"ניצחנו. יהיו לך ילדים". אלה המילים שכתבתי לריף אחרי שקיבלנו את פסק הדין שמאפשר לנו להשתמש בזרעו ולהביא לעולם את ילדיו.
יותר משנתיים אני חי עם הידיעה שהבן שלי לא יחזור. שלא אשמע שוב את קולו, שלא ארגיש את חיבוק הדוב שלו, שלא אראה אותו נכנס בדלת. שלא נוכל שוב לצאת לרוץ יחד, לנסוע באוטו, להתווכח, לצחוק או פשוט להיות אבא ובן. ופתאום, בתוך כל הכאב הזה, קיבלנו בשורה שמאפשרת לנו להסתכל גם קדימה.
ניצחנו. אבל זה ניצחון שיש בו כאב עצום. כי האדם שבשבילו נלחמנו לא נמצא כאן כדי לשמוח איתנו.
ריף נהרג בעזה ב-6 באפריל 2024, כשהיה בן 20 ושמונה חודשים. היו לו חלומות, תוכניות, אהבות ורצונות. הוא אהב אנשים. הוא אהב את החיים. הוא רצה להיות אבא. ואני, אבא שלו, לא מוכן שהמוות ימחוק גם את החלום הזה.
במשך יותר משנתיים נאבקנו. בכנסת, בבתי המשפט, מול מערכות וחוקים שלא תמיד ידעו לתת מענה למציאות שנכפתה עלינו. לא ביקשנו רחמים. לא ביקשנו שיחזירו לנו את ריף. ביקשנו שיאפשרו לו להיות אבא. ועכשיו הדלת הזאת נפתחה.
מאז פרסום פסק הדין אני מקבל אלפי תגובות. אהבה עצומה, תמיכה, חיבוקים והתרגשות של אנשים שמעולם לא פגשתי. אנשים שמלווים אותנו בדרך הזאת ומרגישים חלק מהשמחה ומהתקווה. ויש גם קולות אחרים. אנשים שמרגישים צורך לקבוע מה נכון ומה לא נכון עבור ילדים שעוד לא נולדו. איך הם ירגישו, מה יחסר להם ואיזה חיים יהיו להם.
אני מכבד את זכותו של כל אדם לחשוב אחרת. אבל אני לא מקבל את הביטחון שבו אנשים זרים קובעים מראש את גורלו של ילד שעדיין לא בא לעולם. אני לא מתכוון להתנצל על הרצון שלנו להביא חיים לעולם.
אני יודע שיהיו שאלות. אני יודע שיהיו קשיים. אני יודע שהילדים של ריף יגדלו במציאות לא רגילה. אבל מי מאיתנו יודע מראש איזה חיים יהיו לילד שנולד? מי יכול להבטיח שלא יכאב לו, שלא יחסר לו דבר, שלא יתמודד עם אובדן או קושי? מה שאנחנו יכולים לעשות הוא לקחת אחריות, להעניק אהבה ולבנות עבורם את הבית הטוב ביותר שאפשר.
ויש דבר חשוב שאני רוצה לומר. בסיפור הזה תהיה אמא. לא דמות משנית. לא אמצעי להגשמת החלום שלנו. אישה שתבחר להיות אמא לילדיו של ריף מתוך רצון, אהבה ואחריות. אישה שתגדל אותם, תחנך אותם, תחבק אותם, תהיה שם ברגעים הטובים והקשים ותבנה איתם משפחה.
זאת תהיה המשפחה שלה. אלה יהיו הילדים שלה. הבחירות שלה, החלומות שלה והדרך שלה יהיו חלק בלתי נפרד מחייהם. אנחנו נהיה שם כדי לאהוב, לתמוך ולעזור.
הילדים של ריף לא ייוולדו כדי למלא את החלל שהשאיר. הם לא יהיו תחליף לאבא שלהם. הם לא יהיו אנדרטה חיה ולא יישאו על כתפיהם את האחריות לשכול שלנו. הם יהיו ילדים. ילדים שיצחקו, ישחקו, יכעסו, יחלמו, יתאהבו, יעשו טעויות ויבחרו את דרכם.
הם יכירו את אבא שלהם. הם ישמעו על הצחוק שלו, על חיבוק הדוב שלו, על אהבת האדם והארץ, על החברים, על השטויות ועל החלומות. אבל הם לא יצטרכו להיות ריף. הם יצטרכו להיות הם עצמם.
מאז שריף נהרג חשבתי לא פעם על כל הדברים שכבר לא יהיו. על החתונה שלא נחגוג, על הילדים שלא ייוולדו, על המשפחה שלא יקים. על כל אותם רגעים פשוטים שכל אבא חולם לחוות עם ילדיו.
ופתאום העתיד שלנו השתנה. ריף יהיה אבא. אנחנו נהיה סבא וסבתא. וזואי, אחותו הגדולה, תהיה דודה.
ואני חושב גם על היום שבו זואי תקים משפחה משלה. על החתונה שלה, על הילדים שיהיו לה, על בני הדודים שיגדלו יחד, ישחקו, יריבו ויצחקו. על משפחה שתגדל ותתרחב, כמו שחלמנו תמיד. אני רוצה לראות את זואי מגשימה את החלומות שלה, בונה את החיים שהיא רוצה לעצמה, מאושרת ואהובה.
כי גם בתוך כל המאבק על ההמשכיות של ריף, חשוב לי לומר משהו על זואי. היא הבת שלי. היא אחותו הגדולה של ריף. היא איבדה אח אהוב, וגם חייה השתנו ביום שבו הוא נהרג. העתיד שלה חשוב לי לא פחות. החלומות שלה חשובים לי לא פחות. והחיים שהיא תבחר לבנות לעצמה הם חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו ומההמשכיות שלה.
אני מדמיין את כולנו יושבים סביב שולחן אחד. זואי, הילדים שלה, הילדים של ריף. משפחה שלמה, עם כיסא אחד שתמיד יהיה ריק, אבל עם הרבה חיים מסביבו.
אני מדמיין את הילדים רצים בבית, צוחקים, משחקים וממלאים אותו ברעש. את זואי מחבקת את האחיינים שלה. את בני הדודים גדלים יחד. אותנו זוכים להיות סבא וסבתא. אלה רגעים שנראו לי בלתי אפשריים אחרי שריף נהרג.
הם לא יחזירו לנו את ריף. שום דבר לא יחזיר אותו. אבל הם יביאו איתם חיים חדשים, אהבה חדשה ועתיד שכבר חשבנו שאבד.
אני יודע שהדרך עוד ארוכה. שיהיו בה החלטות, אתגרים, שאלות ורגעים מורכבים. אני לא מתעלם מהם. אנחנו לא מתעלמים מהם. אנחנו לוקחים על עצמנו את האחריות.
פסק הדין לא שינה את העבר. הוא לא החזיר לי את הילד שלי. הוא לא הקל על הגעגוע ולא העלים את הכאב שאני נושא בכל יום. אבל הוא פתח לנו עתיד. עתיד שבו לצד הכאב יהיו גם שמחות חדשות. לצד הזיכרונות יהיו גם חוויות חדשות. לצד האדם שאנחנו כל כך מתגעגעים אליו, יגדלו חיים חדשים.
ריף השאיר אחריו משפט שהפך לחלק בלתי נפרד מחיינו: "אין תחליף להמשכיות".
היום אני מבין את המשפט הזה יותר מתמיד. המשכיות היא לא ניסיון להחזיר את מי שאיננו. היא הבחירה לאפשר לחיים להמשיך, גם אחרי שהם נשברו.
אבי וריף הרוש
(באדיבות המשפחה)
ריף שלי,
לא זכיתי לראות אותך הופך לאבא. אבל אתה תהיה אבא. אנחנו נהיה סבא וסבתא. זואי תהיה דודה. ואני מאמין שיום אחד הילדים שלך והילדים שלה ישחקו יחד, יצחקו יחד ויגדלו יחד כבני דודים.
אני אהיה שם כדי לספר לילדים שלך מי היית. כמה אהבת, כמה צחקת, כמה חיבקת וכמה חיים היו בך. ובעיקר, אני אהיה שם כדי לאהוב אותם בזכות מי שהם.
"אין תחליף להמשכיות".
כל כך חבל שנהרגת.
אבא
