שלא בטובתו, וזה באמת לא מגיע לו, התמונה של ליונל מסי המנצח בגלימה שהאמיר של קטאר הלביש עליו בכפייה בעוד הוא מאושר ומבולבל - תישאר לדראון עולם. רגע אחד היה העולם עסוק במחזה המרהיב שהתרחש בגמר, באהבה ובכבוד לשחקן המופלא, ורגע אחר כך כבר ניצת, בדציבלים גבוהים, ויכוח על אקט ההלבשה שלא בהסכמה. האם מדובר בכבוד מסורתי שהעניק האמיר, או באקט כוחני שנועד להלבין את הקטארים ולפזר מעליהם אבק מנצחים של אחרים; האם זאת עבאייה, חליג'יה, בישט או הגלימה של הארי פוטר; ובעיקר: האם מסי, שהגלימה הסתירה את חולצתו ההיסטורית, היה צריך להשליך אותה מעליו ולסרב להעניק לקטארים תהילה מפוקפקת.
מה רוצים ממסי? מי יבין מה זורקים עליו ברגע החשוב והמרגש בחייו, אחרי משחק מטורף, כשהעולם כולו לרגליו? למה מסי צריך לשאת על גבו עטוי הגלימה את כל המשא שהועלם במהלך המונדיאל, ואם דובר, דעך והושתק ככל שהתקרב הגמר: את העובדה שמאחורי הכיף והשיאים הבלתי נגמרים, המערב נכנע במונדיאל הזה ל"ערכי" הדיכוי והאפליה המזעזעים של המארחת וויתר על ערכי החרות והשוויון המכוננים בעבור הרבה שטרות של יורו, דולר וריאל קטארי.
בקלות, תמורת שימון ושיחוד של בכירים בפיפ"א, מקבלי החלטות ופרזנטורים - התנהלו המשחקים כמעט באין מפריע במדינה שבה נשים רמוסות ונטולות זכויות, והן חייבות לציית לבעל (או לאפוטרופוס) ולקבל את אישורו לכל צעד שלהן. בקלות, ורק עם מחאות רפות ונדירות (של קומץ מדינות ונבחרותיהן), שוחקו המשחקים באין מפריע במדינה שבה להיות הומו זה פשע שעונשו מוות. איך סולקו מהמגרשים אוהדים שהעזו לחבוש כובע או לגרוב גרביים בצבעי הגאווה, ואיך כפשרה, "רק" נאסר על אוהדים הומואים להפגין גילויי חיבה בפומבי.
ואיך, איך בתיאורים הנלהבים של מתקני המונדיאל מרהיבי העין, כמעט לא נמצא/ה צדיק/ה שהזכיר/ה שכ-6,500 בני אדם, פועלים, נהרגו על מזבח בנייתם. בתחקירים ובמאמרי ביקורת ברחבי העולם זה הופיע, אבל בטריטוריה הקטארית - היה כלא היה. הם לא קיפחו את חייהם סתם כך. בהיעדר מוחלט של זכויות אדם בכלל וזכויות עובדים בפרט, חייהם של בני אדם בקטאר שווים כקליפת השום אם הם לא שייכים לקומץ של מאות אלפי האזרחים השליטים, אלא למיליוני העבדים הזרים. מה אכפת לקטארים לבזבז בשר אדם על בניית מתקנים מפוארים?
שלי יחימוביץצילום: עמית שאבינכון, העולם מלא במונומנטים היסטוריים יפהפיים שבבנייתם בוודאות גמורה כילו את חייהם מאות אלפי בני אדם ואף יותר, רובם עבדים. המונדיאל הזה היה עדות מטלטלת וכואבת לכך שהעבר הוא ההווה. הלב היה ועודו גס בחייהם של "האחרים", הבלתי נספרים, העניים. בתוך פחונים לוהטים, בתנאי כליאה, נפלו ונמחצו וחלו למוות מהגרי עבודה, ואין פוצה פה.
"ספורט וושינג" לקטאר, גם זה מה שהיה המונדיאל הזה. ולמסי לא מגיע להיות הסמל שלו. יש הרבה לפניו שהבושה הזאת צריכה להידבק בהם. למרבה הצער, מעשיהם, שתיקתם, השוחד שקיבלו - ישקעו אל תהום הנשייה, ואילו תמונתו של מסי העטוי במה שזה לא יהיה, תישאר. אולי יצא ממנה בכל זאת משהו טוב: בעתיד היא תהיה טריגר להפקת לקחים קצת יותר עמוקה מדיונים על גלימה.
- שלי יחימוביץ הייתה יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
