6 צפייה בגלריה
 ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק
 ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק
ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק
(צילום: משה נחומוביץ)
א. ישראל בת 74, בעשור השמיני לחייה, כבר לא ילדה. ומתחייב חשבון נפש. ולו מכוח מקומו של "העשור השמיני" בחיינו ובחיי אומות בכלל. נולדנו כעם לפני כ-3,500 שנה, אולם לאורך הדרך רק בשתי תקופות קצרות נתקיימה לעם ישראל בארצו ריבונות מלאה. מלכות בית דוד וממלכת החשמונאים - כל אחת מהן כ-220 שנה. בניגוד לכושר העמידה המופלא שגילינו כנושאי שליחות אמונית ומוסרית ייחודית, הרי שבקיום ריבונות פוליטית גילינו כישרון בינוני מינוס.
"העשור השמיני" בישר בשני המקרים את ראשית ההתפרקות של הריבונות. בעשור השמיני לקיומה התפצלה מלכות בית דוד ליהודה וישראל, בעשור השמיני לממלכת המכבים נוצר קיטוב פנימי ונציגי הפלגים עלו לרגל אל פומפיאוס בסוריה וביקשו לפרק את ממלכת החשמונאים ולתת לפלג שלהם להפוך לוואסאלים של רומא. מאז ועד חורבן בית שני הייתה יהודה פרוטקטורט רומי ולא ישות ריבונית. לקחי שני אירועי החורבן כתובים באותיות של אש בין דפי התלמוד.
המהפכה הציונית היא הניסיון השלישי בהיסטוריה וכיישות ריבונית הגענו לעשור השמיני. ואנחנו כאחוזי אמוק, בהתעלמות בוטה מאזהרות התלמוד, דוחקים את הקץ, לא פעם עולים בחומה ושוב ושוב מתפלשים בשנאת חינם.
איננו היחידים לקללה. בעשור השמיני מאז אישור החוקה פרצה בארה"ב מלחמת האזרחים. בעשור השמיני לאיחודה ב-1860 הפכה איטליה לפשיסטית, ובגיל דומה לאחר איחודה הפכה גרמניה לנאצית. בעשור השמיני למהפכה הקומוניסטית התפרקה ברה"מ. יש שמציעים לכך הסבר. מנהיגי הדור המכונן נתפסים כענקים על-טבעיים. הדור השני הוא של ביצועיסטים. הדור השלישי, שעבורו הישגי העבר מובנים מאליהם, מעלה שאלות כפירה ונולדת בליל צירים וחבלים מציאות חדשה, לא פעם רוויית דם.
6 צפייה בגלריה
מתוך "אגדת חורבן"
מתוך "אגדת חורבן"
מתוך "אגדת חורבן". קללת העשור השמיני
(איור: דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט)
איננו היחידים. אבל בידינו ובכוחנו לבחור. האם אנחנו נותנים לסטיכיה ולשני תקדימי החורבן בעבר להוביל אותנו? או שיש בנו את הכוח, הפיכחון והביטחון העצמי ליטול את גורלנו בידינו, זו הרי הייתה תכליתה של הציונות מלכתחילה, ולהוביל את ישראל אל פסגות חדשות.

ב. במעלה העשורים

העיסוק היומיומי ב"מה יהיה?" בתוך רצף הפיגועים, המגפה, האלימות, הפקקים, הפערים, הפילוג והמחלוקות מותיר אותנו בתחושת דשדוש שלא הולכת לשום מקום, ואפילו תחושת נסיגה. יש מי שנתפסים להתרפקות נוסטלגית על עבר אידילי, שספק אם אכן התקיים. בפתחה של השנה ה-75 נכון להתבונן אל התמונה הרחבה. מבט אחד בעשור, ביום העצמאות, ותמונת הכיוון וההישגים – מתבהרת.
ב-48 היינו מיעוט של 650 אלף במלחמת קיום. ב-58 היו מאחורינו גלי עלייה שהכפילו את האוכלוסייה ומבצע קדש, שבו הבסנו את המצרים בסיני. ב-68 הייתה מאחורינו מלחמת ששת הימים, הובסו שלושה צבאות, שולש השטח שבידינו ושוחררה ירושלים. ישראל השיגה אז יכולת גרעינית ובכך יצרה רשת ביטחון קיומית. ב-78 הייתה מאחורינו מלחמת יום כיפור, שהבהירה לשכנינו שקיר הברזל שהגה ז'בוטינסקי - הוקם ועומד. והיה מהפך 77, בגין בשלטון. ב-88 היו מאחורינו הסכם השלום עם מצרים, הכור העיראקי הושמד ומלחמת של"ג הגיעה לביירות, ולמרות זאת הסכם השלום עם מצרים נותר על כנו. ממשלת האחדות עצרה את התמוטטות הכלכלה. ופרצה האינתיפאדה הראשונה.
6 צפייה בגלריה
15 ספטמבר 2020 דונלד טראמפ עם בנימין נתניהו ושרי החוץ של בחריין ו איחוד האמירויות חתימה על הסכמי אברהם הבית הלבן וושינגטון
15 ספטמבר 2020 דונלד טראמפ עם בנימין נתניהו ושרי החוץ של בחריין ו איחוד האמירויות חתימה על הסכמי אברהם הבית הלבן וושינגטון
ספטמבר 2020. החתימה על הסכמי אברהם
(צילום: רויטרס)
ב-98 היו מאחורינו הטילים מעיראק במלחמת המפרץ, מיליון עולים מברה"מ, הסכמי אוסלו ושלום עם ירדן, שלא היה קם ללא אוסלו. ורצח יצחק רבין בעיצומו של גל הסתה פרוע. ב-2008 היינו אחרי ניסיונות שלא צלחו לפרוץ דרך בשפרדסטאון עם סוריה ובקמפ דיוויד עם הפלסטינים, 2000 כשנת שיא בכלכלה, והתמצבות ישראל כאומת סטארטאפ, יציאת צה"ל מלבנון, האינתיפאדה השנייה, חומת מגן, ההתנתקות מעזה, מלחמת לבנון השנייה והשמדת הכור הסורי.
ב-2018 היו מאחורינו גם עופרת יצוקה, כניסת ישראל ל-OECD, שנים של הכנות לפעולה ישראלית כנגד הגרעין האיראני, פריסת כיפת ברזל, מבצעי עמוד ענן וצוק איתן, והעמקת המב"מ לסיכול פעילות איראנית בסוריה. ביום העצמאות הזה מאחורינו גם הסכמי אברהם ושומר החומות. יזמים ישראלים משיקים יותר חברות יוניקורן מכל מדינה אחרת בעולם מלבד ארה"ב וסין. והרי כולנו יחד פחות מחצי עיר גדולה בסין. ולפני כשבוע השתתפו אזרחים ערבים וערבים ממדינות המפרץ במצעד החיים באושוויץ. מי היה מאמין.
המזרח התיכון אכן סביבה קשה שאין בה חסד לחלשים. אסור לזלזל בשום איום. אבל הכיוון המסתמן - מדהים. ישראל חזקה ומתחזקת, מתגברת על קשיים, ומתעצמת בכל תחום אפשרי. סוד הצלחתנו המסחררת טמון בצירוף שטבע דוד בן גוריון - בכוחנו ובצדקתנו. על שניהם אנו מצווים לשמור, ולצידם על האחדות הפנימית ברגעי מבחן, שבהם כולנו בשביל אחד ואחד בשביל כולם, כמו במשפחה מגובשת. רק כך ננצח בכל הנסיבות.

ג. על האיומים

פיגוע הרצח באלעד מטלטל את כולנו ומרתיח את הדם. הוא מחייב שידוד מערכות ותגובה חריפה. החסינות שהובטחה, ככל שהובטחה, ליחיא סינוואר או לצמרת החמאס, חייבת להיות מוסרת. את גדר ההפרדה יש להשלים ולהשמיש, לצייד באמצעי התראה ולפרוס לאורכה כוחות תגובה. אם זה מחייב הקמת עוד 15 פלוגות מג"ב, כך יש לעשות. יש לבחון הקמה מחדש של משמר אזרחי, עם מתנדבים אוחזי נשק ששירתו בעבר ביחידות שדה.
6 צפייה בגלריה
המבחלים שנתפסו
המבחלים שנתפסו
תפיסת המחבלים שביצעו את הפיגוע באלעד
בערים חרדיות סמוכות גדר כאלעד, מודיעין עילית או ביתר עילית יש לשקול בניית גדר היקפית ותגבור אבטחה קבוע. כל זה הכרחי. אך הכרחי גם פיכחון. היו לנו כבר ימים קשים מאלו. המאבק בטרור יימשך, זה איננו הפיגוע האחרון. צה"ל, שב"כ ומשטרת ישראל עימנו. איתם נעמוד איתן ונביס את הגל הזה כשם שהובסו קודמיו.
עלינו לפעול כנגד האיומים בפיכחון ובנחישות, מבלי לאבד קשר עין עם כל הזדמנות למיתון, ריסון, דילול ובסופו של דבר, גם אם יתמהמה, לפתרון הסכסוך. במבט שתופס ביחד עשורים שלמים, אנחנו מתקדמים לשם בהדרגה, גם אם לא בקצב לו ייחלנו. ואסור שנפגע בדרך אל הפתרון באינטרסים הביטחוניים החיוניים. ישראל חזקה יותר מכל צירוף אויבים. צבאית, אסטרטגית, טכנולוגית וכלכלית. עלינו לפעול להשגת יעדינו מעמדת כוח וביטחון עצמי. אין מקום להפחיד את עצמנו ואת אזרחינו. ואין מקום לתנועת המטוטלת רווית האמוציות בין רהב מתלהם וחלול יום אחד, להתבכיינות קורבנית במשנהו וחוזר חלילה, שבה חזינו שוב ושוב בשנים שלפני הקמת ממשלת השינוי.
ניגש אליי אדם שעמד בעבר בראש אחד מגופי המודיעין. איש שאין שיעור לתרומתו לביטחוננו כולנו. הוא אמר: "מקרקרת בבטני הרגשה חזקה שאנחנו, חלילה, בדרך למלחמת אזרחים".
לפנינו כמה איומים: ראשית, הטרור הפלסטיני. זה עתה ספגנו ממנו מכה קשה. הוא משבש את הביטחון הבסיסי. אולם כואב ככל שיהיה, בעיקר בימים שבהם משפחות קוברות את יקיריהן, הטרור איננו ולא היה מעולם איום קיומי על ישראל. שנית, הרקטות והטילים שבידי חמאס וחיזבאללה, לצד הניסיון האיראני להיפרס ברמת הגולן ולהאיץ את פרויקט הטילים המדויקים לחיזבאללה, משקפים התפתחות שישראל נאבקת בה ושעלולה להעצים במידה ניכרת את הנזק הפיזי, האבדות והטלטלה בעת התנגשות כוללת. אולם חרף זאת, אף זה איננו איום קיומי על המדינה.
שלישית, תוכנית הגרעין האירנית, אם וכאשר תגיע ל"מדינת סף", ייתכן עוד הקיץ, אכן עלולה לשנות מהותית את התמונה. אחריותנו למצות, אם ניתן יחד עם ארה"ב, כל דרך למנוע זאת. העובדה שישראל וארה"ב לא הכינו "פלאן בי" לסיכול האפשרות הזאת, במקביל לפרישת ארה"ב מההסכם ב-2018, מהווה מחדל היסטורי שקשה מאוד לתקן.
6 צפייה בגלריה
נתניהו נואם בהפגנת הימין בירושלים
נתניהו נואם בהפגנת הימין בירושלים
ח"כ בנימין נתניהו. ברית בלתי קדושה
(צילום: רויטרס)
אולם לא מדובר בסיכון להטלת נשק גרעיני על ישראל. יש לאיראנים סיבות טובות להימנע אפילו מלשקול זאת. בדיוק כמו בצפון קוריאה, כך באיראן. פיתוח הנשק נועד להרתעה ולהבטחת הישרדות המשטר, לא להטלתו על שכן כלשהו, דרום קוריאה או יפן במקרה האחד, או ישראל במקרה האחר. ישראל נערכת זה 50 שנה, בהשקעות עתק, לאפשרות ששכן כלשהו יפתח יכולת גרעינית חרף מאמצינו למנוע זאת. ומבלי להיכנס לפרטים אומר שגם בתחום זה לא אלמן ישראל.
ייאמר לכן, שגם האיום האיראני בשלב זה, ובטווח הנראה לעין, איננו איום קיומי על ישראל. ואכן, הסיכון המיידי נובע יותר מהאפשרות שהתקדמות איראן תגרום לשחקנים נוספים באזור לחתור לנשק משלהם. ובטווח ארוך זהו סיבוך נוסף.

ד. סיכום ומסקנה

אסכם ואומר, יש על ישראל היום רק איום אחד, שלאור ניסיוננו ההיסטורי – מהותו ועוצמתו עלולות להפוך אותו לקיומי. וזהו המשבר הפנימי, הקרע הפנימי והשנאה הגוברת בין יהודים ליהודים. הסתה חסרת מעצורים, קנאות ופלגנות שמחמירות משנה לשנה. לאחרונה הוצג על המסכים סרטו המצמרר משהו של גידי דר, "אגדת חורבן". הדמויות המצוירות יצאו מבין דפי סיפורי המקרא, אולם הטקסטים והתוכן נשמעו רלוונטיים לימים האלה. ואדי הדלק באוויר.
לפנינו ברית בלתי קדושה בין הנאשם בפלילים לבין קיצוני הקנאות האפלה. מפאת החג והפיגועים שמאחורינו, וזכויותיו שגם אותן אני מכיר, לא אפרט כאן היום את כל ממדי אחריותו. אבל הוא והגרעין הפנימי של תומכיו עוסקים בהרעלת השיח הציבורי ובניסיון שיטתי להטיית משפט ולריסוק אמון הציבור במערכת המשפט ובממשלה והעומדים בראשה. זוהי ברית בינם לבין איתמר בן גביר ושכמותו, דמויות שבעבר היו מוקעות ונדחות על ידי כל מפלגה ציונית, אבל כעת הוכשרו בידי מי שעמד כבר לפני שנות דור בראש מערכת הסתה אחרת שנגמרה כפי שכולנו יודעים.
6 צפייה בגלריה
הזירה באלעד
הזירה באלעד
ח"כ איתמר בן-גביר בזירת הפיגוע באלעד
(צילום: שאול גולן)
אלו אנשים שששים לרקוד על הדם בעת פיגועים במקום לגבות את גורמי הביטחון שעשייתם מצילת חיים ושאין לנו אחרים מלבדם. בעל כורחך אתה מגלה שחרף מטרותיהם ההפוכות זו מזו, אנו מוצאים את מובילי הטרור בחמאס ואת קיצוני המשיחיים בישראל, בן גביר כמשל, פועלים כאילו היו מתואמים במטרת-על אחת, להלהיט את הרוחות בשני הצדדים ולהפוך את הסכסוך מפוליטי-טריטוריאלי בין ישראל לפלסטינים, למלחמת דת בין ישראל לאיסלאם. זה כיוון רע מאוד לישראל. ומי שחושב ש"הסכמי אברהם" או השלום עם מצרים וירדן ישרדו מלחמת דת כזאת, מהמר על יציבות עתידנו.
לפני כשבועיים ליווינו בדרכו האחרונה את ארול, אל"מ (מיל') אהרון אשל, מוותיקי הצנחנים וממעצבי נורמות הלחימה של צה”ל, מ”מ בפלוגתו של מאיר הר-ציון ומראשוני סיירת מטכ”ל. האיש שלימד רבים מאיתנו להיות לוחמים. מטבע הדברים היה גילם של רוב הנוכחים בין 85-75. ניגש אליי בלוויה אדם שעמד בעבר בראש אחד מגופי המודיעין והמבצעים של ישראל. איש שאין שיעור לתרומתו לביטחוננו כולנו. הוא אמר: "אהוד, שמע, מקרקרת בבטני הרגשה חזקה שאנחנו, חלילה, בדרך למלחמת אזרחים". ארשת פניו הקרינה רצינות כבדה שלא הרפתה ממני במשך ימים.
בשבוע האחרון, לנוכח האיומים על חיי בנט ומשפחתו, והזיכרון הכואב שעד כה בהיסטוריה הקצרה שלנו, כדורים שנורו על ידי יהודים, אל ראש ממשלה או אל אזרחים אחרים, בשל מי שהם, נורו כולם מקיצוני צד אחד, אני סבור שאזהרתו של האיש במקומה. את תקדימי העבר קראנו בתלמוד, על קמצא ובר-קמצא, על הדרקון וחבית הדבש ועוד. על קללת "העשור השמיני" דיברתי כבר בחלקו הקודם של המאמר. שני אירועי החורבן לא היו כתובים מראש בשמיים. הם היו תוצאת חולי קשה של פלגנות ושנאת אחים, לצד קנאות עיוורת של מי שלקחו לעצמם מונופול על זיהוי רצון האל ועל יישומו בפועל.
אומות שלא ידעו שוב ושוב להתלכד ברגעי מבחן – נעלמו מבמת ההיסטוריה. לפני 26 שנה הייתה הכתובת על הקיר ולא קראנו אותה. אחריותנו כולנו היא לשלב ידיים, גם עם אלה שחושבים אחרת מאיתנו, למאבק משותף בנגע הפילוג, ההסתה, דחיקת הקץ והקנאות העיוורת, שכבר הכו בנו קשות בעבר, ולהמריא מכאן יחד אל אופקים חדשים. זה תלוי בנו. וזהו מבחננו העיקרי בפתחה של השנה ה-75 לעצמאות ישראל.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com