הרשת שוב געשה סביב הפצ"רית לשעבר, יפעת תומר-ירושלמי. הפעם בגלל הכסף. הרמטכ"ל שלל ממנה הטבות והגדלות בשווי של יותר מ-1.5 מיליון שקל, אבל החליט לאפשר לה לקבל את תנאי הפרישה הרגילים. החשבת הכללית התערבה, הקפיאה את החלטתו, עצרה את יתרת התשלומים (10% מגמר החשבון), וקבעה שמה ששולם ייחשב כמקדמה בלבד. המחלוקת המנהלית כוללת רכיבים שונים והוויכוח המשפטי עוד רחוק מסיום.
יפעת תומר-ירושלמי
(צילום: שלו שלום)
אבל ברשת, כמו ברשת, ההליך הסתיים הרבה יותר מהר. היא פושעת. היא בגדה. היא טייחה. היא שיקרה. ועכשיו, כמובן, צריך לקחת לה את הפנסיה.
יש רק בעיה קטנה: כל פסקי הדין האלה ניתנו במשפט שדה על ידי שרים, מובילי דעה, ושופטי מקלדת.
תומר-ירושלמי אכן הודתה שאישרה את הוצאת החומר לתקשורת. מדובר בעובדה משמעותית, ובהחלט ייתכן שהיא תעמוד בסופו של דבר לדין. אבל חקירה פלילית אינה כתב אישום, כתב אישום אינו הרשעה, והרשעה אינה גזר דין.
אפשר לכעוס על המצב הזה. אולי אפילו צריך. אבל אי אפשר לפתור כשל של שלטון החוק באמצעות עוד פחות שלטון חוק. זה אף פעם לא נגמר טוב.
למה דווקא הפנסיה?
אלא ששאלה פשוטה כמעט נעלמה מהדיון. נניח לרגע שתומר-ירושלמי אשמה בכל מה שמייחסים לה. מה קשורה לכך הפנסיה שלה?
אפשר לחשוב על מאסר, על קנס שקבוע בחוק, על הורדה בדרגה. אבל למה דווקא הפנסיה?
במערכות משפט, העונש מגיע בסוף תהליך של שיפוט. קודם בודקים מה קרה, אחר כך קובעים אחריות, ורק אז שואלים מה העונש המתאים. המוח האנושי לא תמיד עובד בסדר הזה
פנסיה אינה מדליה שמקבלים על התנהגות טובה. היא זכות שנצברת מכוח שנות שירות והחוק. ובמקרה הזה החוק מעניין במיוחד. חוק שירות הקבע מאפשר, בתנאים מסוימים, לשלול גמלה ממי שפוטר בשל עבירה שיש עמה קלון. אבל לשם כך נדרשת בין היתר הרשעה בפסק דין חלוט. יתרה מזאת, הסעיף כלל אינו חל אם בזמן ביצוע העבירה האדם כבר היה זכאי לצאת לקצבה, כמו במקרה של הפצ"רית, ששירתה יותר מ-25 שנה.
החוק דווקא מאשר לשלול הטבות מסוימות גם ללא הרשעה. וזה בדיוק מה שהרמטכ"ל עשה. צה"ל עצמו הודיע כי היא זכאית לגמלה וכי בשלב זה אין לצבא סמכות לשלול אותה. כלומר, הדרישה הפופולרית "לקחת לה את הפנסיה" אינה רק מוקדמת. כלל לא ברור שקיימת סמכות חוקית לעשות זאת.
במערכות משפט, העונש מגיע בסוף תהליך של שיפוט. קודם בודקים מה קרה, אחר כך קובעים אחריות, ורק אז שואלים מה העונש המתאים. המוח האנושי לא תמיד עובד בסדר הזה.
מחקרים מראים שככל שאנחנו חשים יותר זעם כלפי מעשה, כך אנחנו רוצים להעניש יותר. המשפטן ההתנהגותי קאס סאנסטיין ועמיתיו כינו זאת "היוריסטיקת הזעם". במקום לחשב באופן מסודר איזו סנקציה מוצדקת, חוקית או מועילה, אנחנו שואלים עד כמה הדבר הזה מקומם אותי. והתשובה הופכת לאומדן של חומרת העונש הראוי. וכשאנשים כועסים מתדיינים בקבוצה, הדינמיקה נוטה להקצין את העונש שכל אחד דרש מלכתחילה.
הציפייה לאשמה אינה רק מסקנה
אז במקום להתמקד בעובדות, מכריזים על שערורייה. ומהשערורייה לעונש, הדרך קצרה.
ויש כאן עוד הטיה מסוכנת. ברגע שאנחנו קובעים אשמה, אנחנו מתחילים לפרש כל מידע חדש דרך אותה עדשה. בניסויים קלאסיים על חקירות נמצא שמשתתפים שנאמר להם שהם חוקרים אדם אשם שאלו שאלות מפלילות יותר, הפעילו יותר לחץ ובסופו של דבר השתכנעו יותר באשמתו. הציפייה לאשמה אינה רק מסקנה. היא מסייעת לייצר את הראיות הפסיכולוגיות שתומכות בה.
זה אינו אומר שתומר-ירושלמי חפה מפשע. אין לי מושג. וזה בדיוק העניין. גם לכל שופטי המקלדת אין. יש להם מידע חלקי, פרסומים בתקשורת, הודאה שלה באישור העברת החומר וחשדות חמורים. ולא פחות חשוב, לרבים מהם גם עמדה פוליטית חזקה.
מה שאין להם הוא משפט.
ולתוך החלל הזה נכנס מה שהפסיכולוג פיליפ טטלוק כינה "התובע האינטואיטיבי". כאשר אנחנו חושבים שמישהו הפר נורמה חשובה בכוונה, ובעיקר שהוא עלול "לצאת מזה", אנחנו עוברים למעין מצב תודעתי של תובע: נעשים ערניים יותר לראיות מפלילות, מייחסים יותר אחריות, חווים יותר זעם, ודורשים יותר ענישה. והמנגנון לא רק מופעל על ידי חומרת המעשה. גם התחושה שהפרות נורמה נפוצות או אינן נענשות מפעילה אותו.
לא קשה להבין מה מזין כאן את התחושה הזאת. עברו חודשים. אין כתב אישום. יש מאבקים בין מוסדות המדינה. בג"ץ מתערב. עכשיו גם הפנסיה במחלוקת. עבור התובע האינטואיטיבי, המסקנה כמעט מתבקשת: המערכת לא עושה את העבודה, אז אנחנו נעשה אותה במקומה.
וכאן בדיוק כדאי לעצור. לא משום שצריך להגן על הפצ"רית. משום שצריך להגן עלינו.
שלטון החוק אינו המנגנון שמגן רק על אנשים שאנחנו אוהבים. אחרת לא היה צריך אותו. כולנו מוכנים להגן על האנשים שאנחנו אוהבים גם בלעדיו. שלטון החוק הוא המנגנון שמונע מאיתנו להמציא עונשים לאנשים שאנחנו בטוחים שאנחנו שונאים. אפילו בצדק.
בשביל זה יש חקירה, תביעה, דיני ראיות, שימוע ומשפט. לכן קיימת חזקת החפות. ולכן גם אחרי הרשעה, יש שלב נפרד שבו מחליטים מהו העונש הראוי שהחוק מאפשר.
בין היתר, השלבים האלה נועדו להכניס חיכוך בין הזעם לבין העונש. אבל אנחנו לא אוהבים חיכוך. אז אנחנו הופכים חשד לעובדה, עובדה לאשמה, ואשמה להרשעה. והרשעה דמיונית מיד הופכת לעונש שלא בטוח שהחוק מאפשר להטיל.
יש כאן אירוניה לא קטנה
חלק גדול מהזעם הציבורי נובע בדיוק מהטענה שתומר-ירושלמי ואחרים במערכת אכיפת החוק עשו שימוש פסול בכוחם המשפטי. אם זו הטענה, לדרוש שגם אנחנו נעקוף את הדין זה פתרון משונה למדי.
אם המדינה חושבת שהחוק מאפשר לשלול ממנה זכויות פנסיוניות, שתציג את הבסיס המשפטי ותפעל לפיו. זה פחות מספק ממשפט שדה ברשתות החברתיות. זה גם הרבה יותר איטי. אבל זה מה שעושה מדינת חוק.
גיא הוכמןצילום: יובל טבולוהבעיה האמיתית בפרשת הפצ"רית היא שאחרי חודשים של חקירות, עתירות, ניגודי עניינים ומאבקי סמכויות, קשה מאוד לטעון שמערכת אכיפת החוק שלנו מתפקדת כראוי. אלא שהכשל המוסדי הזה אינו הצדקה למשפטי השדה. הוא הסיבה שהם מסוכנים. כי כשהמוסדות חלשים, הציבור מאבד בהם אמון. וכשהוא מאבד אמון, הוא עושה את העבודה בעצמו. ואין מי שיתקן את הטעויות שלו. ואז אין חזקת חפות, אין ראיות ואין מידתיות. אפילו לא צריך לבדוק אם העונש המבוקש קיים בחוק.
יש רק אשמים ועונשים. וזה כבר לא שלטון חוק גרוע. זה מה שנשאר כשמוותרים עליו.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
