החוקרים לקחו אותו למסעדות, לים, לקבר הבאבא סאלי. הייתה ציפייה שיחשוף את הסודות של מי ששלחו אותו מעל הדוכן בבית המשפט. ובסוף - הוא סיים בשני מאסרי עולם. ירון סנקר היה אחד הרוצחים השכירים החריגים שנודעו בישראל: לחץ על ההדק, בכה על קברי הקורבנות, הביע חרטה - ואז שתק בבית המשפט. לכלא נשלח בגין רצח שני בני אדם במספרה בהוד השרון. ולאחד משלושת הפרקליטים שניהלו את התיק, זה היה ממש סרט פשע.
הסריקות אחר ירון סנקר כשברח מביה"ח, נובמבר 2015
(צילום: אבי מועלם)
גלריה
ירון סנקר. זה הגיע לבאבא סאלי, וגם לשוטר שהתחזה לרב - ולתובע יש ביקורת
(צילום: יריב כץ, "ידיעות אחרונות")
"התיק היה מאוד מאוד חריג", מספר מיקי פורן, מפרקליטות מחוז מרכז פלילי, שניהל את התיק יחד עם עורכי הדין נח בונה וד"ר יניב ואקי. הפרקליטים נכנסו לתמונה כשהחקירה כבר הייתה בשלבים מתקדמים, אך נדרשו עוד כחודש וחצי עד חודשיים של עבודה לקראת הגשת כתב האישום. ככל שהעמיק בחומר הראיות, כך התברר לו היקף הפרשה. "זה ממש רוצח שכיר לכל דבר ועניין", הוא מתאר. גם האבטחה בבית המשפט הייתה כבדה במיוחד.
הסיפור החל בשורת מעשי אלימות חמורים בשנות האלפיים. פורן חוזר לדיונים הארוכים, לאבטחה הכבדה, לשיטות החקירה החריגות - ולרגע שבו הבין שהסיפור אינו מסתכם באדם שלחץ על ההדק, אלא במי שעמדו מאחוריו ושלחו אותו לבצע את הרציחות.
על פי פסק הדין, סנקר הכיר במהלך מאסרו את חנניה אוחנה, ובהמשך התחבר לאחיו רפי ומשה. לאחר שנמלט מהכלא, הוא הפך למבצע משימות עבורם. אחת המשימות הייתה ניסיון לרצוח את שמעון זריהן במסעדה בתל אביב. באירוע אחר ניסה לחסל את שלום דומרני, אך במהלך הפעולה נורה שי בן אמו. בהמשך היה מעורב בניסיון להצמיד מטען חבלה למכוניתו של יעקב אלפרון, וכן בתוכנית לחסל את יצחק אברג'יל ואחרים באמצעות מכונית תופת סמוך לאולם שמחות.
אלא שלדברי פורן, מאחורי מעשיו של סנקר עמדה דמות מורכבת יותר מכפי שניתן היה להתרשם מרשימת האישומים. "הדמות של סנקר היא דמות מאוד מאוד מורכבת", הוא אומר. מצד אחד, מדובר באדם שביצע מעשי רצח חמורים. מצד שני, במהלך החקירה והמשפט נחשף התובע גם לצד אחר שלו. "אני חושב שאפילו עד היום הוא מתחרט על זה שהוא רצח", אומר פורן, בהתייחסו לחרטה שהשמיע סנקר בתקופת החקירה. לדבריו, בהמשך הפך סנקר לממוקד יותר במאבק המשפטי על גורלו, בניסיון להימנע מהעונש הכבד שנגזר עליו.
פורן מתאר את סנקר כמעין "זאב בודד", עבריין נמלט שחיפש את מקומו לאחר הבריחה מהכלא. הקשר עם האחים אוחנה סיפק לו, לדבריו, מסגרת ותמיכה שלא היו לו באותה תקופה. אולם מבחינת התובע, הנסיבות האישיות אינן גורעות מאחריותו למעשים. "זו בחירה חופשית. אדם שרוצח זו בחירה חופשית שלו", הוא מדגיש. "הוא יצר את הקשר עם אוחנה במטרה לסייע להם בכל מה שהם מבקשים ממנו". סנקר היה זקוק להם, אך בחר בעצמו לפעול עבורם.
"היה לו איזה קו אדום"
אחד האירועים החריגים ביותר בפרשה התרחש במסגרת התוכנית לחסל את יצחק אברג'יל ואנשים נוספים באמצעות מכונית תופת. לפי פסק הדין, סנקר הגיע למקום שבו תוכנן הפיצוץ, אך במקום לבצע את המשימה ביים תאונת דרכים. בחקירתו טען כי החליט לסגת לאחר שראה ילדים ואנשים נוספים במקום. פורן מספר כי ההסבר הזה השתלב מבחינתו עם האישיות המורכבת של סנקר. "היה לו איזשהו קו אדום", הוא אומר, ומסביר שסנקר הציג בפני החוקרים עמדה שלפיה לא היה מוכן להכניס מכונית תופת לאירוע שבו נמצאים ילדים. עם זאת, הוא מקפיד להדגיש שלא ניתן היה לאמת את המניע הזה. את עצם התרחשות האירוע, לעומת זאת, ניתן היה לחזק באמצעות ראיות, ובהן המכונית שאותרה.
לצד ניסיונות החיסול שלא הושלמו, היה אירוע אחד שהותיר חותם קשה במיוחד על התובע: הרצח הכפול ב-2003, במספרה בהוד השרון, שבו נרצחו חיים שאבי ותומר שבת. שאבי היה יעד החיסול. שבת, ספר שלא היה קשור לסכסוך, נקלע לזירת הרצח. על פי פסק הדין, סנקר נכנס למספרה וירה לעבר שאבי, שניסה להימלט. שבת ישב בפתח המספרה כשהוא לבוש חולצה דומה לזו של שאבי. סנקר חשש שטעה בזיהוי וירה גם בו למוות. לאחר מכן הבחין בשאבי, ירה בראשו והרג אותו. פורן מספר כי אחד הרגעים הקשים ביותר עבורו במהלך ניהול התיק היה המפגש עם אחיו של תומר שבת, שהיה עד ראייה לרצח.
"הייתי צריך להעיד את עובדיה, שאחיו נרצח לנגד עיניו", הוא משחזר. "זה אירוע מאוד לא פשוט, מאוד מאוד לא פשוט". האח שיתף פעולה עם התביעה, אך הטראומה הייתה ניכרת. "אפשר היה להרגיש את הפחד ואת כל מה שהוא עבר מהרצח ועד העדות שלו". דווקא באותו מפגש, הוא מספר, קיבל התיק משמעות אנושית אחרת. מאחורי עשרות העדויות, נתוני התקשורת, ניסיונות החיסול והקשרים בין עבריינים, עמד אדם שאיבד את אחיו רק משום שנקלע למקום הלא נכון.
סנקר בבית המשפט העליון. עד מדינה הוא לא היה
(צילום: אלכס קולומויסקי)
"תומר שבת, האדם המסכן, ספר, מתפרנס כמו כל אחד מאיתנו, ללא קשר לעולם הפשע, נרצח רק בגלל שהוא היה במקום הלא נכון", הוא מתאר. פורן מזכיר גם את שקד שלהוב, נערה בת 17 שנרצחה בעת שישבה ברכב שהיה מזוהה עם גורמים בעולם הפשע. "שקד שלהוב, נערה בת 17, נרצחה בתוך רכב בגלל שהייתה ברכב שהיא לא הייתה אמורה להיות בו", הוא אומר. לדבריו, המקרים הללו ממחישים את הסכנה הנשקפת גם לאזרחים שאין להם כל מעורבות בסכסוכים הפליליים.
הקושי המרכזי בניהול התיק היה להוכיח לא רק שסנקר ביצע את המעשים, אלא גם להוכיח את הקשרים בינו לבין האנשים שהפעילו אותו. ההודאות בחקירה היו הבסיס המרכזי לתביעה, אך נדרשו ראיות נוספות כדי לבסס את אמינותן. "העדות של סנקר היא הבסיס", הוא מסביר. "זה השלד". לדבריו, החוקרים הצליחו לאמת פרטים רבים שמסר, בין היתר באמצעות נתוני תקשורת, תנועות של מעורבים ועדויות נוספות.
כך למשל, סיפר סנקר על חוקר פרטי שעקב אחר חיים שאבי ביום הרצח והנחה אותו טלפונית כיצד להגיע אליו. החוקרים הצליבו נתוני תקשורת של שאבי, של החוקר הפרטי דודו עקיבא ושל סנקר. הצלבת הנתונים אפשרה להם לבחון את מסלולי התנועה ואת הקשרים בין המעורבים. "לסנקר היה זיכרון מעולה", מספר פורן. לדבריו, היכולת שלו לזכור פרטים מדויקים אפשרה לחוקרים לבצע בדיקות נוספות ולחזק את התשתית הראייתית.
אלא שלא כל האישומים היו פשוטים להוכחה באותה מידה. פורן מסביר כי באירועים שבהם נורו אנשים או נגרמו פגיעות, היו עדים, זירות וממצאים שניתן היה לבדוק. לעומת זאת, בניסיונות חיסול שלא הושלמו, כמו ניסיון הצמדת מטען החבלה לרכבו של אלפרון, האפשרויות לאימות היו מצומצמות יותר. "לא קרה כלום", הוא מסביר ביחס לניסיון החיסול שלא הושלם. אלפרון עצמו לא ידע על הניסיון בזמן אמת, ולכן התביעה נדרשה להסתמך במידה רבה יותר על הודאותיו של סנקר ועל ראיות נסיבתיות.
הבטחות שלא קוימו
כדי להבין את גודל האתגר, פורן חוזר גם לאמצעים הטכנולוגיים שעמדו לרשות החוקרים בתחילת שנות האלפיים, לעומת אלה הקיימים כיום. "ככל שעובר הזמן, התיקים נהיו יותר מורכבים", הוא אומר. "פעם, לדוגמה, טלפון, אז כבר היה עניין של איכונים, של המיקום של הטלפון. זה דומה למה שקורה היום, אבל מה שלא דומה להיום, זה שלא היה סמארטפון. זה הופך כל תיק למשהו הרבה יותר מורכב". לדבריו, גם חומרי התיעוד הזמינים כיום משנים לחלוטין את היקף החקירות. "גם הקלטות זה משהו שפעם לא היה, או צילומים של מצלמות אבטחה. לא היו צילומים של מצלמות אבטחה בתיק הזה. אז הכול כמובן מכביד עוד ועוד ועוד מבחינת ההיקף של החומר".
למרות המחסור באמצעים הטכנולוגיים המוכרים כיום, היקף חומר הראיות והעבודה המשפטית היה עצום. "לא היה לנו את הדברים האלה, אבל כן היה לנו הרבה הרבה דברים. ופשוט יושבים יום ולילה, וקוראים, ומתאימים, ומנהלים את התיק", הוא מספר. "רק בתיק של האוחנה היה למעלה ממאה ישיבות. בתיק של סנקר היה סדר גודל של 30 עד 40 דיונים, והם התנהלו במקביל".
זירת הרצח במספרה ב-2003. מצלמות אבטחה לא היו זמינות שם
(צילום: מאיר פרטוש)
(צילום: מאיר פרטוש)
שלושת הפרקליטים נדרשו להתפצל בין הדיונים ולהתמודד עם שני הליכים גדולים שהתנהלו באותה תקופה. "זה אירוע קשוח מבחינת ההשקעה שלך", הוא אומר. "אבל אתה מתמודד. אני רואה את השירות הציבורי כדרך חיים שלי. זה חלק מהעניין שהפכתי להיות פרקליט, חלק מהנכונות שלי לתת לטובת המדינה".
אלא שהאתגר המשפטי הגדול ביותר לא נגע בהכרח למספר האישומים או להיקף חומר הראיות, אלא לדרך שבה נגבו הודאותיו של סנקר. במהלך החקירה ביקש סנקר להגיע להסכם עד מדינה. החוקרים סברו כי מדובר במהלך שיכול לסייע לחשיפת שולחיו, אך הפרקליטות החליטה שלא להעניק לו את המעמד המבוקש. פורן מסביר כי ההחלטה התקבלה משני שיקולים מרכזיים: הראשון היה העובדה שסנקר עצמו ביצע מעשי רצח. השני היה הערכת הפרקליטות כי ניתן להגיע לחקר האמת גם ללא הסכם עד מדינה. הסוגיה הזאת הפכה למרכזית במשפטו. ההגנה טענה כי הודאותיו של סנקר נמסרו בעקבות מצגים והבטחות מצד החוקרים, וכי יש לפסול אותן.
"אם היו מתייעצים, זה לא היה קורה"
בפסק הדין מתוארת מערכת יחסים חריגה שהתפתחה בין סנקר לבין החוקר שמעון אלימלך. הקשר כלל יציאות למסעדות, ביקורים בים וקשר עם בני משפחתו של סנקר. בנוסף, החוקרים לקחו אותו לקבר הבאבא סאלי, ובאחת התחבולות נעשה שימוש בשוטר שהתחזה לרב. דווקא ביחס לתחבולה האחרונה פורן אינו מסתיר את הביקורת שלו. "זה לא היה לגיטימי", הוא אומר על השוטר שהתחזה לרב. "זה לא נעשה על דעתנו. אני לא יודע למה לא התייעצו איתנו. אם היו מתייעצים איתנו, זה לא היה קורה".
(צילום: חיים הורנשטיין, "ידיעות אחרונות")
עם זאת, פורן מבקש להעמיד את האירוע בהקשרו. לדבריו, בשלב שבו התקיימה הפגישה עם השוטר שהתחזה לרב, סנקר כבר הודה במעשיו, והמפגש עצמו לא כלל חקירה. הוא גם מדגיש כי יש להבחין בין תחבולת חקירה שאינה ראויה לבין פגיעה בזכויות המצדיקה פסילת הודאה. "אנחנו חייבים מצד אחד לשמור על האינטרס הציבורי", הוא מסביר, "וגם לחשוף פשעים ולמגר פשיעה, וגם לשמור על זכויות של כל אזרח במדינה, כולל מי שהוא נאשם, כולל מי שנאשם בתור רוצח".
לדבריו, בפרקליטות לא אהבו חלק מהתנהלות החוקרים, אך סברו כי ההודאות אמיתיות וכי הפגמים אינם מצדיקים את פסילתן. בית המשפט המחוזי קיבל את ההודאות כראיה, ובית המשפט העליון דחה בהמשך את ערעורו של סנקר.
אחד הפרטים יוצאי הדופן שעליהם מספר פורן נוגע לחרטה שהפגין סנקר בתקופת החקירה. סנקר כתב מכתבים שבהם הודה במעשיו והביע חרטה, ואף ביקש להגיע לקבריהם של חיים שאבי ותומר שבת. "הוא ביקש לעלות לקבר, השתטח עליו ובכה", מספר פורן. לדבריו, ההתנהגות הזאת חיזקה את עמדת התביעה שלפיה ההודאות נמסרו מתוך רצון להכות על חטא, ולא רק בשל ציפייה לקבל הקלה בעונש. אולם מי שהודה במעשי הרצח ושיתף פעולה עם החוקרים הפך בהמשך לאדם שהתביעה לא יכולה הייתה לצפות את התנהגותו.
ההפתעה הגיעה במשפטם של האחים אוחנה: המניעה המשפטית להעיד את סנקר הוסרה, והוא זומן לדוכן. פורן מספר שהפרקליטים לא ידעו אם יחזור על ההודאות שלו, ינסה לנקות את הנאשמים מאחריות - או יימנע מלדבר. בניגוד להכנה המקובלת של עדים לקראת עדות, במקרה הזה התובעים לא נפגשו עם סנקר מראש כדי להכין אותו. פורן מסביר כי מדובר היה בנאשם שהיה שותף לעבירות, והיה חשש שלא יחזור על הדברים שמסר במשטרה. "לא ידענו לצפות מה הוא יעשה. אם הוא ידבר, יתחיל למסור גרסה אחרת, ינסה לנקות אותם, יפחד מהם. הכול היה על השולחן", הוא משחזר.
השלט שהציג סנקר בביהמ"ש: שומר על זכות השתיקה
(צילום: חיים הורנשטיין)
ואז הגיע הרגע שאליו המתינו במשך שנים. "בסופו של דבר הוא פשוט שתק", מספר פורן. סנקר אף הכין שלט שהציג בבית המשפט. לאחר כמה שאלות התברר שאין בכוונתו למסור עדות.
השתיקה לא סיימה את המהלך המשפטי. לדברי פורן, היא אפשרה לתביעה לפעול להגשת דבריו של סנקר במשטרה, בכפוף לכללים המשפטיים הנוגעים להסתמכות על הודעות של מי שאינו חוזר עליהן בעדותו.
המשפט נגד האחים אוחנה היה מורכב במיוחד גם מבחינת ניהול האולם. חמישה נאשמים עמדו לדין, ולכל אחד מהם היו סנגורים. אליהם הצטרפו בני משפחה ונוכחים נוספים. פורן מספר כי לעיתים נדרש להתמודד עם אולם מלא בנאשמים, עורכי דין וקהל, בזמן שחבריו לצוות מנהלים במקביל את משפטו של סנקר.
דווקא המשפט נגד האחים אוחנה, לדבריו, היה מאתגר יותר מבחינה אישית ומקצועית. בניגוד לסנקר, שמסר הודאות, הנאשמים האחרים לא הודו ולא קיבלו אחריות למעשים שיוחסו להם. סנקר הורשע בשתי עבירות רצח ובשורת עבירות נוספות. בית המשפט גזר עליו שני מאסרי עולם מצטברים ועוד 25 שנות מאסר בחופף. ערעורו לבית המשפט העליון נדחה.
כבר לא חדשות לבקרים
אולם פורן אינו רואה בעונש הזה את ההישג המרכזי של הפרשה. מבחינתו, משמעות התיק מתבהרת כשחוזרים לאווירה ששררה בישראל בשנים 2002 ו-2003, שבהן אירועי אלימות חמורים הקשורים לעולם הפשע התרחשו בלב הערים. "ב-2002 ו-2003 האירועים האלה היו חדשות לבקרים", הוא משחזר. "פתחת חדשות ושמעת. היה פיצוץ של מכונית ביהודה הלוי, שהיא לא קשורה לתיק שלנו, אבל כן קשורה למלחמות הפשיעה של החבר'ה האלה. מתפוצצת מכונית תופת ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, נהרגים שלושה אנשים".
"זה היה פשוט אירוע רודף אירוע, כזה שעמדנו במצב שבו אנשים במדינה חשו מאוד מאוד לא בטוחים", הוא אומר. "אני מדבר איתך על אירועים בלב ערים גדולות במרכז הארץ. זה היה אחד הנושאים החמים ביותר של חוסר שליטה על מה שקורה עם ארגוני פשיעה". לדבריו, התיק סימן נקודת מפנה במאבק בארגוני הפשע של אותה תקופה. "מהבחינה הזאת זו הייתה אבן יסוד במיגור ארגוני הפשיעה של אז".
כשנשאל מה היה רוצה לשאול את סנקר אילו היה פוגש אותו היום, יותר מעשרים שנה לאחר האירועים, פורן משיב שאין לו כמעט שאלות שנותרו ללא מענה. לדבריו, מתוך הודאותיו של סנקר ומתוך ההיכרות שנוצרה במהלך ההליכים המשפטיים, הוא למד עליו כמעט כל מה שרצה לדעת. אבל דווקא אחרי כל השנים, מאות שעות העבודה, העדויות, ההודאות ושני מאסרי העולם, פורן מבקש להדגיש שהסיפור הגדול מבחינתו אינו סיפורו של הרוצח השכיר לבדו.
"הסיפור האמיתי הוא הרבה יותר מסנקר. נכון שסנקר הוא דמות מורכבת, וזה הרבה יותר מורכב מאשר משפחת פשע, בן אדם שרק רוצח, אבל הסיפור האמיתי וההישג האמיתי, שהוא גם מבחינת העבודה שלנו וגם מבחינת המדינה, זה שהאחים אוחנה נכנסו לכלא להרבה שנים. זה ההישג האמיתי בתיק, להגיע לאנשים שעומדים מאחורי הרוצחים. לא רק לרוצחים. זה ממש ההישג האמיתי".
