שום דבר שלם.
תורה קטועת גפיים
הכול שם חסר כבר שנה וחצי, ובחלק מהבתים למרבה הזוועה, הכול יהיה חסר לנצח. בגמרא מסופר על אחד האמוראים שחווה מה שמתואר כמו מוות קליני. הוא חוזר מעולם האמת ומספר על מה שראה שם: "עולם הפוך ראיתי" הוא אומר לאביו, ומסביר שהרוגי מלכות "אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן", כלומר, אנשים שמסרו את הנפש למען הכלל, נמצאים בעולמות העליונים במקום כזה שאף אחד אחר בכלל לא יכול להיות קרוב אליהם. והחברה החרדית, שעסוקה כל כך בעולם הבא שלה, עיוורת לחלוטין לשלל חלקים מהתורה, וביניהם גם לחלק הזה.
בחתונת בנו של ראש הישיבה הם שרו "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים" ועל זה ראוי לצטט את המדרש שאומר "כל הכופר בטובתו של חברו, סופו כופר בטובתו של הקב"ה"
יש עכשיו סביבנו כל כך הרבה צדיקי אמת קטועי איברים בגלל המלחמה, והתורה החרדית, היא אומנם לבושה בבגדים מהודרים, ולעיתים, כמו הזמר בחתונה אמש, גם חובשת שטריימל שעלותו עשרות אלפי שקלים, אבל היא תורה קטועת גפיים. בעולם שבו בוחנים את המציאות בהגיון אנושי בסיסי, בעולם שבו מנהלים את חיינו בתבונה יהודית אלמנטרית, החרדים הם גם אזרחים חסרי אחריות, וגם יהודים שלא מקיימים את רצונו של הקב"ה. בחתונת בנו של ראש הישיבה הם שרו "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים" ועל זה ראוי לצטט את המדרש שאומר "כל הכופר בטובתו של חברו, סופו כופר בטובתו של הקב"ה".
אתם החרדים, אתם כפויי טובה, ולכן אתם כופרים, גם בטובתנו, החומרית והרוחנית וגם בתורתו של הקב"ה. תלמידי ישיבת עטרת שלמה שקיבלה בשנה שעברה יותר מ-26 מיליון שקלים מהמיסים שלנו, אתם לא חכמים, ולא צדיקים. אתם כופרים, כי אתם כופרים בטובה ההזויה שאנחנו, משלמי המיסים, עושים איתכם, וגם אותה אנחנו עושים כי הפוליטיקאים שלכם כופים אותה עלינו.
אתם גם לוקחים את הכסף, גם אדישים למחיר האישי, הנפשי, והמשפחתי שאנחנו משלמים בשבילכם, בעוד אתם מרגישים פטורים ממנו לחלוטין, וגם מרשים לעצמכם לשיר אחר כך שאנחנו הכופרים. אתם כופרים כי רבים מהישראלים חושבים בטעות שצורת החיים המעוותת והמידות המקולקלות שלכם הן היהדות, ויש בכך חילול השם כפול ומכופל. בחודשים האחרונים שמתי לב שיש רק סוג אחד של פושטי יד בבתי הכנסת שאותם אני פוקד. למרות שלרוב אלה בתי כנסת שכל המתפללים בהם חובשי כיפה סרוגה, שרבים מהם היו בעצמם חלק מהמלחמה, או שלחו בן או חתן אל הקרבות, זה לא מפריע לחרדים: ליטאים וחסידים, אשכנזים וספרדים, לבוא ולקבץ נדבות במהלך התפילה.
זה ממש קשה לי אבל אני עושה עם עצמי עבודה, שבכל פעם שיש לי כסף מזומן, אני נותן להם משהו. כן, אני יודע ומצטער לדעת שכאשר הם מגיעים לבקש כסף עבור חתן יתום, זה עשוי לכלול גם מימון לרכישת כובע פרווה בעשרות אלפי שקלים. אבל אני אומר להם בליבי, "אחיי אתם", ונותן להם את הכסף הזה בשבילי, לא בשבילם. אני נותן אותו כדי להזכיר לעצמי, שלמרות הכעס הגדול, אני לעולם לא אתנתק מאחים טועים.
עמיחי אתאליצילום: מתן צורי מדינת ישראל הממוסדת מאידך, לא יכולה להמשיך בדרך הזאת. האופן הזה שבו ראוי לאדם הפרטי לנהוג, לחלוטין לא נכון שהמדינה תנהג בו. שבענו סיפורים ודיבורים מטעמה של הממשלה כולה ומטעם המפלגה שלקחה לעצמה שלא כדין את שמה של הציונות הדתית. נגמרנו והותשנו מתירוצים פוליטיים על תהליכים שלוקחים זמן. לא יכול להיות יותר מצב שבו אלפי משתמטים שרים בקולי קולות את המנון השתמטותם, ואנחנו נמשיך לממן את זה. זה לא מוסרי, לא אנושי, לא ציוני, ויותר מהכול, זה גם ממש לא יהודי.
