ישראל ניצבת כעת בפני ההזדמנות הריאלית ביותר לסיום המלחמה ברצועת עזה, כמעט שנתיים אחרי פלישת חמאס. נכון, ההזדמנות יכולה להיות מוחמצת. אפשר לחבל בה. לא חסרות סיבות שיכולות להוביל לקריסת המגעים - בפרט בשל רתיעת חמאס מויתור על קלפי המיקוח החשובים ביותר עבורו, החטופים. פסימיות זהירה היא תמיד הגישה הנכונה במזרח התיכון, אך גם כף גדושה ממנה לא תסתיר את החרך שנפתח ומאפשר את קץ הסיוט.
כל ניסיון לתאר את הדינמיקה של השבועות האחרונים כאירוע מתוכנן ומתוכלל לעילא ולעילא הוא שרלטנות טהורה. נתניהו לא התכוון שההתנקשות בקטאר תיכשל, או תעורר את זעם הממשל האמריקני. המדינות הערביות שדחפו לתכנית טראמפ הופתעו לרעה מהנוסח הסופי, שהיה הרבה יותר פרו-ישראלי ממה שציפו. ההודעה האמריקנית שהגיעה בערב שבת על הצורך להפסיק את האש ברצועה, לאור הסכמת חמאס (שבעצם לא הייתה מלאה), לא "תואמה לחלוטין" עם ירושלים. זו לשון המעטה. גורם אחד בירושלים אמר ש"אם תיאום זה אומר שהם הודיעו לנו שזה מה שהולך לקרות, וזהו, אז זה מאוד מתואם". גורם שני היה בוטה יותר והסתפק במילה אחת: "השתגעת?".
מה שבאמת נוצר כאן הוא מפגש רצונות, ובעיקר רצון אחד גדול. כפי שנכתב כאן לפני למעלה משבועיים, זה הזמן לפריצת דרך. חמאס חש שהרגל של ישראל על צווארו ברצועת עזה, רגע לפני הפריצה לעיר; למדינות האזור נמאס ממנו לגמרי. ישראל מבודדת מתמיד בעולם, מפולגת כמו ב-6 באוקטובר אם לא למעלה מזה, והדרג הצבאי (וגם המדיני שלה, בניכוי המטורפים) מאוד לא מתלהבים מכיבוש עזה. בישראל ידעו שממילא לוח הזמנים לא מתכנס, הואיל ובארה"ב לא מוכנים לשמוע על התארכות המלחמה, בפרט לא ל-2026. ההתנקשות בקטאר, כולם שוכחים, הייתה בעיצומו של דיון מחודש בהצעת טראמפ; האחדות בעולם הערבי אחריה המחישה שישראל חסרת אופציות. נתניהו מצא את עצמו בבית הלבן, עם טלפון שהנשיא הגיש לפניו פיזית, ודרישה להתנצל; מדובר באדם שלא ביקש סליחה על אחריותו ל-7 באוקטובר, אז דמיינו לעצמכם מה זה עבורו להתנצל בפני ראש ממשלת קטאר. לאחר מכן הבית הלבן הוציא תמונות של האירוע, והודיע על סוג של ברית הגנה עם דוחא. באופן ברור, ישראל אינה יכולה במצבה הנוכחי להגיד "לא" לבית הלבן. גם לא "אולי".
הרצון הגדול הוא של הנשיא האמריקני. בסוף השבוע מצאו את עצמם ישראלים ופלסטינים, בעזה, בירושלים, ברמאללה ובתל-אביב, מתאחדים סביב סנטימנט זהה של תודה לאמריקה. לא כקלישאה; בפיד הטוויטר אפשר היה לראות פוסטים של מוסלמים, יהודים ונוצרים שמחזיקים אצבעות, מקווים שזה נכון, ומאחלים הצלחה לטראמפ.
יש פערים משמעותיים בין הודעת חמאס ובין תכנית טראמפ; בוודאי כאלה שיכולים למנוע הסכם. בכוח רצונו, מאמין הנשיא שיוכל להתגבר על החורים האלה. זו איננה רק חשיבה חיובית
הנשיא יודע להיות נחוש, נגיד זאת כך. ברק רביד פרסם כי על נתניהו איים טראמפ שיישאר לבד אם יגיד לא לתכניתו, על חמאס הוא איים שייפתחו שערי הגיהינום בעיר עזה. יש פערים משמעותיים בין הודעת חמאס ובין תכנית טראמפ; בוודאי כאלה שיכולים למנוע הסכם. בכוח רצונו, מאמין הנשיא שיוכל להתגבר על החורים האלה. זו איננה רק חשיבה חיובית; החשיבות של השבועיים האחרונים היא ארגון חזית אזורית יוצאת דופן, שבה כל חלק פועל לסיום המלחמה, מצרכיו שלו (במקרה של ארדואן, לדוגמה, רצונו במטוסים אמריקנים וחלקי חילוף).
האם זה מתנהל לפי תסריט סדור? בהחלט לא. זה יותר בלגן יצירתי, עם כמה עקרונות מסדרים.
נניח נושא החטופים, הקריטי. מה שהנשיא עשה כאן הוא חוק המספרים הגדולים. האם ממשל דמוקרטי או רפובליקני מהדור הקודם היו מעיזים לומר, אחרי שנתיים של מלחמה, שכל החטופים משוחררים מייד, תוך 72 שעות? שכל אירוע החטופים מסתיים? קרוב לוודאי שהם היו מסבירים שזה בלתי אפשרי. שזה לא הגיוני מבחינת חמאס. שאין מצב שהארגון יסכים, כי זו שמיטת הקרקע תחת רגליו. מה שעשה הנשיא – וזו בהחלט הדגמה של התנהלות עסקית – הוא להציג דרישה ששוברת את חוקי המשחק הקודם ומגדירה מחדש את המינימום והמקסימום בעסקה. זה לא אומר שחמאס יסכים, אבל הוצגה מטרה שאפתנית שמגיעה מהאיש החזק בעולם. זה מה שמקבלי החלטות אמורים לעשות: לשרטט מחדש את גבול האפשרויות. להפוך דברים שאינם אפשריים לאפשריים יותר.
בעצם, זו עסקה בשני שלבים. בשלב הראשון משוחררים החטופים ויש נסיגה סמלית ועצירת המלחמה. בשלב השני מיישמים את העתיד של "היום שאחרי" ברצועת עזה, ישראל ממשיכה לכאורה בנסיגות, ויש משטר חדש ברצועה.
עבור סמוטריץ' ובן גביר, העסקה הזו נשמעת כמו סיוט אחד גדול. עבור רוב הישראלים, זו היקיצה מסיוט
עבור סמוטריץ' ובן גביר, כל זה נשמע כמו סיוט אחד גדול. עבור רוב הישראלים, זו היקיצה מסיוט. שחרור החטופים, אם יתממש, הוא השגת המטרה החשובה ביותר עבור הישראלים במלחמה הזו, לפי כל סקר. מישהו בבית הלבן הבין היטב שהלגיטימציה למלחמה תתאייד אם כל החטופים יוחזרו. חיים ומתים.
ההישג לישראל משמעותי: אם ייושם השלב הראשון, צה"ל יהיה עודנו בעומק עזה, והחטופים יהיו בבית. חמאס, מצדו, כבר קיבל את מיתון האש משמעותית – עוד לפני שהחזיר חטוף אחד, והתחייבות לסיום המלחמה, כאשר אחריה השליטה בעזה בידי פלסטינים. מעליהם יש אמנם טוני בלייר ו"מועצת שלום", אבל אל תתנו לביטוי "טכנוקרטי" לבלבל אתכם. כל שליטה פלסטינית ברצועה אחרי המלחמה נותנת לחמאס תקווה לשיקום, וניהול מאחורי הקלעים. ומי חדרו למו"מ ולעומק? לא רק הקטארים, אלא עכשיו גם הטורקים, שבהם חמאס נותן אמון רב.
אלה יהיו ימים מכריעים, עמוסי תפניות. והדבר הכי חשוב, עבור מי שרוצים בהשבת החטופים וסיום המלחמה הוא המעורבות האמריקנית. רק לחץ בלתי פוסק, מתמשך וממוקד, יביא עסקה.
פורסם לראשונה: 18:54, 04.10.25
