8 צפייה בגלריה
מהומות בירושלים
מהומות בירושלים
בצילומים: קריסת הדו-קיום
(צילום: AFP, רויטרס)
על רקע ההתנגשויות בירושלים והלחימה מול חמאס בעזה, יצא מהבקבוק השד של המשבר הערבי-יהודי בישראל. המאבק האלים שניהל מיעוט מאזרחי ישראל הערבים, שהפגינו את שנאתם ליהודים בעוד הרוב הדומם שלהם אכן דמם, מחייב בדיקה של הנחות היסוד ביחסה של המדינה אליהם, ולאחריה שינוי יסודי שמטרתו למנוע או למזער את הישנותם של אירועים כאלה, שעלולים להפוך למלחמת אזרחים.
הסכסוך היהודי-ערבי נסוב על טריטוריה ששני לאומים תובעים לעצמם על בסיס היסטורי ודתי. ההחלטות הבינלאומיות והגבולות שנקבעו במלחמת העצמאות לא פתרו את המחלוקת: הערבים בישראל רואים עצמם כאוכלוסייה שנכבשה ונושלה (בצדק מבחינתם כפרטים, ללא קשר לאשמת מנהיגיהם אז), ואינם מקבלים את הגדרתה של ישראל כמדינת הלאום היהודי. תחושת הניכור שלהם היא לאומית, וככזו, היא קשה ועמוקה בהרבה מתחושות של אפליה אזרחית או כלכלית.
השנאה שהם גילו כלפי שכניהם היהודים (שבמקרים רבים, כמו בעכו ובלוד, גם הם אוכלוסייה חלשה מבחינה סוציו-אקונומית), לובתה על ידי מניעים לאומיים ודתיים. שריפת בתי כנסת והנפת דגלי פלסטין מוכיחים זאת. אמנם בחזית נמצאים "רק" אלפי פורעים צעירים, אך מאות האלפים האחרים, הוריהם ומנהיגיהם, שותקים ברובם באופן שניתן לפרשו כהזדהות (חשוב להתייחס גם לבעיית החוליגנים היהודים ולהסתה של גורמי ימין קיצוני – אך זאת ייעשה במאמר אחר).
פתרון שבמסגרתו משויכים התושבים למדינת הלאום שלהם, ומאפשר להם להמשיך לחיות במדינת האם, הינו פתרון סביר ומוסרי, בוודאי לנוכח התנהלותם של ערביי ישראל במערכה זו
שלושת ההיבטים של הסכסוך - הלאומי, הטריטוריאלי והדתי - הם בעלי שורשים עמוקים בטבענו, ועל כן קשה מאוד לשלוט באופן רציונלי ברגשות הכרוכים בהם. ההיבט הלאומי הוא תוצאה של היות האדם "חיית להקה", בעל רגש הזדהות עם להקתו/שבטו/עמו, שמתגבר בעתות סכנה. גם להיבט הטריטוריאלי שורשים אבולוציוניים בקרב בעלי חיים רבים, ובהם האדם, המוכנים להילחם עד מוות בהגנה על אדמתם. ההיבט הדתי מבוסס על צרכים קמאיים של האדם, ובראשם הפחד מהמוות. הדתות הן מנגנונים של הכחשת המוות: כמעט כל דת מבטיחה למאמיניה חיים אחרי המוות (גן עדן, תחיית המתים, גלגול נשמות). האיום על מאמיני דת אחת - מעצם קיומה של מערכת אמונות ותגמולים של דת אחרת - הוא איום קיומי: אם הם צודקים – הדת שלי טועה, נגזר גורלי למות ולא להינצל, וצדקתי תוכח על ידי כך שאשמיד את "הכופרים".
יריות בין ערבים ויהודים בלוד, בשבוע שעבר

אף על פי שלאדם יכולות רציונליות בלתי מבוטלות, במצבי משבר הן נגררות אחרי החלקים הקדומים במוחו, העלולים להוביל להתנהגות רצחנית. אין להשאיר את המצב כטרף ליצרים הללו. אין לסמוך על רציונליות, הומניות, חוק וערכים שיצליחו להסדיר את העניינים. יש לשאוף להסדרה מראש שתקטין ככל הניתן את מוקדי הנפץ.

מסע קצר בעולם

על מנת לתת פרספקטיבה לעוצמת הסכסוך נעיף מבט חטוף על עימותים אחרים בני זמננו בעולם. סכסוכים אתניים קיימים באינספור מקומות, אך בדורנו בלט רצח העם השיטתי של משטר ההוטו ברואנדה בבני הטוטסי. סכסוך לאומי ודתי התבטא בדורנו בפשעי מלחמה במדינות יוגוסלביה לשעבר, בין המוסלמים בבוסניה לבין הסרבים - שהינם נוצרים אורתודוכסים, והקרואטים - שהינם נוצרים קתולים, ובין שני אלה לבין עצמם.
מבין הסכסוכים הדתיים המתקיימים ברחבי העולם לעת הזו תוזכר הרדיפה של הרוב הבודהיסטי במיאנמר אחרי המיעוט הנוצרי והמוסלמי, גירושם וחיסול אלפי כפרים שלהם; סכסוכים פנים-דתיים רצחניים בין פלגים מוסלמים, שיעים וסונים, לבין עצמם, ובין קתולים לפרוטסטנטים באותו עם עצמו (האירים). אם נרחיק דורות ספורים לאחור נמצא את שואת העם היהודי ושואת הארמנים, שלא לדבר על זוועות שביצעו עמים הנחשבים בעיני עצמם לנאורים, בארצות שהם כבשו – באמריקה, באפריקה ובדרום מזרח אסיה.
8 צפייה בגלריה
רואנדה 25 שנה רצח עם כפרי פיוס
רואנדה 25 שנה רצח עם כפרי פיוס
קורבנות בני הטוטסי ברואנדה
חייהם של שני לאומים שונים באותה מדינה, גם במצב של שלום, הם בעייתיים, כפי שמלמד המקרה של בלגיה: בפלנדריה שבצפונה חיים הפלמים, הדוברים ניב הולנדי, ובוואלוניה שבדרומה חיים הוואלונים, הדוברים ניב צרפתי. גורמים רבים מקהים את האנטגוניזם הקיים בין שני העמים: הדת הקתולית המשותפת לשניהם; המלוכה; היותה של בריסל, בירת פלנדריה המיושבת ברובה בוואלונים, גם בירת המדינה ובירת האיחוד האירופי; השפע הכלכלי; העובדה שמ-1963 יש לפלנדריה ולוואלוניה אוטונומיה תרבותית, וב-1993 הוסדר מחדש ובאופן שוויוני הפרלמנט הפדרלי. ועם כל זאת, רוב הפלמים הצביעו עבור מפלגה פלמית בדלנית, הפילוג הלאומי מונע את הקמתה של קואליציה יציבה מ-2008 ועתידה של המדינה לוט בערפל.
גם בקנדה השקטה והעשירה דרשו אנשי המפלגה הבדלנית בקוויבק, שרוב תושביה דוברי צרפתית, לקבל עצמאות, ובעקבות זאת הוכרה קוויבק כ"אומה בתוך קנדה המאוחדת", והאנגלית בוטלה כשפה רשמית.
חייהם של שני עמים במדינה אחת אפשריים בקושי רב בתנאים אידיאליים – וגם אז הסכנה לפילוג תמיד אורבת. כאשר אדי הדלק של סכסוך לאומי ודתי עם הפלסטינים והמוסלמים מרחפים באוויר, מציאות של חיים משותפים במדינה אחת היא בלתי אפשרית לאורך זמן בישראל.
קיצוניים מימין ומשמאל מציעים פתרונות הפוכים לבעיה זו: הימין הקיצוני היהודי (הדתי בעיקרו) רוצה לראות את ערביי מדינת ישראל והשטחים לא רק כמצויים תחת שלטון יהודי, אלא גם ללא זכויות אזרח שוות - פתרון שלא יתקבל על ידי אף גורם מתון ודמוקרטי ויהפוך אותנו רשמית למדינת אפרטהייד מנודה.
עלינו ליצור מצב שבמסגרתו פורעים ערבים הפוגעים ביהודים שעה שישראל נלחמת, ישלמו מחיר כבד וניתן יהיה באקט מנהלי לשלול את מעמדם. ועל כן, הפתרון האפשרי גם אם קשה הוא של הפרדה לאומית ואזרחית
הימין הפונדמנטליסטי הפלסטיני, כפי שמשתקף בעמדות חמאס והתנועה האיסלמית בישראל (הפלג הצפוני בעיקר), דוגל בהפיכתה של מדינת ישראל כולה לחלק מפלסטין הערבית, ואף בגירוש היהודים שמקורם באירופה (סעיף שהיה קיים גם באמנה הלאומית הפלסטינית).
8 צפייה בגלריה
סיור של סיעת הציונות הדתית בישיבת בית אורות
סיור של סיעת הציונות הדתית בישיבת בית אורות
סמוטריץ'. בלי זכויות שוות בכלל
(צילום: עמית שאבי)
השמאל הקיצוני הישראלי (הכולל את רוב המפלגות הערביות) רוצה לראות את התפרקותה של מדינת ישראל מצביונה הלאומי היהודי, פירוק המוסדות הציוניים, והפיכתה למדינת כל אזרחיה; פתרון שלא יתקבל על ידי אף גורם ציוני או מפוכח, שיבין שפירוקו של צה"ל ממעמדו כצבא העם היהודי בישראל פירושו ראשית הקץ של הנוכחות היהודית בארץ.
הפתרונות הקיצוניים מימין ומשמאל צריכים לרדת מעל הפרק מסיבות הומניות, דמוקרטיות, חוקיות ובינלאומיות. מנגד, הדו-קיום בשלום ובאחווה בין יהודים וערבים במדינת ישראל הוא אשליה – וישוב ויתפוצץ לנו בפנים: בין אם עקב אירועים חיצוניים (בשטחים או בעימות נוסף עם חמאס), אירועים דתיים (למשל תקריות באל-אקצא ובירושלים), או פנימיים (כגון אירועי יום האדמה או יום הנכבה).
עלינו ליצור מצב שבמסגרתו פורעים ערבים-ישראלים, הפוגעים ביהודים שעה שישראל נלחמת, ישלמו מחיר כבד וניתן יהיה באקט מנהלי לשלול את מעמדם. ועל כן, הפתרון שבעיני אפשרי – אך לא קל ליישום – הוא של הפרדה לאומית ואזרחית, כפי שאפרט להלן.

עקרונות הפתרון

עיקרון העל פשוט והגיוני: שתי מדינות לשני העמים, כאשר כל בניו של כל לאום הם אזרחיו. היינו: כל הפלסטינים (כולל הערבים בתוך הקו הירוק) הם אזרחי פלסטין, וכל היהודים (כולל בגדה) הם אזרחי מדינת ישראל. מסיבות הומניות, כל אדם יוכל להמשיך להתגורר במדינת האם שלו (ערבי ישראלי – בישראל, תושבי יהודה ושומרון היהודים – ביהודה ושומרון). איש לא יידרש לעזוב את ביתו.
8 צפייה בגלריה
דגל דגלים ישראל פלסטין הרשות הפלסטינית
דגל דגלים ישראל פלסטין הרשות הפלסטינית
( לאנס טראמדול)
אך גם עקרון פשוט והגיוני אינו קל ליישום במצב של ערבוב האוכלוסיות, וייתקל בקשיים לא מבוטלים מבחינת החוק – בארץ ובעולם. ולכן, אפרט פתרונות ביניים נקודתיים שמטרתם לאפשר את החלוקה וההפרדה כך שיעמדו ככל האפשר גם בקריטריונים בינלאומיים.
על קצה המזלג: אזורים צמודי קו ירוק יועברו לשליטת מדינת הלאום שלהם, רצפים גיאו-דמוגרפיים של ערבים בלב מדינת ישראל יהוו "קנטונים" ששיוכם ייקבע באופן דמוקרטי, וכך גם שיוכם של תושבי הערים המעורבות.

החלוקה לשתי מדינות לאום

כשלב הכרחי בפתרון הסכסוך או במזעורו, חייבת לקום מדינה פלסטינית בהתאם להחלטות בינלאומיות בנושא, שתיתן מוצא לרגשות הלאומיים הפלסטיניים. רק בתנאים של שתי מדינות לשני העמים, ושידוד המערכות הכולל, יהיה הגיון ותהייה הצדקה מוסרית לתוכנית שתוצע כאן.
המדינה הפלסטינית צריכה לשלוט על מרבית האוכלוסייה הערבית בגדה (היינו שטחי A+B ושטחי C הבלתי מאוכלסים ביהודים), וכמו כן יועברו אליה השכונות הערביות שסופחו לירושלים (למעט כאלה שהדבר נמנע גיאוגרפית). במקביל, אזורי ההתיישבות היהודית בגדה והשכונות היהודיות החדשות בירושלים יהיו לחלק ממדינת ישראל.
הפלסטינים עלולים לסרב להקים מדינה בתנאים המוצעים ובמקרה זה יהיה על ישראל לבצע הפרדה ונסיגה חד-צדדית, עם סידורי ביטחון כדי למנוע עזתיזציה שלה
מדובר בצעד לא פשוט מבחינת ישראל ומבחינת הפלסטינים, ויש לו היבטים דתיים, ביטחוניים וגיאוגרפיים שידרשו פתרונות מורכבים. אבל פתרון זה נכון לא רק כרקע והצדקה להפרדה המוצעת בהמשך בתוך מדינת ישראל, אלא גם מבחינת הפסקת השליטה שלנו בעם זר, שפוגעת גם בנו, וממילא לא תוכל להימשך לאורך זמן: אלפי הרובים שבידי מנגנוני הביטחון הפלסטינים יופנו בסופו של דבר נגדנו, למשל אם וכאשר חמאס יזכה בנשיאות הרשות הפלסטינית.
הפלסטינים עלולים לסרב להקים מדינה בתנאים המוצעים (להתעקש למשל על גבולות 67 וזכות השיבה), ובמקרה זה לדעתי יהיה על מדינת ישראל לבצע הפרדה ונסיגה חד-צדדית, עם סידורי ביטחון (כגון השליטה על מעברי הירדן ומניעה ככל הניתן של התחמשות המדינה הפלסטינית) כדי למנוע עזתיזציה שלה.

חילופי שטחים מאוכלסים

הצעד הבא בהפרדה בין העמים צריך להיות הקטנת מספר הערבים בישראל במקביל להקטנה עד איפוס מספר היהודים בפלסטין. נכון יהיה להסדיר את הגבול בין המדינות כך שהיישובים היהודיים בקרבת הקו הירוק ממזרחו, מגוש עציון ועד אלפי מנשה וצפונה, והערים בעלות חיבור גיאוגרפי לישראל כמו מעלה אדומים ובנותיה, יהוו חלק ממדינת ישראל.
ומנגד, יישובי המשולש הצפוני (אום אל פחם ושאר יישובי ואדי ערה) והדרומי (מקלנסואה, טירה וטייבה ועד כפר קאסם), אשר צמודים לקו הירוק ממערב, ייכללו בשטח פלסטין. בשני המקרים מדובר על כמה מאות אלפי תושבים. באופן זה גם יושבו לפלסטין השטחים שנגרעו ממנה ותגדל ההומוגניות הדמוגרפית של שתי המדינות.
8 צפייה בגלריה
רכב שרוף בלוד
רכב שרוף בלוד
בוקר של אחרי פרעות בלוד, בשבוע שעבר
(צילום: AP)
מעבר של שטחים מאוכלסים משליטת מדינה אחת לאחרת נעשה במקומות רבים בעולם (טשרנוביץ, עירו של אבי, עברה שש פעמים מיד ליד מתום מלחמת העולם הראשונה). הדבר חייב להיעשות באופן הומני, מבלי שאף אדם ייאלץ לעזוב את ביתו. קו הגבול ייקבע מחדש, השייכות הלאומית תשתנה, אך כל אדם יישאר בביתו והתושבים שאזרחותם תשתנה לפלסטינית יקבלו מעבר חופשי לעבודה בישראל.
החלטה על שינוי קו הגבול כך שיעבור ממערב לכביש 6 – היינו, ויתור ישראלי על שטחים – זו החלטה ישראלית פנימית שצריכה להתקבל באמצעות חקיקה של הכנסת והחלטת ממשלה. ערביי המשולש לא נשאלו כאשר הועברו מירדן לישראל במסגרת שיחות שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, ואם ייערך בקרבם משאל-עם לגבי שיוכם למדינה הפלסטינית, סביר מאד שהם יסרבו. ולכן הצעדים שיובילו לפתרון האמור צריכים להתבצע באמצעות מוסדות השלטון, מבלי להיות תלויים ברצונם הטוב.
מצד שני, המהלך עלול להיתקל בסירוב פלסטיני לקבל אותם כאזרחים. במקרה זה, תושבי המשולש יהיו לאחד הקנטונים הערביים בישראל, כמפורט להלן.

הקנטונים

גם אחרי חילופי השטחים המאוכלסים הנ"ל, ככל שיצליחו, ייוותרו במדינת ישראל יותר ממיליון אזרחים ערבים. חלקם בריכוזים בלב המדינה וחלקם בערים המעורבות. הפריסה הגאו-דמוגרפית הקיימת היום מאפשרת להקים במדינה כמה מחוזות ערביים ולהעניק להם מעמד של קנטון אוטונומי מבחינה תרבותית ומנהלית. למשל, קנטון בדואי בנגב, קנטון שיכלול את נצרת ובנותיה (ריינה, משהד, כפר כנא), או את שפרעם והיישובים מצפון לה לאורך כביש 70 (מאעבלין ועד כפר יאסיף).
ניתן אמנם להיצמד לעקרון העל, שבמסגרתו גם כל תושבי הקנטונים הערביים יהיו אזרחי פלסטין ותושבי ישראל. אך שלילת אזרחות המונית כזו לא תעבור בעולם, ואולי גם לא בחוגים שונים בישראל ולא בבג"ץ – גם אם היא הגיונית ומוסרית. ולכן, "קו הנסיגה" הוא למצב שבו, בהצבעה דמוקרטית, יוכלו תושבי כל קנטון להחליט אם ברצונם לקבל אזרחות של פלסטין ותושבות-קבע בישראל, או אזרחות ישראלית, למי שיצהיר על מחויבותו למדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי.
באותו אופן הם יוכלו להצביע על השאלה אם ברצונם להישאר במעמד של קנטון במדינת ישראל, או להסתפח לפלסטין – צעד שיותנה בהצבעה של רוב מוחלט של הנציגים בכנסת. בהחלטת רוב מוחלט בכנסת ניתן יהיה גם להחליט כי יופסק שיוכו של קנטון סורר למדינת ישראל, והוא ישויך לפלסטין.
8 צפייה בגלריה
מהומות אוקטובר
מהומות אוקטובר
מהומות אוקטובר 2000. סיבוב נוסף
(צילום: יריב כץ)
אפשרות זו עלתה בדעתי לראשונה בעקבות מאורעות אוקטובר 2000 והבעתי זאת בכמה מאמרים (למשל, "קנטונים ערביים ויהודיים" – "הארץ" 29.7.02), וכן אחרי אירועים נפיצים נוספים (כאן, "ביום שאחרי - לקראת היפרדות", 16.10.15). העובדה שמדובר בגלים חוזרים ונשנים של התלקחות רק מלמדת על חומרת הבעיה ועל הצורך בשינוי ברור.
במאמרים קודמים העליתי גם אפשרות של יצירת קנטונים יהודיים שמספרם ישקף את היחס בין האוכלוסיות, ובית עליון שיהיה בו מספר קבוע של נציגים לכל קנטון. באופן זה יובטח רוב יהודי שכן מספר המחוזות היהודיים יהיה פי ארבעה או חמישה ממספר המחוזות הערביים. כמו כן העליתי אפשרות שקנטון ערבי פורש ייחשב למובלעת של פלסטין בישראל, ובמקביל לכך יקבלו ריכוזים יהודיים מבודדים כמו בית אל או קריית ארבע מעמד של מובלעת ישראלית. מקוצר מקום לא אעסוק בכך הפעם.

שאלת הערים המעורבות

גם לגבי התושבים הערבים של הערים המעורבות, שבאירועי השבוע האחרון הוכח חוסר הנאמנות הבוטה של צעיריהן למדינת ישראל ושנאתם ליהודים, יש מקום להחליט שהם יהיו בעלי אזרחות פלסטינית ותושבות קבע בישראל – אך מסיבות חוקיות, בינלאומיות ומוסריות ברמה הפרטנית, עדיף לאפשר לתושביהן את הבחירה בהמשך האזרחות הישראלית תמורת הצהרת נאמנות למדינת ישראל כמדינת הלאום היהודית.
היישום צריך שייעשה באופן דיפרנציאלי, הן בין ישובים (יש ישובים ערביים שלווים ונאמנים) והן על בסיס פרטני: יש מאות אלפי ערבים שומרי חוק ונאמנים בישראל, ולמרות תקפותו של עקרון העל, אין לפגוע באזרחותם. בצידם ישנם אלפי הפורעים, שבנוסף לטיפול הפלילי בהם נכון יהיה לשלול את אזרחותם: הם סייעו לאויב בעת לחימה.

היישום

רבים מערביי ישראל יסרבו לכל שינוי במעמדם וירצו ליהנות ממדינת הרווחה ומהדמוקרטיה הישראלית תוך שהם ממשיכים לפתח בדלנות ולאומנות, ויילחמו בשינוי המוצע כאן בכל דרך. בחלק מהמקומות ייתכן שיהיה צורך לכפות את ההסדר בכוח על אוכלוסייה שהתרגלה לחיות ללא דין וללא דיין, כמו אוכלוסיית הבדואים בנגב, למשל כשנבוא לקבוע את גבולות הקנטון שלהם באופן שיצמצם את התפשטותם הפרועה. אך ככל שמוסדות השלטון יחליטו שזה הפתרון הנכון – יש לאכוף אותו בנחישות.
8 צפייה בגלריה
ד"ר מישקה בן-דוד
ד"ר מישקה בן-דוד
ד"ר מישקה בן-דוד
(צילום: דניאל צ'צ'יק)
ונזכור: מצב של שתי מדינות לשני העמים, שבו משויכים התושבים למדינת הלאום שלהם, מאפשר להם להמשיך לחיות במדינת האם, ותינתן לאוכלוסיות שונות אפשרות לבחור את אזרחותם באופן דמוקרטי, הינו פתרון סביר ומוסרי, בוודאי לנוכח התנהלותם של ערביי ישראל במערכה זו.
לשם הפרופורציה בלבד אזכיר שבעת מלחמת העולם השנייה כלאו האמריקנים את אזרחיהם ממוצא גרמני ויפני במחנות למשך שנות המלחמה, ללא כל פרובוקציה מצידם. כאן, לעומת זאת, יש ניסיון להסדיר את מעמדם של הערבים אזרחי ישראל מבלי לפגוע בהם מבחינה הומנית, אך גם באופן שיקשה עליהם לפגוע ביהודים, וייתן בידי המדינה כלים אפקטיביים לפעולה במקרה כזה.
נפל דבר בישראל, והוא מחייב שינוי בפרדיגמה.
  • ד"ר מישקה בן-דוד הוא בכיר מוסד לשעבר וסופר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com