מוקדם בבוקר של 4 באוקטובר 1950, עוד לפני השעה 6:45, עזבו ראובן דפני ואשתו את חדרם במלון פיירמונט בסן פרנסיסקו. מספר החדר, 753, נרשם בדוח של ה-FBI. כך גם פרטי הטיסה שהזמינו בני הזוג ללוס אנג'לס: טיסה 301 של חברת ווסטרן איירליינס - לימים דלתא איירליינס - שהייתה אמורה להמריא בשעה 8:30 בבוקר. אנשי הבולשת רצו לדעת מי הזמין את החדר, לאן נשלח החשבון והאם נרשמו שיחות טלפון יוצאות מהחדר. מנהל המלון נדרש לבדוק את הרישומים, ומסר כי לא בוצעו שיחות יוצאות בתאריכים שנבדקו.
דפני, הקונסול הישראלי בלוס אנג'לס, היה דמות מוכרת בקהילה היהודית בארצות הברית. במלחמת העולם השנייה שירת בצבא הבריטי, הוצנח ביוגוסלביה הכבושה ופעל לצד הפרטיזנים. ואז הפך למי שמייצג את המדינה הצעירה בארה"ב. ביקורו בסן פרנסיסקו לא היה סודי במיוחד: הציבור היהודי הוזמן לשמוע אותו נושא הרצאה על מקומה של ישראל בעולם. את חשבון המלון התבקשו לשלוח לארגון היהודי המארח. ובכל זאת, פרטי הביקור, ההזמנה לטיסה והבירור על שיחות הטלפון נכנסו לדוח שנשא את הסיווג "ריגול, ישראל".
דפני היה רק אחד מעשרות ישראלים ויהודים אמריקנים ששמותיהם הופיעו בתיק החקירה 65-58700, שנוהל ב-FBI תחת השם ISINT, קיצור של Israeli Intelligence Service. בין המסמכים מופיעים חיים הרצוג וטדי קולק, דיפלומטים ואנשי רכש, פעילים ציוניים, אנשי עסקים, עיתונאים וגם מזכירות משרד. יש בהם הוראות למעקב, בדיקות של העברות כספים, חשדות לדליפת מידע ממשלתי וגם לא מעט בירורים שלא העלו דבר.
המסמכים הגיעו לידי ynet מתוך אוסף ששוחרר לאחרונה במסגרת חוק חופש המידע האמריקני. את הבקשה לקבלת תיק החקירה הגיש כבר במרץ 2014 מכון המחקר האמריקני IRmep, העוסק בין היתר בפעילות השדולה הפרו-ישראלית בארה"ב. הבולשת דרשה תחילה תשלום של מאות דולרים, הזהירה שהטיפול עלול להימשך שנים וב-2018 ניסתה להגיע להסכמה על צמצום היקף החומר. המבקשים התעקשו לקבל את התיק כולו. רק ביוני 2026, יותר מ-12 שנה לאחר הגשת הבקשה, החלה הבולשת למסור מסמכים. משלוחים נוספים הגיעו ביולי ובאוגוסט, ובסוף אוקטובר הגיע האוסף המלא. שמות רבים וקטעים שלמים עדיין מושחרים, אך גם החומר הגלוי מספק תמונה יוצאת דופן של יחס הממשל האמריקני לישראל בשנותיה הראשונות.
מי הדליף לציונים
החשדות בתיק קצת יותר כבדים מהוצאות על חדרי מלון או נסיעות של דיפלומטים. ביולי 1949, כשישראל הייתה בת שנה בלבד, כבר התנהלה בצמרת ה-FBI התכתבות על חשד להעברת מסמכים אמריקניים לגורמים "ציוניים" שלא היו אמורים להחזיק בהם. במזכר שהועבר לראש הבולשת, ג'יי אדגר הובר, צוין שאם החשדות יתבררו כנכונים, המעשים עלולים להוות עבירה על חוק הריגול האמריקני. הובר, ששלט ב-FBI כמעט חצי מאה, היה אחד האנשים החזקים והמפחידים בוושינגטון. גם נשיאי ארצות הברית נזהרו שלא להסתבך איתו.
החשד שלו היה חלק מחקירה שהבולשת ביקשה לרכז בידיה. במזכר מ-20 ביולי 1949 נכתב כי לנציג מחלקת המדינה הובהר במפורש ש"התיק כולו יטופל בידי הבולשת, ולא נסבול כל התערבות מצד גופי חקירה אחרים". הנציג הבטיח שהמסר הובן. המטרה המדויקת של חלק מהבירורים הושחרה, אבל בנובמבר 1950 נחשף כיוון קונקרטי יותר: במזכר פנימי דיווחו החוקרים שאדם בוושינגטון, ששמו הושחר, ציטט במדויק מתוך חמישה דוחות של נספחים אוויריים אמריקניים. מכיוון שחזר על תוכנם מילה במילה, הסיקו אנשי ה-FBI כי ככל הנראה החזיק בעותקים של הדוחות. כעת ביקשו לגלות כיצד הגיעו לידיו.
כדי לגלות איך הגיעו המסמכים לידיו, החל ה-FBI לבדוק מי בממשל האמריקני קיבל עותקים שלהם. התברר שהדוחות הופצו למחלקת המדינה, לצבא ולצי, וגם לשישה גופים בחיל האוויר, בהם הפיקוד האווירי האסטרטגי. החוקרים ביקשו מכל הגופים הללו לבדוק אם כל העותקים שנמסרו להם עדיין ברשותם, בניסיון לאתר את מקור ההדלפה האפשרית.
אישור מיוחד לחקור את הנשיא לעתיד
ב-8 במאי 1950, שבוע לפני שחיים הרצוג הגיע לארצות הברית, כבר הוכן בעניינו מזכר FBI. בראש העמוד נכתב שמו האנגלי, "VIVIAN HERZOG", ומתחתיו הסיווג "ריגול, ישראל". מטרת המזכר הייתה לקבל את אישור מחלקת המדינה לפתיחת "חקירה דיסקרטית" נגד הקצין הישראלי מיד עם הגעתו. הרצוג, אז בן 31, נשלח לוושינגטון כנספח הצבאי החדש של ישראל. בשנים שקדמו לכך היה מאנשי המפתח בהקמת המודיעין הצבאי הישראלי וגם עמד בראשו. ב-15 במאי הגיעה לניו יורק האונייה "קווין אליזבת", והרצוג היה בין נוסעיה. סוכני הבולשת חיכו לו. הם תיעדו את מועד הגעתו, פרטי דרכונו הדיפלומטי והיעד שאליו נסע: שגרירות ישראל בוושינגטון.
"ויויאן הרצוג. ריגול - ישראל". מתוך המסמכים
חיים הרצוג בימיו כנספח הצבאי. הסוכנים חיכו לו
(צילום: פריץ כהן, לע"מ, אוסף התצלומים הלאומי)
זאת לא הייתה הפעם היחידה שבה חשדו האמריקנים בהרצוג. ב-1986, בשיא סערת פרשת פולארד, פרסם ה״וושינגטון פוסט״ דברי קצין מודיעין אמריקני, שלפיהם הרצוג ניסה לגייס איש צבא ירדני שהוצב בוושינגטון ועזב את ארה"ב אחרי שנודע לו שה-FBI עלה על פעילותו. הרצוג הכחיש בתוקף את הטענות והדגיש שסיים את שליחותו באופן סדיר ובכבוד. המזכר מ-1950 מתעד התעניינות מוקדמת בהרצוג, עוד לפני שהרצוג הגיע לארה"ב תחילת השליחות. הסיבה לבקשת החקירה אינה מפורטת בחלקים הגלויים.
הרצוג לא היה היחיד. ב-23 במרץ 1950, כחודשיים לפני הגעתו, הודיע ראש ה-FBI הובר שכבר התקבל אישור מחלקת המדינה לחקירה דיסקרטית בעניינו של גדעון רפאל, לימים מנכ"ל משרד החוץ ושגריר ישראל באו"ם. ראש הבולשת דרש שהחקירה תהיה יסודית, תופקד בידי סוכן מנוסה ו"תתנהל בזהירות מרבית". החוקרים גם מפרטים על מכוניתו ונסיעותיו.
דמות נוספת שמשכה את תשומת הלב של הבולשת הוא אליעזר ליבנה, חבר הכנסת ממפא”י. בספטמבר 1950 ציין ה-FBI שליבנה עזב את ארה"ב חודשים אחדים קודם לכן, והורה להיערך לבדיקתו אם ישוב. החוקרים ניסו גם לברר אם הוא קרוב משפחתו של ג'יי לאבסטון, שבעבר עמד בראש המפלגה הקומוניסטית האמריקנית, אך לאחר שהסתכסך עם סטלין הפך לאחד מיריביו הבולטים של הקומוניזם בארה"ב, ובהמשך אף שיתף פעולה עם ה-CIA. ליבנה נולד בשם ליבנשטיין, ואילו שמו המקורי של לאבסטון היה ליבשטיין. החוקרים הבחינו בהבדל באיות, אך המשיכו בבירור. גם משה רוזטי, מזכיר הכנסת הראשון, מצא את דרכו לתיק. ב-1950 ביקר בארה"ב כאורח הממשל האמריקני כדי ללמוד את עבודת הקונגרס ובתי המחוקקים המקומיים. ה-FBI ציין שתמונה שלו מוכנה במשרד הבולשת בלוס אנג'לס.
גדעון רפאל (משמאל) עם רה"מ לוי אשכול באו"ם, 1968. אפילו פרטים על המכונית היו
(צילום: דוד אלדן, לע"מ, אוסף התצלומים הלאומי)
טדי קולק. אחריו לא היה צורך לעקוב
(צילום: יעקב סער, לע"מ)
אצל טדי קולק, לעומת זאת, התקבלה החלטה אחרת. במאי 1951 עמד קולק, אז אחד מאנשי אמונו של דוד בן-גוריון ולימים ראש עיריית ירושלים המיתולוגי, לבקר בלוס אנג'לס. שמו כבר היה מוכר למערכת הביטחון האמריקנית. בתקופת מלחמת העולם השנייה שימש איש קשר בין ההגנה לשירותי המודיעין של בעלות הברית, ובשנים שקדמו להקמת המדינה עסק גם בפעילות הרכש החשאית של ההגנה בארה"ב. אבל הפעם קבע משרד ה-FBI בוושינגטון כי הביקור אינו נראה קשור לפעילות מודיעינית, ולכן אין צורך להפעיל מעקב פיזי אחר קולק. הסוכנים המקומיים התבקשו להעביר מידע רלוונטי רק אם יתקבל ממקורות שכבר עמדו לרשותם.
הכסף עבר בצ'ייס, המטוסים נועדו לישראל
במקרה של נחום ברנשטיין, עורך דין של הסוכנות היהודית שהיה מעורב ברכש מטוסים עבור ישראל, הייתה לבולשת סיבה ממוקדת יותר לחקור. בינואר 1948, לפי עדותו של סוכן FBI, אמר ברנשטיין לחוקרים שמעולם לא פגש את אל שווימר, איש התעופה היהודי-אמריקני שהיה מעורב ברכישת מטוסים ובהעברתם לישראל. אלא שכעבור שנתיים, במשפטו של שווימר בארה"ב, מסר ברנשטיין גרסה אחרת: הוא פגש אותו כבר ב-1947 ואף גייס אותו למשימת הרכש.
המשפט עסק בהפרת חוקי הניטרליות והייצוא האמריקניים, שהגבילו את העברת הנשק והציוד הצבאי למזרח התיכון. על הפרק היו מטוסי קונסטליישן ומטוסי תובלה C-46. בעדותו סיפר ברנשטיין גם כיצד מומנה הפעילות: לדבריו, הסוכנות היהודית היא שהעבירה לו כספים, בצורת המחאות שהופקדו בחשבון מיוחד של משרד עורכי הדין שלו בבנק צ'ייס בניו יורק. שווימר פתח חשבון בבנק אוף אמריקה בהוליווד, שאליו הועברו הכספים.
ברנשטיין הכחיש בבית המשפט שאמר לסוכני ה-FBI כי לא פגש את שווימר קודם לכן. מבחינת הבולשת, הסתירה בין הגרסאות הייתה חשודה. ביולי 1950 הורה הובר להכין דוח נפרד שיכלול את הפרטים המפלילים לכאורה שעלו בעדותו, ולהעבירו למשרד המשפטים לחוות דעת. לבסוף התובע הפדרלי בלוס אנג'לס הודיע שלא יפעל נגד ברנשטיין במחוזו, משום שלא נמצאה עבירה שבוצעה בתחומי סמכותו. הובר התעקש ופנה למשרד המשפטים בוושינגטון לקבלת חוות דעת.
מליוויי'ס ועד הרווארד
לא כל מי שזכה למעקב היה דיפלומט, איש רכש או פעיל ביטחוני. באותו דוח שבו נבדקו פרטי ביקורו של ראובן דפני בסן פרנסיסקו מופיעים גם שמותיהם של שניים מבכירי אחת החברות האמריקניות המפורסמות בעולם: וולטר האס, נשיא יצרנית הג'ינסים Levi Strauss, ובנו וולטר האס הבן.
הסוכנים ביררו את כתובותיהם, בדקו את תפקידיהם בחברה ועיינו ברישומי אשראי. משפחת האס הייתה אחת ממשפחות העסקים היהודיות הבולטות בסן פרנסיסקו, והחברה המשפחתית שעמדה בראשה הייתה בדרכה להפוך לאימפריית אופנה עולמית. עצם בדיקת הרקע על מנהליה, במסגרת התיק שעסק במודיעין הישראלי, ממחישה עד כמה רחבה הייתה רשת האנשים שהעסיקה את החוקרים.
גם בכירי ליווייס היהודים היו על הכוונת כחלק מהתיק הישראלי
גם הוליווד לא נעדרה מהתיק. ה-FBI בדק רישומי טלפון ופרטים עסקיים של הרולד נבנצל, שעמד בראש חברת ההפקות West Coast Productions בלוס אנג'לס, ולחברת הפקות נוספת שבה כיהן בתפקיד ניהולי. אביו, סימור נבנצל, היה מפיק קולנוע יהודי-גרמני נודע בתעשייה, שהפיק בין היתר את סרט המתח הקלאסי "M" של פריץ לאנג מ-1931, בכיכובו של פיטר לורה.
גם אשתו של הקונסול דפני, העיתונאית רינה גרוסמן, מופיעה במסמכים בזכות עצמה. ה-FBI אסף פרטים על עבודתה הקודמת במגזין Time, על מסמכי ההגירה שלה ועל פעילותה הציונית. גרוסמן הייתה בתו של מאיר גרוסמן, מראשי התנועה הרוויזיוניסטית. לפני שהצטרפה לפעילות הסוכנות היהודית ב-1948 עבדה במגזין האמריקני. ה-FBI ביקש להבין מדוע עזבה את המשרה היוקרתית לטובת ההרפתקאה החדשה.
במסמך אחר, חזרה הבולשת לתלונה שהוגשה ב-1944 נגד מאריי רוסנט, עורך משנה יהודי של ה-Time, שלפיה השיג את שחרורו מהצבא במרמה ואף התחזה לקצין מודיעין. לאחר מכן הורה הובר לבדוק אם אשתו, שרה נאימה לנדמן רוסנט, פעלה עבור המודיעין הישראלי או קשורה לפעילות קומוניסטית. ה-FBI חשד ששרה, שהגיעה מבית ציוני בולט בבריטניה, שימשה אשת קשר בין אלפרד סראנט, שנחשד בריגול ונמצא אז בישראל, לבין אשתו בארה”ב.
באחד הדוחות נבדקה גם בלאנש שפרד, מזכירה שעבדה בארגונים ציוניים באזור ניו יורק. אנשי ה-FBI אספו מידע על כתובותיה, קשריה ונסיעותיה לישראל, ואף ביררו פרטים על בעלה, רופא מניו ג'רזי, לרבות השכלתו ורישומיו המקצועיים. מקור אחד העלה אפשרות ששפרד מילאה תפקיד משמעותי יותר מכפי שנראה כלפי חוץ.
"כהן דיבר אנגלית מוגבלת"
"הייתי מועסק במכון ויצמן למדע"
אחד השמות המפתיעים ביותר בתיק הוא המדען הישראלי אלכסנדר כהן, שלימים עמד בראש המכון למחקר ביולוגי בנס ציונה. באפריל 1951 הוכן במשרד ה-FBI בבוסטון דוח מפורט בעניינו, בשעה ששהה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד כעמית מחקר בבקטריולוגיה ובאימונולוגיה. הסוכנים ביררו מתי הגיע לארה"ב עם אשתו ובנו, מה מעמדו מבחינת רשויות ההגירה וממה הוא מתקיים.
כהן מסר שמכון ויצמן העניק לו מלגה של 240 דולר בחודש. אדם שהכיר אותו סיפר לחוקרים כי "האנגלית שלו מוגבלת", אך הוא נחשב למבריק בתחומו. ה-FBI חשדו גם במהנדס ישראלי נוסף, דב אברמיס, ששמו הושחר במסמכים אך זוהה באמצעות הצלבת פרטים ביוגרפיים. אברמיס, שנולד ברוסיה וגדל בתל אביב, למד באוניברסיטת ברקלי ועבד מאז 1943 בחברת התעופה האמריקנית Consolidated Vultee בסן דייגו. לפי רישומי החברה, הוא עסק בתכנון רכיבים לטילים מונחים. לימים היה ממייסדי ארגון מקצועי אמריקני בתחום הסימולציה הממוחשבת. החוקרים אספו בשקדנות פרטים על אשתו, משפחתו, השכלתו וקשריו עם ארגונים ציוניים.
העיתונאי, 76 העמודים והמקור שהטעה את כולם
אחת הפרשות המסקרנות ביותר באוסף מתחילה דווקא במשרדי הליגה הערבית בניו יורק. לפי מזכר FBI, ואהיד אל-דאלי, שתואר כאחיינו של ראש הליגה הערבית, מסר מסמכים פנימיים של הארגון לעיתונאי יהודי שהצליח לרכוש את אמונו. אל-דאלי סבר שהעיתונאי אוהד את עמדות הליגה. אלא שהמסמכים עשו דרכם למקום אחר לגמרי.
העיתונאי העביר את החומר לסנפורד גריפית', שפעל מטעם ארגון הליגה נגד השמצה, ADL. משם הגיעו המסמכים להרמן אדלסברג, בכיר בארגון, שהעביר אותם למחלקת המדינה האמריקנית. בסופו של דבר הועמדו לרשות ה-FBI לא פחות מ-76 עמודים של חומר שמקורו, לפי הדיווח, במשרדי הליגה הערבית בניו יורק. אבל הפרט המעניין ביותר מופיע בהמשך המזכר, כמעט בדרך אגב. לפי מידע שהגיע לבולשת, העיתונאי שהשיג את המסמכים "עשוי להיות" אדם בשם ג'ו לוי.
השם תואם לזה של ג'וזף מ' לוי, עיתונאי יהודי אמריקני ששימש במשך כמעט שני עשורים כתב הניו יורק טיימס הבכיר במזרח התיכון. לוי הצטרף לעיתון ב-1928, התגורר בירושלים ובהמשך בקהיר, וסיקר מלחמות, מהומות, ארכיאולוגיה ופוליטיקה בעולם הערבי. הוא שלט בעברית ובערבית, ובצעירותו אף חי במשך שבעה חודשים עם שבט בדואי בעבר הירדן כדי ללמוד את אורחות חייו. לוי סיקר את הקרבות בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה ואת האירועים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. ב-1947 פרש מהניו יורק טיימס, ובהמשך עבד גם כיועץ תקשורת בשגרירות צרפת בוושינגטון. בהספד שפרסם העיתון לאחר מותו ב-1965 נכתב כי לאחר פרישתו פעל, באופן פרטי ובאמצעות ארגונים, כדי לסייע ליהודים במדינות ערב.
שמו של לוי מופיע גם בתיק FBI אחר, מאפריל 1951, ושבו נבדקו חשדות מודיעיניים בעניינו כולל בדיקת רקע מפורטת. מקור שהוגדר "אמין" העביר לבולשת מידע היסטורי שלפיו הבריטים ראו בלוי "תככן פוליטי מהשורה הראשונה", ואף העלו חשד שפעל כסוכן של חיים ויצמן, לימים נשיאה הראשון של ישראל, ובמקביל של המדינאי המצרי עלי מאהר. מקור אחר, שאמינותו הוגדרה "בלתי ידועה", טען כי ממשלת מצרים ביקשה לשלם לאדם בשם ג'ו לוי 8,000 דולר בשנה ועוד 4,000 דולר להוצאות, תמורת מידע על אישים שפגשו נציגיה. בדוח נכללו גם טענות על כך שלוי נהג לארח בסלונו גורמים ערביים בניסיון לחלץ מהם מידע. ה"ניו יורק טיימס", שהתבקש להתייחס לפעילותו של לוי, לא השיב לפניית ynet.
אבל שאלת זהות העיתונאי הייתה רק חלק מהבעיה. בינואר 1951 הובהר במסמך בתיק ISINT שהמטרה העיקרית של בדיקת החומר שהגיע מה-ADL היא לברר אם המידע בו בכלל אותנטי. בתיק FBI נפרד על חומרי ה-ADL, תיעד הובר בנובמבר 1951 הודאה של נציג הארגון: אנשי הליגה נגד השמצה הגיעו למסקנה שחומר שהעבירו בעבר לבולשת היה "בלתי אמין לחלוטין". אחד מהם אף אמר שהוא חש שהוא חייב ל-FBI התנצלות. הסתירות במידע היו בסיסיות. אחד המקורות דיווח על דברים שלכאורה אמר ראש הליגה הערבית בפגישה, אלא שבאותו מועד היה האיש מאושפז בבית חולים. במקרה אחר יוחסו דברים לאדם שכבר עזב את ארצות הברית באונייה "קווין מרי" לפני שהפגישה הייתה אמורה להתקיים. נציג ה-ADL הסיק שהמקור הוליך את הארגון שולל במרמה.
בתגובה לפניית ynet מסר דובר מטעם הליגה נגד השמצה כי בשנות ה-50 אדם שהחזיק במסמכים מסר אותם למי שהיה קשור ל-ADL, וכי המסמכים הועברו מיד ל-FBI ולמחלקת המדינה. "זה מה שאנחנו יודעים", הדגיש. הארגון דחה את הניסיון להסיק מעצם הופעת שמו בתיק ה-FBI על פעילות פסולה: "אין כאן אש, ונראה שאין אפילו עשן”.
המתרגם, הדואר הדיפלומטי ו-10 ק"ג זהב
חקירת ה-FBI התנהלה באמצעות מקורות חסויים, פקידי הגירה, מלונאים ואנשי מכס. במסמכים מתועדים גם מעקבים פיזיים אחר אנשים ששמותיהם הושחרו, וכן שימוש באמצעי המכונה "Mail Cover": איסוף דקדקני של פרטים המופיעים על מעטפות דואר הכולל את שמות השולחים, הנמענים, הכתובות ומועדי המשלוח. בשלושה מקרים תועדה הפעלת האמצעי על כתובות פרטיות ועסקיות, ונראה שהסוכנים פתחו את המכתבים ובדקו את תוכנם.
אבל לפעמים התקשו החוקרים דווקא במשימות הבסיסיות ביותר. ביוני 1950 נדונה בבולשת מציאת מתרגם שיוכל להבין "עברית פלסטינית מודרנית", בדיבור ובכתב. הדרישות כללו ידיעה טובה של השפה, נאמנות שאין עליה עוררין לארצות הברית וזמינות לעבודה בוושינגטון. במסמך הובהר שעיכובים בתרגום עלולים לפגוע ביעילות המעקב. אחת האפשרויות שנבחנו הייתה לפנות לפרופסור במוסד אקדמי בפילדלפיה.
דרוש: מתרגם לעברית פלסטינית-מודרנית - ונאמן למדינה. מתוך המסמכים
ערוץ תקשורת אחר שהעסיק את הבולשת היה הדואר הדיפלומטי של ישראל. באוגוסט 1950 תועדה בדיקה דיסקרטית מול אנשי המכס בנמל התעופה איידלוויילד בניו יורק, שלימים הפך לנמל התעופה JFK. החוקרים ביקשו להבין כיצד מועברים שקי דואר דיפלומטי באמצעות חברות תעופה וטייסים, על רקע תחילת פעילותה של חברת התעופה הצעירה אל על בקו שבין ישראל לארה"ב.
החוקרים למדו שישראל נוהגת למסור את שק הדואר הדיפלומטי ישירות לטייס, שהיה מעביר אותו לנציג הקונסוליה לאחר הנחיתה. בבדיקה שנערכה בנמל התעופה לא נמצא ממצא מחשיד, והחוקרים התקשו להשיג מידע מועיל על פעילות אל על. הם ביקשו "לפתח מקור מידע" בחברה, כלומר להחדיר סוכן סמוי. מסמך אחר, מפברואר 1951, תיעד שאלה שהפנתה הבולשת למחלקת המדינה: האם עובדי שירות החוץ האמריקני רשאים להעביר מכתבים אישיים באמצעות שקי דואר דיפלומטי של ממשלות זרות? במחלקת המדינה השיבו שאין תקנה מפורשת האוסרת זאת, אך הגדירו את השימוש חריג מאוד. לא ברור אם האמריקנים אכן חדרו למערך הדואר הדיפלומטי של ישראל.
"ייעשו מאמצים לפתח מקור מידע בחברת התעופה החדשה אל על"
גם משלוח זהב אחד מצא את דרכו לתיק. באוגוסט 1950 נעצר באמסטרדם נוסע שהגיע מארה"ב בטיסה של חברת KLM, לאחר שבבדיקה התגלו ברשותו עשרה קילוגרמים של זהב שלא הוצהר עליהם. כשנשאל לאן מיועד המטען, טען שהזהב אמור להגיע לישראל דרך פריז. המידע הועבר ל-FBI, והובר ביקש לברר את זהותו של האיש ואם יש לו קשרים עם המודיעין הישראלי. המסמכים אינם מגלים מי מימן את הזהב או מה אמור היה להיעשות בו בישראל, אך באותן שנים נאבקה המדינה הצעירה במחסור חמור במטבע חוץ ובצורך לממן צבא, קליטת עולים ותשתיות.
ההתעניינות האמריקנית הגיעה גם לתחומים יומיומיים הרבה יותר. ביוני 1950 הופיעה בתיק משלחת של 45 פועלים, מנהלי עבודה ומכונאים ישראלים שביקרו בארה"ב במשך כ-11 שבועות, במהלכם עברו בכ-200 מפעלים כדי ללמוד שיטות ייצור ותהליכי עבודה. הביקור עצמו היה פומבי ודווח בעיתונות היהודית. ובכל זאת, ה-FBI ביקש לברר את פרטי נסיעתו ושהייתו של אהרון גילת, שהיה קשור לארגון המשלחת. גם משלחת של 34 אנשי עסקים ומנהיגים יהודים אמריקנים שהגיעה לישראל באותה שנה בהזמנת בן-גוריון הופיעה תחת מעקב בדוחות הבולשת.
כמה שנים קודם לכן, עוד לפני הקמת המדינה, התעניין ה-FBI בבית פרטי בברוקלין שבו נעשה, לפי הדוחות, "שימוש חשוד" במקלט רדיו בגלים קצרים. הבית היה קשור לאנשים בחוגים הציוניים, ואחד המעורבים תואר כ"אוהד נלהב של בן-גוריון". החוקרים אספו מידע על הקשרים ביניהם וניסו להבין את מטרת הפעילות. המסמכים הגלויים לפחות מתארים לבסוף מקלט לקליטת שידורים, לא תחנת שידור שהעבירה מסרים חשאיים.
אפילו מדורי הרכילות סיפקו חומר לעיון. במאי 1950 דיווחה דורותי קילגאלן, אחת העיתונאיות המפורסמות בארה"ב, כי "האיש השני בחשיבותו בגרסה הישראלית של ה-FBI" מסתובב במדינה בזהות מוסתרת. הסוכנים ניסו לברר במי מדובר, וכשלא העלו דבר שקלו לפנות לעיתונאית עצמה. אלא שבכיר בבולשת הזהיר כי קילגאלן נחשבת "בלתי יציבה ובלתי אמינה", וכי היא עלולה לפרסם שה-FBI חוקר את מקורותיה. האמריקנים העדיפו לוותר.
ירושלים, הרבה לפני טראמפ
הבולשת התעניינה גם במאבק המדיני שניהלה ישראל בוושינגטון. באחד המסמכים משנת 1950 הובאה הערכה כי הנשיא הארי טרומן, שנחשב עד אז פרו ישראלי והכיר במדינה דקות לאחר הכרזת העצמאות, כבר אינו נענה ללחצים ציוניים מאחורי הקלעים כפי שנהג בעבר. לפי המודיעין האמריקני, אם בעבר הישראלים יכלו להשיג "כמעט כל מה שרצו" באמצעות פניות עקיפות לנשיא, כעת הוא החל לגלות עמידות בפני שיטות הלחץ.
איוונקה טראמפ חונכת את השגרירות האמריקנית ב-2018. חשיבות מכרעת עוד מ-1951
(צילום: AFP)
מזכר אחר של הובר, מ-17 באפריל 1951, חושף את ההתעניינות האמריקנית בסוגיה שנשארה נפיצה במשך עשרות שנים: העברת שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים. ראש הבולשת כתב כי השאלה בעלת "חשיבות מכרעת" משום שארצות הברית תמכה במעמד בינלאומי לעיר. אם הישראלים יצליחו להביא להעברת השגרירות באמצעות מהלכים פוליטיים, הזהיר, הם ישיגו למעשה "הכרה אמריקנית דה-פקטו בירושלים כחלק ממדינת ישראל". הסוגיה העסיקה גם את מחלקת המדינה. במסמך מדיניות מפברואר 1951, שפורסם בעבר בארכיון הדיפלומטי האמריקני, הוצע לשקול את העברת השגרירות לאחר התייעצות עם מדינות נוספות. חלקים נרחבים מהמסמך עדיין מושחרים, ולא ניתן לקבוע אם הוא קשור לפעולה חשאית מסוימת. ההצעה לא מומשה וב-1953 הבהירה ארה"ב שאין בכוונתה להעביר את השגרירות לירושלים. המעבר התרחש כידוע רק ב-2018, בתקופת נשיאותו הראשונה של דונלד טראמפ.
בסוף נמאס
החקירה עוררה מחלוקות בממשל האמריקני סביב השאלה עד כמה רחוק רשאי ה-FBI ללכת. במאי 1950 התעמת הובר עם משרד המשפטים לאחר שזה סירב לאשר שימוש באמצעי מעקב טכניים. במזכר אחר הובהר כי אין לפתוח בחקירה גורפת נגד ארגונים ציוניים אמריקניים רק בשל זיקתם לישראל, מחשש שהבולשת תואשם ברדיפת ארגונים דתיים ופוליטיים לגיטימיים. גם חקירתם של נציגים רשמיים של מדינות זרות הייתה כפופה למגבלות ולתיאום עם מחלקת המדינה.
ג'יי אדגר הובר ב-1940. בסוף גם לו נמאס
(צילום: FBI)
בתגובה לפניית ynet בנוגע לחקירה ההיסטורית ולממצאים העולים מהמסמכים, מסר ה-FBI: "אין תגובה". בתכתובת הפנימית היה הובר פחות חסכוני במילים. ב-20 באוגוסט 1951 הוא פנה למשרד בניו יורק בעקבות שני הדוחות האחרונים שהעביר בתיק הישראלי. ראש הבולשת, שאנשיו בדקו דרכונים, חשבונות מלון, כתובות ורישומי טלפון של עשרות אנשים, מצא בסופו של דבר פגם בתוצר שהונח לפניו: הדוחות כללו "חומר רב שאינו שייך לעניין".
